מה שהיה כבר לא יהיה

ייתכן שמורכבות הממשלה הנוכחית תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 10.9.21

אין ספק שהאירוע המשמעותי בשנה האחרונה בתחום הפוליטי היה הקמת ממשלת בנט-לפיד. מה שמדהים הוא שהאופוזיציה עדיין מתכחשת למציאות הזאת. היא בטוחה שהממשלה הנוכחית היא בבחינת תאונה בלבד, וששום סיבות עומק לא עומדות בבסיסה. מבחינתה מדובר בקוניוקטורה פוליטית שמבוססת על שקרים, הונאה, תאוות שלטון בלתי מרוסנת וצרכים פוליטיים אישיים. מכיוון שכך היא בטוחה שהממשלה הזו עומדת ליפול בכל רגע. עניין של זמן בלבד, ונתניהו יחזור לראשות הממשלה, הקואליציה שלו תשתקם והכול ישוב למקומו בשלום. לכן היא גם לא טורחת לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה במה שגתה. מבחינת האופוזיציה היא לא שגתה בדבר; גנבו לה את השלטון במרמה.

ולא מדובר על חשבון נפש במישור הפוליטי הטקטי, שבו די ברור שמה שגרם לנפילת נתניהו היו הרדיפות. לא, לא הרדיפות התקשורתיות והמשפטיות המכוערות; הן דווקא גבשו סביבו את הבסיס הפוליטי שלו וחיזקו אותו. הרדיפות שהפילו את נתניהו הן רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו, הן מהליכוד והן מהציונות הדתית. אבל אפילו גאון כמוהו לא היה מצליח להפיל את עצמו בלי קצת עזרה מידידו בצלאל סמוטריץ'.  סמוטריץ' התעקש "להיות צדיק הרבה" והביא לא רק לנפילת נתניהו והקואליציה שלו, אלא גם הכתיר את בנט והכניס את רע"ם לממשלה. מאז הוא לא מפסיק להכות על חטא בחמת זעם על החזה של בנט, בתקווה לטשטש את אחריותו.

חשבון הנפש החשוב יותר שחובה על האופוזיציה לעשות הוא בפרספקטיבה הפוליטית הרחבה יותר. היא לא יכולה להמשיך להתכחש לעובדה שקואליציית נתניהו לא הצליחה לנצח את השמאל ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הכישלון הזה לא היה מקרה ולא תאונה. הוא נובע מתהליכי עומק ושינויים מבניים היסטוריים בפוליטיקה הישראלית, ועד שהאופוזיציה לא תסיק מהם את המסקנות המתבקשות, היא לא תחזור לשלטון.

גם ברמת הניתוח הזו מי שהפיל את נתניהו זה הוא עצמו. גדולתו של נתניהו הייתה הצלחתו בבלימת תהליך אוסלו. לשם כך הוא השתמש בשתי זרועות. באחת הוא השכיל לאחד את כל הכוחות "היהודיים" לכדי קואליציה מגובשת והומוגנית שניצבה כצוק איתן מול השמאל. בשנייה הוא עשה דמוניזציה לשמאל והצליח לשכנע את הציבור שהשמאל כולו קיצוני, מסוכן ובלתי אחראי. ללא קיטוב ופוליטיקה של לעומתיות וניגוד, לא היה נתניהו בולם את התהליך.

נתניהו הצליח במשימתו ההיסטורית והציל את מדינת ישראל, אבל בכך הוא כרת את הענף שישב עליו. בעשור הראשון אחרי אוסלו הפוליטיקה שלו הייתה חיונית. גם בתקופת אובמה היה לה עדיין צידוק. אבל ככל שתוצאות ההתנתקות התבהרו והציבור הישראלי הבין דרך הרגליים מה משמעותה של מדינה פלסטינית, הלכה הפוליטיקה הלעומתית של נתניהו והפכה מהפתרון לבעיה. ככול שהלך רעיון שתי המדינות ואיבד את התמיכה הציבורית, כבר לא היה צורך בפוליטיקה של קיטוב.

ככול שהלעומתיות הפכה מיותרת וחסרת צידוק היא נעשתה למלאכותית ולכן לקיצונית, ארסית ורעילה יותר. וככל שהיא הוסיפה לזרוע מתח, פירוד ושנאה הדדית בציבור, היא עוררה מגמה הפוכה של שאיפה לאיחוי הקרעים, לשיתוף פעולה לחיפוש מכנה משותף. ארבע מערכות הבחירות המתישות ומלאות הסתה הדדית הבהירו לציבור שאין טעם להמשיך בעימות ובקיטוב והעצימה את השאיפה ההפוכה. אבל נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת ולכן הוא ממשיך ללבות את הניגודים, וכך גם ראשי מפלגות הגוש שלו. הקיטוב, הלעומתיות, שלילת הצד השני ודמוניזציה שלו, יוצרים את האנרגיות מהן בנויה הפוליטיקה שלהם והם מקור כוחם.

אחרי עיבור ממושך של ארבע מערכות בחירות מתישות נולדה הממשלה הזאת והיא עדיין בבחינת פגה. אין ספק שהיא בעייתית ושברירית מאוד וקשה להעריך כמה זמן תחזיק מעמד. היא בנויה על שני אילוצים פוליטיים קשים לעיכול והם ההישענות על רע"ם והניגוד שנוצר בינה לבין הציבור המסורתי של מצביעי הליכוד. אבל אלו אילוצים פוליטיים זמניים ומקריים שאינם נובעים מעצם מהותו של המהלך ההיסטורי שהיא מביאה לידי ביטוי. מי ששופט אותה רק לפי שני אלה, לא מבין עדיין את עומק הבסיס ההיסטורי שלה ואת הצורך העמוק שהיא מייצגת.

ייתכן שמורכבות הממשלה הזו תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים המתוארים כאן. גם החלק התורני של הציונות הדתית, שלה יש תפקיד מפתח ביצירת המכנה המשותף החדש בציבוריות הישראלית, לא עיכל את השינוי. הוא עדיין פוחד לצאת מן הבונקר וממשיך להגביר את הקיטוב.