ממשלת צמצום רווחים

זו הבשורה הגדולה: המשך הקו המדיני הביטחוני הקיים על ידי מפלגות השמאל והשמאל מרכז הופך אותו לקונצנזוס לאומי.

בס"ד

י"ג בתמוז, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כיהן כשר התחבורה הוא זכה לשבחים מכול הקשת הפוליטית. גם משמאל הודו שהוא נמרץ, יעיל, ענייני וממלכתי. הם הופתעו מכך שהפקקים בין נתניה לתל אביב עניינו אותו לא פחות מאשר אלה שבין גוש עציון לירושלים.

הדיסוננס הזה שבין הפוליטיקאי לתדמיתו נוצר משתי סיבות. כל עוד חבר הכנסת יושב בספסלים האחוריים, הוא מתמחה באמירות פרובוקטיביות ובהנפקת סיסמאות; התקשורת מתמקדת בהן וזה מה שמעצב את תדמיתו. כאשר הוא מקבל עליו אחריות לאומית בלשכת השר, הוא מתגלה כממלכתי ואחראי. אבל הדיסוננס הזה נוצר גם מהצד השני. כל עוד היה סמוטריץ' חבר כנסת מן השורה, השמאל ראה בו אדם קיצוני ומשיחי ויצר לגביו דמוניזציה; כאשר כיהן במשרד התחבורה, השמאל היה יכול להכיר באיכויותיו.

כך קרה גם באשר לראש הממשלה נפתלי בנט בעת שכיהן במשרד הביטחון. לא רק במערכת הביטחון שיבחו את תפקודו, אלא הציבור כולו התרשם ממנו עמוקות בעת הגל הראשון של הקורונה. בניגוד לתדמית הקיצוניות המדינית והדתית של "המתנחל מרעננה", גם השמאל ראה שר שאכפת לו, שלוקח אחריות, שבא לעבוד, ובעצם היחיד שבלט אז ביוזמה ובמסירות שלו בין שרי הממשלה.

נוכח תחילת דרכה של הממשלה החדשה, אנחנו צפויים לראות את אותו תהליך במבט מראה. מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, שהצטיירו בצדק בעיני הימין כשמאלנים פרוגרסיביים הזויים, יתגלו בתפקודם כשרים כשונים מאוד מהתדמית שדבקה בהם. גם הם, כמו סמוטריץ', יתגלו לפתע כאחראיים, עניינים וממלכתיים. כן, עדיין יהיו להם "יציאות" פה ושם, ובתקשורת הימין יבליטו אותן, אבל בסך הכול אין סיבה לחשוב שהם יהיו ממלכתיים פחות מאשר היו סמוטריץ בתחבורה ובנט בביטחון בזמנם.

כך גם לגבי עומר בר לב, השר לביטחון פנים. מצעד הדגלים בירושלים לפני למעלה משבוע הוכרז בתקשורת כמבחנה ראשון של הממשלה החדשה. בניגוד לחששות בימין, עומר בר לב לא ביטל אותו, אלא הצהיר שכל עוד הוא עומד בתנאי המשטרה אין סיבה שלא יצעד. והמצעד אכן עבר בשלום. אין סיבה לחשוב שעומר בר לב יהיה שר פחות טוב מקודמו במשרד לביטחון פנים. מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אינו ציוני פחות מכול שר מהימין. גם לא פחות אחראי או ממלכתי ממנו. להפך, נוכח העובדה שהאופוזיציה שלו תהיה מימין ולא משמאל, אולי הוא יוכל להרשות לעצמו להשליט סדר בערים המעורבות ובמגזר הערבי בקלות רבה יותר מכול שר מהימין.

אם לא נתמקד באמירות פוליטיות לפרוטוקול, כמו הצהרת הכוונות של בר לב השבוע בדבר הכרזת ארגון להבה כארגון טרור (מהלך שכפי הנראה לא יצא לפועל, ולו רק נוכח הפריטטיות של הממשלה), נראה אותו ושרים אחרים מהשמאל ומהשמאל מרכז מתפקדים באחריות ובממלכתיות. לפחות בתחום המדיני ביטחוני נראה אותם מיישמים מדיניות דומה לזו שביצעו ממשלות הימין בכל העשור האחרון. בתחום הזה הימין יכול להירגע; ממשלת בנט-לפיד לא תחיל ריבונות מחד ולא תקים מדינה פלשתינית מאידך, אלא תמשיך באופן כללי בקו המדיני ביטחוני הקיים.

אבל זו עצמה הבשורה הגדולה. המשך הקו המדיני הביטחוני הקיים על ידי מפלגות השמאל והשמאל מרכז הופך אותו לקונצנזוס לאומי. משמעות הדבר הוא שהשמאל הכיר בכך שמדיניותו משנות התשעים הפכה ללא רלוונטית. הדבר ניכר גם בנכונותו של השמאל לשבת בממשלה שבראשה איש ימין מובהק כנפתלי בנט, גם אם יש לדבר סיבות נוספות כידוע. ניצחונו הגדול של הימין הישראלי לא יהיה בהמשך ההתנצחות עם השמאל על סוגיות מדיניות, שהימין מתקשה להיגמל ממנה גם היום, אלא בכך שגם ממשלה שמכילה מפלגות שמאל מאמצת את גישתו המדינית ביטחונית.

בפרספקטיבה רחבה, לפחות בתחום המדיני ביטחוני, ממשלת בנט-לפיד נותנת לשמאל הזדמנות לצמצום רווחים היסטורי. הימין בהנהגת נתניהו צעד צעד גדול קדימה כשבלם את תהליך אוסלו וייצב את המערכת הביטחונית מדינית. עכשיו רגל שמאל תצטרף אליו ותכיר גם היא שמדיניות הימין, ולא השמאל, היא המדיניות המציאותית.

בפרספקטיבה היסטורית זהו צעד הכרחי. לא נוכל להמשיך בתהליך התחייה כשחצי מהעם נותר מאחור. בהנחה ששרי השמאל יאמצו את מדיניות הימין בתחום זה והוא יהפוך לקונצנזוס לאומי, נוכל אז, ורק אז, להתחיל את הצעדים הבאים, המתבקשים מבחינה מדינית וביטחונית במסגרת המשך תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו.