מי מפחד משינוי

 זהו העיקרון המארגן של הבחירות: שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, למול שאיפה עזה לשינוי.

בס"ד

ו' בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחת השאלות הגדולות של הבחירות הקרובות היא מי נגד מי. מהו העיקרון המארגן שלהן. מה ניצב מול מה והיכן בדיוק עובר הקו. נתניהו מנסה לשכנע שגם הבחירות האלה הן בין ימין ושמאל, כמו בעבר. המאבק ראש בראש הוא שהקנה לו את ניצחונותיו בעבר והוא המצב הרצוי מבחינתו. אבל זוהי טענה מלאכותית; סער ובנט אינם שמאל. גם העיקרון המארגן של "הישראלים" נגד "היהודים", שהיה נכון במערכות בחירות קודמות, איננו מספק הפעם הסבר; סער ובנט שייכים ל"יהודים" לא פחות מנתניהו.

אפילו המחשבה השטחית והמקובלת לפיה הבחירות אישיות לחלוטין, רק שאיפות אישיות מניעות אותן ושכל העניין הוא כן או לא ביבי, איננה מספקת תשובה לשאלה. אכן, אין פוליטיקה בלי שאיפות אישיות, אבל מאחורי כל אחת מהתנועות והעומדים בראשן יש הרבה יותר מאשר מוטיבציה אישית; הם מייצגים זרמי חיים באומה. תנועות חיים. בדיוק כפי שאף אחד לא "נלחם על הדגל" במובן הפשוט של הביטוי, אלא על מה שהדגל מייצג, כך גם אף אחד לא תומך במעומד כלשהו רק בגלל אישיותו וכישרונותיו, אלא בגלל זרם החיים שהוא מגלם באומה, גם אם הבוחר לא תמיד מודע לכך.

אם כך, אפשר אולי לראות את העיקרון המארגן של הבחירות האלה במאבק בין היסוד הדינמי ליסוד הסטטי בתחייה. בין מי שמעדיפים את הסטטוס-קוו לבין אלה ששואפים לשינוי. בספרו "נבואה ומסורת בגאולה", טוען שבתי בן דב שזהו העיקרון המאפיין את תהליך התחייה. היסוד הדינמי היוזם ופורץ קדימה הוא הציונות, והיסוד הסטטי הוא יהדות המסורת. מאבק כזה מאפיין כל תהליך היסטורי ואת תהליך התחייה במיוחד. הוא מקיף את התהליך כולו, במקרו, ומתגלה גם בכול צומת פרטי שלו, במיקרו. תנועת כל גוף חי מתאפשרת בזכות שתי רגליו גם יחד. האחת פורצת קדימה והשנייה נותרת יציבה מאחור כדי לשמור על איזון הגוף. התנועה נוצרת מתוך המאבק ביניהן.

בבחירות הקרובות ניצבת מצד אחד הקואליציה של נתניהו, שמעדיפה את הסטטוס-קוו ושואפת לקבע את המצב הקיים. יש לכך כמובן סיבות פוליטיות מובהקות; לכל אחד ממרכיבי הקואליציה היא נוחה ומתגמלת מאוד. אבל יש גם סיבה פסיכולוגית שמאחדת את קואליציית נתניהו: הפחד משינוי. כן, ייתכן שהמצב הנוכחי לא מושלם, אומרים לעצמם תומכיה, אבל הוא גם לא רע ומי יודע מה יקרה אם יתחולל שינוי וכוחות אחרים יעלו לשלטון. התומכים בקואליציה הזו מעדיפים את המשך הקיבעון הפוליטי ואת המשך המחלוקות, העויינות והקרע בעם, בין היתר משום שהם חוששים מעתיד לא ידוע, אף שברור לכול שמה שנתניהו לא עשה עד כה הוא לא יעשה גם בקדנציה נוספת, ושמה שהיה הוא שיהיה.

מהצד השני לא ניצבת קואליציה מגובשת אלא שלושה כוחות ששואפים לשינוי ולפריצת הקיבעון, כל אחד מסיבותיו הוא. מובן שלכל אחד ממוביליהם יש גם אמביציה אישית, אבל הם בעיקר ביטוי פוליטי לזרמי חיים באומה. יאיר לפיד מייצג את שאיפת שמאל להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב לו את ההגמוניה הפוליטית. ככול שמדובר בשמאל הציוני שאיפת השינוי הזו מונעת גם מתסכול עמוק. אמנם השמאל מחזיק בהרבה מוקדי כוח בהוויה הישראלית, אבל רבים בשמאל הציוני חשים שלמרות התרומה האדירה שלהם לחברה הישראלית, לא סופרים אותם והם מודרים מבחינה פוליטית. גם גדעון סער מייצג שאיפה לשינוי, ואצלו היא ממוקדת בליכוד. הוא רוצה להחזיר את הליכוד לאיכויות שהיו לו לדעתו בעבר, לפני שנתניהו הפך אותו לאחוזתו פרטית.  

את הכוח השלישי השואף לשינוי מייצגים ימינה ונפתלי בנט. כאן מופיעה תביעה ציבורית לשים קץ ללעומתיות, לפסילות ההדדיות, לקרעים, לאיבה, לשנאה ולשיסוי משני הצדדים. ציבור רחב מאס בימין מפלג ולעומתי, וחפץ בימין ששואף לשיתוף פעולה וליצירת הסכמה חדשה בחברה הישראלית על בסיס הזהות היהודית המשותפת לכולנו. ימין השואף להוביל, אך לא פוסל את השמאל הציוני משותפות. מבחינתו פחות חשובה השאלה מי אשם בקרע, נתניהו או יריביו בשמאל; הצורך לאחות את הקרעים, לפרוץ את הקיבעון הפוליטי והחברתי הנוכחי ולהצעיד את החברה אל מעבר לו, חשוב לו יותר.

זהו העיקרון המארגן של הבחירות הקרובות: מצד אחד שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, ומצד שני שאיפה עזה לשינוי, לפריצת הקיבעון הנוכחי ולחתירה אל השלב הבא בתחייה, מתוך אמונה עמוקה שלא אלמן ישראל ושמדינת ישראל תמשיך להתקיים גם בלי נתניהו.