צה"ל זקוק לרוח אחרת

בראל שמואלי הי"ד איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

י"א בתשרי, תשפ"ב

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים, כ"ו באלול, תשפ"א)

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.