שינוי טקטוני

ייתכן שהפרדיגמה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בפני שינוי מהפכני, מה שמביא רבים לחוש חרדה עקב אובדן מפת ההתמצאות הפוליטית שהכירו.

 

בס"ד

כ"ו בסיוון, תשפ"א

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

ישנן סיבות טובות רבות להתנגדות לממשלת בנט-לפיד. ישנם אינטרסים רבים שיסבלו ממנה וישנן אידאולוגיות וערכים שקידומם יפגע בממשלה כזו. ומעל הכול, כמובן, קיים העניין הידוע של כן או לא ביבי. כול אלה מספיקים ליצירת שיח פוליטי ער ותוסס, מחלוקות נוקבות וסערת רגשות. אבל בכול אלה גם יחד אין כדי להסביר את מה שאנו עדים לו בימים האחרונים. כל גבולות הטעם הטוב, ההגינות ודרך הארץ נחצו; חברי כנסת ואנשים מהשורה איבדו כל רסן, והשורשים בג"ד ושק"ר על הטיותיהם השונות השתלטו על השיח הציבורי. נראה שרבים חשים שהשמים עומדים ליפול, שהארץ מתנודדת, שהעולם עומד בפני חורבן; והם מגיבים בפחד, בחרדה ובאימה.

ואכן, יתכן שאנו בעיצומו של שינויי טקטוני ביסודות המבנה הפוליטי שהתרגלנו לו כבר שנות דור. ייתכן שהפרדיגמה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בפני שינוי מהפכני, מה שמביא רבים לחוש חרדה עקב אובדן מפת ההתמצאות הפוליטית שהכירו.

קווי המתאר הבסיסיים של הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון עוצבו בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו ורצח רבין. הם אמנם פריים של תהליכים קודמים, אבל באותה עת גובש ונוצק המבנה הבסיסי של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, שהמאפיין המרכזי שלו היא הלעומתיות. השכבה הגלויה של הלעומתיות הזו הייתה הציר של ימין מול שמאל מדיני, נושא שלמות הארץ ורעיון שתי המדינות. אבל הציר הזה היה רק קצה הקרחון שהסתיר שכבות עומק נוספות וצירי מחלוקת שורשיים יותר שבאו לידי ביטוי באמצעותו: דתיים מול חילוניים; "יהודים" מול "ישראלים"; מזרחיים מול אשכנזים; ישראל הראשונה מול ישראל השנייה; ואפילו יהודים מול ערבים.

הלעומתיות הזו, שהייתה מוצדקת בזמנה ובזכותה הצליח נתניהו לעצור את תהליך אוסלו, המשיכה ללוות אותנו מאז. נתניהו עצמו נבנה ממנה, וכך גם פוליטיקאים אחרים. הציבור הרחב, משני עבריי המתרס התרגל אליה, והיא הפכה מבחינתו לשם נרדף למושג פוליטיקה. כולנו גיבשנו באמצעותה זהות פוליטית, ניסחנו לעצמנו עמדות וסיסמאות, והגדרנו את מקומנו על המפה. וזהו המקום בו כולנו מקובעים עד עצם היום הזה.

אבל מאז שגובשה המפה הזו מים רבים זרמו בירדן, ועוקצם של רוב הניגודים קהה. רוב הציבור וגם חלק ניכר ממנהיגי השמאל הבינו שהשמאל המדיני טעה; החלוקה המובהקת של דתיים מול חילוניים הולכת ומיטשטשת; מתרבים חובשי כיפות שקופות מצד אחד ודתל"שים מהצד השני, והולך ונוצר רצף של דתיות מסורתית. רבים מ"הישראלים" מודעים להתרוקנות זהותם היהודית ומחפשים דרך למצוא לה משמעות חדשה וחיונית. דור חדש קם ליהדות המזרחית והוא חש פחות את העוולות של שנות החמישים; הוא נכון לסלוח עליהן ומשתלב בחברה בטבעיות. אפילו המגזר הערבי, שתהליך אוסלו ליבה והקצין אצלו את הזהות הלאומית הפלסטינית, מתחיל לגלות ניצנים של נכונות להשלים עם המציאות ורצון להשתלב בחברה הישראלית, כפי שאולי מתבטא בתופעה של רע"ם ובניגוד לרושם שיצרו הפרעות האחרונות.

התהליכים האלה, שהמעיטו את חריפות הניגודים, הפכו את הפוליטיקה הלעומתית לפחות אפקטיבית. האנרגיות שפרנסו אותה הלכו ואזלו. במקומן נוצרו אנרגיות חדשות של שאיפה לייחד מחודש, למפגש, לשיתוף פעולה, להשלמה הדדית ולהפסקת הקוטביות. חוסר היכולת של אחד מן הצדדים להכריע את רעהו, כפי שבא לידי ביטוי במשבר הפוליטי המתמשך, הגביר את המודעות לחוסר התוחלת שבלעומתיות. את הניסיון הראשון ליצור פוליטיקה של שיתוף פעולה עשה בני גנץ בנכונות שלו להצטרף לנתניהו. אבל היה זה ניסיון נפל, והוא נכשל; גם נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת.

מי שמקובע בפוליטיקה הלעומתית לא יכול לראות בשאיפות להרגעת העימות הפנימי אלא תמימות ואשליה מסוכנות. הוא חשדן לגבי מניעיהן ובטוח שהיריב הקודם, זה שכמעט הוכרע, מטמין לו מלכודת. הוא הופך שבוי בדמוניזציה שיצר כלפי הצד השני, שהתחייבה מן הקוטביות. לכן השאיפה לשיתוף פעולה מעוררת תגובה של פחד וחרדה. אי אפשר לדחות בקש את התגובה הזו; ניסיון רב שנים עומד מאחוריה, וגם בהווה יש מספיק סימנים במציאות שיכולים לבסס אותה. לכן המאבק כרגע הוא רגשי ועוצמתי כל כך. מול המגששים את דרכם להשלמה, לשיתוף פעולה, למפגש, עומדים כוחות רבים וחזקים שבטוחים שהקמת ממשלת לפיד-בנט היא אסון בקנה מידה היסטורי.

לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להקים ממשלה, אבל לא בטוח שהיא תושבע לבסוף. גם אם כן, לא בטוח שהיא תאריך ימים. אבל גם אם הניסיון הזה יוגדר גם הוא כנפל, עידן הלעומתיות מיצה את עצמו. השאיפה למציאת מכנה משותף חדש, במישור גבוה יותר מאשר הניגודים העכשוויים, תצא אל הפועל בשלב זה או אחר.