לא השואה היא סלע קיומנו

לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני.

 

בס"ד

פורסם ב-27.8.21 במקור ראשון

נכונותו של שר החוץ יאיר לפיד להחריב את מערכת היחסים של ישראל עם פולין על רקע החוקים הבעייתיים שפולין אימצה בשנים האחרונות, הן בקשר לרכוש והן בקשר לאחריות של העם הפולני לשואה, מעלה הרבה סימני שאלה. בשבוע שעבר ניסה חגי סגל להסביר כאן שמסיבות מדיניות מעדיף לפיד לקדם את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות מערב אירופה, שתומכות בפלסטינים, על פני המשך הברית שגיבש ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו עם מדינות מזרח אירופה.

אבל נראה שלהתעקשות הזו של לפיד מול פולין קיים מניע אחר, והוא קשור ליחסו המיוחד לשואה. "יאיר רגיש מאוד לשואה", ציטט סגל מקורות בסביבת ראש הממשלה, ונראה שרגישות זאת היא המפתח להבנת מדיניותו של לפיד. יחסו של לפיד לשואה מבוסס על שני רבדים והוא איננו שליפה מן המותן. הראשון הוא האישי-משפחתי. טומי לפיד, אביו של יאיר, עבר את מאורעות השואה כילד בעיירת מולדתו בהונגריה ובהמשך בבירה בודפשט. אביו, סבו של יאיר, נרצח על ידי הנאצים. טומי ואמו ניצלו בנס מובהק מידיהם של נאצים ופשיסטים הונגריים, רגע לפני שנורו על גדות הדנובה. זו המסורת עליה גדל יאיר לפיד, אלה כנראה היו הסיפורים בבית, זהו המטען אותו קיבל מאביו והמסורת הזו הוטבעה בעומק נפשו. בשביל יאיר לפיד השואה איננה היסטוריה והוא איננו זקוק לביקור ב"יד ושם" או סיור במחנות ההשמדה בפולין כדי לזכור אותה. היא צרובה בד.נ.א. שלו. כשהוא רואה לנגד עיניו את הפולנים, הוא ניזכר בפשיסטים ההונגרים שהתכוונו לרצוח את אביו וסבתו. והוא לא מוכן לשכוח ולא לסלוח.

אבל זה לא רק עניין אישי. יאיר לפיד הוא ציוני במלוא מובן המילה. הוא לא שייך לחוגי השמאל הפוסט ציוני של עיתון "הארץ", שמעדיפים היום את ברלין על תל אביב. ויאיר לפיד הוא ציוני לטוב ולמוטב. יש לזכור שהמניע העיקרי של הציונות הקלאסית היה שלילי – הבריחה מן האנטישמיות. עבור ציוני מהסוג של יאיר לפיד האנטישמיות והשואה הם מקור האנרגיות הציוניות והלאומיות שלהם. הן מהוות את ההסבר לשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה מדינת ישראל חשובה כל כך. הן שנותנות תשובה לשאלת משמעות חיינו כאן כאומה ונותנות טעם לתחייה. לכן, בניגוד לרבים אחרים המשתייכים למחנה הפוליטי שלו, זכר השואה קדוש בעיניו והוא לא מוכן להתפשר עליו. הוא רואה בו את אחד מסלעי קיומנו. מבחינתו הרס היחסים עם פולין על רקע הכחשת חלקם של הפולנים בשואה איננו עניין למשא ומתן או שיקולים מדיניים פרגמטיים, בדיוק כפי שציוני המאמין בארץ ישראל השלמה, יהיה מוכן להחריב את היחסים עם מדינות האיחוד האירופי למען החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.

עם כל זאת, למרות שלאור הסבר זה עמדתו של לפיד מול הפולנים לא רק שאיננה תמוהה אלא אף מעוררת הערכה, היא עדיין נותרת בעייתית. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אירופה לא יכולים להתבסס על העבר. אבל לא פרגמטיות מתוך טשטוש העבר היא החלופה למדיניות של יאיר לפיד, כפי שהציעו כאן חגי סגל ואחרים, אלא גישה אמונית לשואה.

גישה אמונית לשואה איננה שוכחת את העבר וגם איננה סולחת עליו, אבל גם לא שבויה בו. הציונות האמונית, בניגוד לציונות הקלסית, איננה ציונות שלילית במובן זה שבסיסה הוא בריחה מהאנטישמיות. לא אלה האנרגיות שלה. היא נושאת עיניה לעתיד וממוקדת ביצירה חיובית של תרבות יהודית המחוברת למסורת הארוכה של עמנו מאז אברהם אבינו ומשה רבנו. ממבט כזה השואה ולקחיה נותרים בעינם אבל מקבלים משמעות אחרת. היא לא נתפסת על בסיס אוניברסלי אלא לאור הייחוד הישראלי. כך היא גם מקבלת משקל אחר. היא כבר לא מקור האנרגיות העיקרי של הציונות, ולכן גם לא קנה המידה העיקרי לעיצוב מדיניותה.

יאיר לפיד רואה עצמו כמייצג של היהדות החילונית ושל הציונות הקלסית וזה לגמרי לגיטימי. אבל על בסיס תודעה כזו קשה להמתיק את הדינים ולהכניס לפרופורציות את לקחי השואה. ככול שיאיר לפיד ותומכיו, שהם יהודים וציונים טובים לכל דבר, יתחברו יותר למסורת ישראל, הציונות שלהם תהפוך עשירה, עמוקה וחיובית יותר. וככול שהיא תעמיק בערך החיובי של התחייה, ולא תסתפק בלהיות "עם ככול העמים", היא תוכל להביט בעיניים אחרות על השואה. לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני. הציונות איננה בריחה מהאנטישמיות אלא חזרת העם היהודי לעצמו – לארצו, לערכיו, לתודעתו ההיסטורית, לתרבותו ולמסורת שלו. מבט כזה איננו שוכח את השואה, אבל גם לא שבוי בבעייתיות שלה.