בריחה של פעם בדור

הדבר המפתיע ביותר בפרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בחמישים שנה.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 17.9.21

בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע היא אירוע שקשה להמעיט מחומרתו. בנוסף לכול הכשלים שבאו לידי ביטוי במקרה הפרטי הזה, הוא גם חשף במערומיה את מערכת בתי הסוהר בישראל כולה, ובמיוחד את מערכת היחסים המעוותת בינה לבין האסירים הביטחוניים.

יחד עם זאת, הדבר המפתיע ביותר בפרשת הבריחה הזו היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בדור. איפה היו "הגיבורים" הפלסטינים האלה בחמישים השנים האחרונות מאז שוחררו יהודה והשומרון. למה לא שמענו על עוד מקרי בריחה שצלחו. ניצבת שב"ס קטי דור ציינה השבוע שבעשור האחרון סוכלו 300 ניסיונות בריחה ותכניות בריחה מבתי הכלא, אבל ניתן להניח שרוב הניסיונות האלה הם ברמה של לחשושים בתאים וכדומה. יושבים להם אלפי "לוחמי חופש וחרות" עשרות שנים בכלא הישראלי, ממעטים לנסות לברוח וודאי שלא מצליחים. לאחרונה למדנו שקשה לזקוף עובדה זו לזכות מצוינותו של שב"ס.

כל זה בולט אף יותר, הרבה יותר, כשנזכרים בבריחות המוצלחות של אנשי המחתרות שלנו מבתי הסוהר ומחנות המעצר של המנדט הבריטי ערב הקמת המדינה. יש צורך בספרים עבי כרס רבים כדי לספר את סיפורי הבריחה האלה של אנשי האצ"ל והלח"י, למרות שמספרם היה קטן בהרבה ממספרם של האסירים הפלסטינים של ימינו ועל אף שמלחמת החרות של המחתרות העבריות לא ארכה אפילו עשור. אנשי המחתרות לא הפסיקו לברוח, ולברוח, ושוב לברוח.

הבריחה הראשונה הייתה כנראה של יצחק שמיר מראשי הלח"י וראש הממשלה לשעבר. בדצמבר 1941 היה שמיר עצור במחנה המעצר מזרעה וברח עם עוד חבר. הבריחה שלו הציתה את דמיונם של חבריו ומיד לאחריה הם ארגנו שני מבצעי בריחה גדולים ממחנה המעצר בלטרון. באותו חודש ברחו 19 מעפילים שהיו עצורים בלטרון ואנשי הלח"י העצורים בלטרון החלו לחפור מנהרה באורך 76 מטרים. הם חפרו במשך תשעה חודשים ולבסוף 20 מהם ברחו דרכה. אוטובוס המתין להם מחוץ לשערי הכלא ופיזר אותם באופן מסודר לבתי אוהדי המחתרת בתל אביב. ככה בורחים.

מבצע הבריחה הגדול והמפורסם ביותר היה פריצת חומות מבצר כלא עכו על ידי אנשי אצ"ל. בחודש מאי 1947, יחידה בת 23 לוחמים של אצ"ל ולח"י בתיאום עם האסירים, פרצה בעזרת חומרי נפץ את חומות כלא עכו והביאה לשחרורם של 41 אסירי מחתרות. אנשי החמאס לא יכולים אפילו לחלום על מבצע כזה. במבצע בריחה אחר, הפעם מבית הסוהר המרכזי בירושלים, ברחו 12 אסירי מחתרות דרך מנהרה. כל זה רק על קצה המזלג.

בעקבות הבריחות ממחנה לטרון החליטו הבריטים להגלות את אסירי המחתרות לאפריקה. 251 אסירים של אצ"ל ולח"י הוטסו על ידי הבריטים באוקטובר 1944 למחנה מעצר באסמרה, אריתריאה. בשנים הבאות הוגלו עוד ועוד אנשי מחתרות לאפריקה. אבל גם שם הם לא נחו לרגע ועסקו בתכנון וביצוע בריחות. יצחק שמיר שנתפס שוב והוגלה לאפריקה, ברח גם משם והגיע דרך אירופה לישראל. חברו יעקב מרידור ברח תשע פעמים(!) ממחנות באפריקה עד שהצליח להגיע דרך אירופה לישראל, אמנם כבר אחרי קום המדינה.

והיו גם בריחות פרטיות וספונטניות. משה סבוראי ז"ל מהלוחמים הידועים והנועזים בלח"י היה קרוב משפחתי. אשתו טובה ז"ל, גם היא לוחמת ידועה, הייתה בת דודתה של אמי. משה ברח כמה וכמה פעמים. אחת מהן הייתה ממחנה המעצר מזרעה. משה נזקק לטיפול שיניים ונשלח לרופא בחיפה בליווי שני סרג'נטים בריטיים. כשהגיעו לרופא נאמר להם שהתור ארוך ושעליהם להמתין. משה לא החמיץ את ההזדמנות והזמין את שני הבריטים לבירה על חשבונו בבית קפה בעיר. אחרי שהשקה אותם כדבעי, בקש יפה רשות ללכת לשירותים. בשירותים היה חלון קטן. משה ברח דרכו והגיע לבית של משפחת אמי ז"ל בחיפה. אמי, שהייתה אז נערה בת 16 ולבד בבית, פתחה לו את הדלת והוא נשאר בבית עד הערב. בערב הגיעו חברים לאסוף אותו. אחרי חודשים הוא נתפס, נכלא שוב, וברח שוב בבריחת ה-12 מבית הסוהר בירושלים. יש עשרות סיפורים כאלה של בריחות יחידים. כל אחד מרתק ומעורר השראה יותר מחברו.

כך שהבריחה של זכריא זבדי וחבריו לא מרשימה בכלל וסופה מעיד על תחילתה. נפנופי הכפיות ושמחתם של הפלסטינים בעקבותיה היא שמחת עניים. כן, הבריחה מחייבת רוויזיה מקיפה בבתי הכלא שלנו, אבל אין שום צורך להתפעל ממנה. וודאי לא לפתוח כמקובל אצלנו בפסטיבל של הלקאה עצמית. קצת פרופורציות. היא מעידה בעיקר על אפסותם של האסירים הפלסטינים ועל ההבדל הגדול שביניהם לבין לוחמי החרות שלנו. זה לא רק עניין של נרטיבים שונים. שני המאבקים האלה באים ממקום אחר לחלוטין, מונעים משאיפות אחרות לגמרי ונושאים בשורה ומשמעות שונות. לכן הם גם נראים כל כך שונים.