דרבי בתחתית

מפלגת העבודה עקפה את מר"ץ משמאל, הורידה אותה אל מתחת לאחוז החסימה ואילצה אותה להקצין. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

 בס"ד

כ"ח באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"בית המשפט הכריע, הסיפור מאחורינו", אמר גיל ביילין, מועמד העבודה לכנסת שהתנגד למועמדותה של אבתיסאם מרעאנה. אבל לא בטוח שהעניין נגמר; ייתכן שהוא רק מתחיל. תמיכת יו"ר מר"ץ ניצן הורוביץ בבית הדין בהאג, שמשמעותה הפקרת חיילי צה"ל, היא דוגמה לתהליך הרדיקליזציה שיצרה מועמדות מרעאנה בשמאל. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

וזו לא רק מרעאנה; גם מועמדת מספר שלוש ברשימת העבודה, אמילי מועטי, לא בדיוק דוגלת במורשת רבין. היא שימשה בעבר כדוברת הרשימה המשותפת לציבור דוברי העברית, ואפילו כיועצת תקשורת למפלגת בל"ד. שתיהן לא הגיעו למקומן בהצנחות או בשריונים; עשרות אלפי חברי מפלגת העבודה הם שבחרו את השתיים האלה כדי לייצגם.

לא מתוך גחמה או שרירות לב אישר בג"ץ את מועמדות מרעאנה. לפי החשיבה הפרוגרסיבית, החלש העני והמסכן תמיד צודק; הוא לא אחראי לכלום. הצד שהובס במלחמה תמיד צודק; גם אם הוא זה שפתח בה. לפי אופנת החשיבה הזו, מי שיש לו, מי שעמל, בנה יצר והפריח, תמיד אשם; באשר יש לו. לכן הוא חייב לקבל בהבנה את תסכולו של מי שאין לו. מרעאנה גדלה בפוריידיס, בגן עדן, בכפר שכל ערבי במזרח התיכון יכול רק לחלום לחיות בו, אבל במקום לשמוח בחלקה היא מקנאת במה שיש לזיכרון יעקב ומפנטזת על השמדתה. לפי ההיגיון הפרוגרסיבי רגשות התסכול והזעם האלה לא רק לגיטימיים, אלא אפילו ראויים להוקרה.

בעבר לא קיבל בג"ץ את חזרתם בתשובה של אנשי עוצמה יהודית, מה שמלמד שלא בגלל שהשתכנע שמרעאנה חזרה בה ממה שהיא הוא אישר את מועמדותה. להפך. אילו באמת הייתה מתחרטת והופכת לציונית נלהבת ייתכן שהיו פוסלים אותה על אמירותיה מהעבר. דווקא משום שחזרתה בתשובה הייתה מהפה ולחוץ, הוא אישר את מועמדותה. רק כך היא ערביה ישראלית גאה ואותנטית, ולכן ראויה לייצוג. רק משום שנותרה לאומנית רדיקלית יש לה לגיטימציה. כי לפי ההשקפה הפרוגרסיבית, ערבי ישראלי חייב להיות מלא שנאה לציונות. אחרת הוא ויתר על זהותו, השלים עם העוול, הסבל, הכיבוש והדיכוי, ואיננו זכאי ללגיטימציה.  

זו גם הסיבה שחברי מפלגת העבודה בחרו בה לייצגם. היא שונאת את מדינת ישראל ואת הציונות, ודווקא זה מה שעושה אותה לראויה בעיניהם. ערבי שמשלים עם המציאות, מוותר על הלאומיות הפלסטינית ושואף להשתלב במדינת ישראל כבר לא מספיק כשר בעיניהם.

יותר מכך. חברי העבודה זקוקים למרעאנה. היא אומרת את שהם עדיין לא מעזים לומר. היא מבטאת את רגשי ליבם הכמוסים, את תחושות האשמה שלהם לגבי העוולות שעשו כאן אבותיהם, לדעתם. אבל מכיוון שהם עדיין לא מעזים לומר זאת בגלוי, אולי אפילו לא לעצמם, הם בחרו במרעאנה לעשות זאת בשמם. בראיון על התסריט הדמיוני על השמדת זיכרון יעקב הסבירה מרעאנה למה רק כך ייעשה הצדק: "אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת... אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו, אבל אנחנו אלה שמנקים". מתברר שאפילו חברי מפלגת העבודה הפוסט-ציונית של היום עדיין זקוקים לערביה של פוריידיס שתעשה להם את העבודה המלוכלכת ותנקה אחריהם.

אבל לאבתיסם מרעאנה יש עוד יתרון גדול בעיניהם. היא חיה עם יהודי. כמה הומני. כמה יפה. כמה מרגש. יש להם אפילו ילדה משותפת, "חצי ערביה וחצי יהודיה" כדבריה. זה העניין. מרעאנה היא סמל של דו-קיום כביכול, כלומר של אובדן הזהות היהודית, כלומר של התבוללות. אם הציונות נולדה בחטא, עלינו לא רק להתנצל עליו מעומק הלב, אלא גם למצוא דרך לתקנו משורשו. כאן באה ההתבוללות, נישואין עם תושבי הארץ הערביים, כפתרון הסופי לפרובלמטיקה של הזהות היהודית – ושלום על ישראל.

"היא הצטרפה בכוונה וביודעין למפלגה ציונית", אמרה יו"ר העבודה חה"כ מרב מיכאלי על מרעאנה. אבל כמי שכבר שפרשה ממר"ץ בעבר רק משום שהתנועה לא הביעה התנגדות נחרצת מספיק למבצע עופרת יצוקה, וכמי שבמערכות הבחירות האחרונות תמכה ברשימה המשותפת, קשה להניח שלפתע פתאום חזרה מרעאנה בתשובה והפכה לציונית נלהבת. סביר להניח שהאמת הפוכה; מפלגת העבודה כבר איננה ציונית כך שלא הייתה לה שום בעיה להצטרף אליה. זהו סופה העצוב והטרגי של התנועה החלוצית והמפוארת שהקימה לנו את המדינה, ואם לא הייתה מופיעה זה מכבר תנועה לא פחות חלוצית ומפוארת ממנה שתמשיך את מפעלה, זה גם היה סופה של המדינה.