גנץ צודק, אין לנו צבא אחר

כוח האדם של צה"ל חיוני למאבק באיראן לא פחות מכל הכלים הצבאיים והטכנולוגיים שמושקע בהם הון רב.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 25.2.22

בני גנץ של היום איננו אותו בני גנץ שהכרנו לאורך שלושת מערכות הבחירות בהן הוא ניצב בראש מחנה "רק לא ביבי". אז הוא היה בובה על חוט; לא הוא עצמו. אז אחרים ניהלו אותו והכניסו לו מילים לפה. לכן הוא הסתבך עם עצמו, גמגם והזיע. כך קורה למי שלובש חליפה שאחרים תפרו עבורו ומנסה למלא תפקיד שלא נועד לו. גם בזמן ממשלת הרוטציה עם נתניהו לא נראה גנץ במיטבו. יותר מידי "חברים טובים" נשפו בעורפו והשתמשו בו לצרכיהם. אבל מסע השקרים, הצביעות והביזיונות שהעבירו אותו בנימין נתניהו וחברו לסיעה אבי ניסנקורן, הטיב עמו בסופו של דבר. הוא אמנם הביא אותו לפני הבחירות האחרונות לסף אחוז החסימה בסקרים, אבל גנץ גילה נחישות, לא נשבר ולא וויתר. הוא המשיך להיאבק ואכן זכה במפתיע לשמונה מנדטים שהביאו לו את תפקיד שר הביטחון בממשלה הנוכחית. עכשיו הוא כבר לא משחק תפקידים שביימו עבורו אחרים. עכשיו הוא נמצא במקומו הטבעי, מדברר את עצמו בלבד ונראה הרבה יותר אמין, טבעי ומשכנע. זה הרקע שמתוכו יש להבין גם את מאבקו השבוע למען תנאי השרות של משרתי הקבע.

המאבק האמור אינו "על הפנסיות של החברים שלו", כפי שטוענים חברים מסוימים בקואליציה. הפעם המאבק של גנץ צודק, והוא נוגע לסלע היסוד של חיינו. המאבק הוא על הרמה האנושית של משרתי הקבע בצה"ל בתקופה שרוח ההתנדבות והאידאליזם כבר אינם מה שהיו פעם, בעוד שהעולם שבחוץ קורץ לכל משרת קבע במשכורות הרבה יותר נדיבות ובתנאי חיים הרבה יותר מפנקים מאלה שצה"ל יכול להציע לו.

"צר לי שגורמים פוליטיים ופופוליסטיים, חלקם פוסט ציונים ממש, החליטו לפגוע בביטחון המדינה במודע, בחיילי החובה, במשרתי הקבע ובאנשי המילואים ששומרים על המדינה, והם יותר חשובים למאבק באיראן לא פחות מכל מטוס או מערכת מתוחכמת", אמר גנץ השבוע וצדק הן ברישא והן בסיפא. לא מעט מהמתנגדים לגנץ בנושא זה הם גורמים פוסט ציוניים, שעבורם החלשת צה"ל היא משימה עליה הם עובדים בנחישות כבר כמה עשורים. וכן, הם עושים זאת במודע, כפי שציין גנץ. חלקם עושים זאת מתוך תמימות ואשליה שהנה הגענו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, השלום כבר מתדפק בשערינו, ואין שום צורך להמשיך להשקיע תקציבי עתק בתחום הביטחון; חלקם האחר עושה זאת מתוך רצון מודע לפגוע במפעל הציוני. גם בדבריו בסיפא גנץ צודק: כוח האדם של צה"ל חיוני למאבק באיראן לא פחות מכל הכלים הצבאיים והטכנולוגים שצה"ל משקיע בהם הון עתק. הסיסמא שטבע האלוף ישראל טל בתקופתו, "האדם שבטנק ינצח", עדיין תקפה במלואה. צה"ל עדיין זקוק למיטב בנינו; הוא לא יוכל להסתפק בשאריות.

אפילו אם גנץ משמש במאבק הזה רק כיו"ר ועד העובדים שדואג לפנסיות מפנקות לחבריו, כפי שטוענים יריביו בקואליציה, אין בכך כל פסול. לחיילי צה"ל אין ועד עובדים כפי שיש לפועלי הנמלים או לעובדי חברת החשמל. הם לא יכולים להותיר עשרות אניות שבועות ארוכים מחוץ לנמל רק כדי להוסיף עוד תנאי עבודה ושכר לתנאים המופלגים שכבר סחטו. הם גם לא יכולים לסגור את השאלטר ולהחשיך באחת את המדינה, כפי שיכולים עובדי חברת החשמל. לאור זאת אין שום פסול בכך ששר הביטחון דואג לתנאים שלהם במקומם; זהו בהחלט חלק מתפקידו.

אין לנו צבא אחר. הטובים כבר לא הולכים היום לצה"ל. לא כולם על כל פנים, ואפילו לא רובם. האידאליזם שאפיין את דור התקומה אבד לנו, ואת מעט האידאליזם שעוד נותר בצה"ל יש לחזק באמצעות תנאים חומריים. אנו חייבים לתגמל ולטפח את אלה שכן מתגייסים לצה"ל וחותמים לשירות קבע. עלינו לתת להם שכר שאיננו נופל מהשכר שמקבלים המקבילים שלהם בעולם האזרחי ותנאי פרישה מפתים שישכנעו אותם להמשיך בשרות עד אליה. ולא רק שכר נאות חובה עלינו לתת להם אלא גם כבוד ויוקרה. ובדורנו החומרני גם שני אלה תלויים לא מעט בגובה המשכורות ובתנאי הפרישה.