במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה הישראלית.
בס"ד
ג בחשוון, תשפ"ב
פורסם לפני שבועיים במקור ראשון (24.9.21)
"כל
ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל, ובכך מדגישים את אחת
המשמעויות העיקריות של חג הסוכות. אין כנראה סוכה ולא בית כנסת בהם לא מוזכרת
ונדרשת בימי החג האחדות הכלל ישראלית. אבל לצערנו דרשות, מליצות ודברי תורה לחוד,
ומציאות חיינו לחוד. לא רק במעגל הלאומי הרחב אנחנו חיים במציאות של פרוד, מחלוקות
קשות ואיבה הדדית, אלא גם במעגל המצומצם יותר, זה של הציונות הדתית. על רקע זה
ראוי לנסות לבחון מה קרה לציונות הדתית ואיך הגענו למצב של פיצול ומחלוקות עמוקות כל
כך.
בתקופת המפד"ל
ההיסטורית, שהפכה בהמשך ל"בית היהודי", הציונות הדתית נשאה כידוע שלושה
דגלים: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות
הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים.
סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות.
מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי
ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל
חלקי החברה הישראלית. בכל אחת מן הסיעות קיימים כמובן גם הדגלים האחרים, אלא שהם
מקבלים חשיבות משנית יחסית לדגל המרכזי שכל סיעה נושאת.
הסוכה
האחת שכל בני הציונות הדתית ראויים לישב בה התפצלה לשלוש סוכות. אבל הסוכה האחת
היא החזון הכולל והמקיף של הציונות הדתית, והתפקיד שלקחה על עצמה במסגרת תהליך התחייה
של דורותינו. בחזון הזה לא רק שנמצאים כל שלושת הדגלים האמורים יחדיו, אלא הם גם
מותנים ותלויים זה בזה. בניגוד לסוכת העולם החרדי, בחזון הציונות הדתית אין תורת
ישראל בלי ארץ ישראל ובלי עם ישראל; בניגוד למרכז-שמאל הישראלי, אין בחזון הזה עם
ישראל בלי תורת ישראל ובלי ארץ ישראל; ובניגוד לימין הלאומי, אין בו עם ישראל וארץ
ישראל, בלי תורת ישראל.
ההתפצלות
הזו של הציונות הדתית לשלושה מרכיבים שונים היא תהליך ידוע שמוכר לנו היטב גם מהעולם
הפיזי. קרן אור מקורית היא מבחינתנו שקופה ובלתי נתפסת בעין. רק אחרי שהיא פוגשת
מנסרה (פריזמה בלעז) היא ננסרת, משתברת ומתפצלת לכל צבעי הקשת שאותם העין האנושית
כבר יכולה לקלוט. הצבעים הללו היו שם בקרן המקורית, אלא שבאחדותם הראשונית,
הקדומה, הם לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מפורש. ההשתברות לצבעים נפרדים מאפשרת
לגלות את כל אחד מהמרכיבים, שלא זכו להבלטה הראויה ולדגש הנפרד בעודם כלולים יחדיו
בתוך האור האחדותי הראשוני. אבל גם אחרי התפצלותה של הקרן המקורית והופעתם של כל
צבעיה המקוריים בפני עצמם, עדיין בכל צבע קיימים גם כל הצבעים והגוונים האחרים,
ועדיין כל אחד מהם הוא רק גלוי של פן אחד מקרן האור המקורית הכוללת. הסוכה, האור
הכללי והמקיף, חופפת על כל הגוונים, מעניקה להם השראה, ונותנת להם את כוחם,
משמעותם וטעם חייהם. אם יכבה האור המקורי כול הגוונים ייעלמו.
בחזון
שעצב הראי"ה קוק, הבניין החומרי שבנתה הציונות הכללית ביישוב הארץ, בהקמת כוח
מגן עברי ובהקמת המדינה, הוא רק הקומה הראשונה בתהליך התחייה. בעקבותיו, חזה הרב
קוק, תבוא קומה נוספת – על גבי הקומה הראשונה ולא במקומה –שתחזיר את הבניין
למקורותיו הישראליים, במובן המקורי של המושג, תקנה לו את משמעותו ההיסטורית
היהודית השלמה, ותחדש תרבות המיוסדת על התודעה הישראלית הזו. כל בני הציונות הדתית
וכל סיעותיה ופלגיה מחוברים לחזון הזה במידה כזו או אחרת. ומי שרואה בציונות הדתית
את הכוח הציבורי האחראי לבניית הקומה השנייה של תהליך שיבת ציון, לא יכול שלא
להבין שאם הכוח המוביל בשלב השני של התחייה מפוצל, מפורד ומסוכסך בינו לבין עצמו, התוצאה
ניכרת גם במעגל הרחב יותר, הכלל לאומי, בצורה של מחלוקות, שנאות ומלחמת אחים פוליטיות
בלתי נגמרת.
שלושת
הדגלים המקוריים של הציונות הדתית התפצלו. ניתן להצדיק, לנמק ולבסס את הפיצול הזה ואפשר
גם לטהר אותו בק"ן טעמים. כל סיעה יכולה להסביר בקלות מה חסר ברעותיה ומדוע
היא חייבת לשמור על ייחודה, לא לשתף עמן פעולה ואף לשלול אותן. אבל זו חוכמה קלה.
קלה מידי. לכל אחד מהדגלים האלה חשיבות גדולה אבל בסופו של דבר הוא לא יוכל למלא את
תפקידו בלי להתכלל עם דגלים האחרים. רק כך יוכל האור המקורי לסכוך ולשרות על
המכלול, להתגלות במלוא הדרו ולמלא את תפקידו ההיסטורי. ראויים כל ישראל לישב בסוכה
אחת; כך גם כל בני הציונות הדתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה