לדעת להרכין ראש

היה מקום לקריאות התיגר של סער ובנט על מנהיגותו של ראש הממשלה והן היו לגיטימיות, אבל אחרי שהן שכשלו עליהם לדעת להרכין ראש ולהכיר בתוצאות.  

 

בס"ד

י"ג בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחרי שכשל ניסיונו של השמאל ליצור חלופה למנהיגותו של נתניהו בשלוש מערכות הבחירות הקודמות, הפעם לא צלחו גם ניסיונותיהם של סער ובנט לעשות זאת. היה מקום לקריאות התיגר של סער ובנט על מנהיגותו של ראש הממשלה והן היו לגיטימיות, אבל אחרי שנכשלו עליהם לדעת להרכין ראש ולהכיר בתוצאות.  

לנתניהו אמנם אין 61 מנדטים להרכיב קואליציה מובנת מאליה. ובכל זאת יש לו קואליציה הומוגנית ומגובשת שמהווה כמעט מחצית מחברי הכנסת, גם בלי ימינה. הקואליציה הזו מקבלת את מנהיגותו וקשרה בו את גורלה. זהו הכוח המרכזי והיציב ביותר בפוליטיקה הישראלית. מול הכוח המונוליטי הזה לא ניצב שום דבר מאורגן ומגובש. אי אפשר לכנות "קואליציה" אוסף של מפלגות קטנות, שלכל אחת אג'נדה משלה ואינטרסים שונים שבמקרים רבים סותרים ההדדי ושבשום צורה ואופן לא מתחברים זה לזה.  

בנט וסער לא התיימרו להחליף את נתניהו על בסיס הישג חד ספרתי בבחירות. הם בנו על הרבה יותר מכך, ועל התקווה הזו הם ביססו את תביעתם. אילו אחד מהם היה מקבל עשרים מנדטים או קרוב לכך, ייתכן שהיה ראוי שינסו ליצור יחד קואליציה חלופית לזו של נתניהו. אבל תוצאות הבחירות מעידות שהציבור לא נתן אמון בחלופה שהם הציעו; הוא גם לא נתן להם מנדט למניפולציות. ייתכן שעל הנייר ניתן לשחק עם המספרים, אבל כל ניסיון ליצור באופן מלאכותי ומאולץ קואליציית-שברים רק כדי להדיח את נתניהו לא יהיה ראוי. לגיטימי היה להציע חלופה לנתניהו, אבל לא לגיטימי ולא ראוי יהיה לנסות להיפטר ממנו בכול מחיר.

בנט וסער צריכים עכשיו לגלות אחריות, לחבור לנתניהו ולתת לו הזדמנות לנסות ליצור קואליציה יציבה. זהו מקומם הטבעי. יש גם לשקול את האפשרות שיעשו זאת יחד ומתוך תיאום ביניהם. עם ישראל זקוק אמנם לאיחוי הקרעים, אבל לא פחות מכך, ובאופן הרבה יותר דחוף, לממשלה יציבה ומתפקדת. כל ניסיון אחר של בנט וסער יהיה בבחינת הרפתקה לא מכובדת, וחוסר יכולת להכיר במציאות.

עם כל הביקורת על נתניהו יש להודות שהוא ניצח את בנט וסער לא רק בזכות ניסיונו הרב, הישגיו המוכחים, האנרגיות האישיות שלו, אסטרטגיית הבחירות שלו, והבליץ המדהים שריסק אותם בישורת האחרונה. כל אלה היו רק הביטויים החיצוניים למשהו עמוק יותר. נתניהו ניצח בזכות הרוח. העוצמה הפוליטית שנתניהו הפגין באה לו בזכות האמונה העמוקה שלו בשליחותו ההיסטורית והביטחון המוחלט שלו בדרך בה הוא מנהיג את עם ישראל. העוצמה הרוחנית המנהיגותית האדירה הזו חשפה שיריביו לא יודעים בשם מה בדיוק הם טוענים לכתר. זהו מקור החולשה הפנימית, הרוחנית, שהביאה לקריסתם האלקטוראלית בישורת האחרונה. אל להם להתכחש לכך.   

לגדעון סער יהיה יותר קשה לקבל אחריות על כישלונו ולחבור לקואליציה המתבקשת, אבל בנט לא הסתבך בפסילות מיותרות ויכול לעשות זאת ביתר קלות. אם יעשה כך ימצא שטוב ומשחרר להודות בהפסד. אמנם בהצבת חלופה לנתניהו הוא כשל, אבל כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה רואים שבכול זאת הוא הגיע להישג נאה; שבעה מנדטים אינם הישג מובן מאליו. הפיצול של הציונות הדתית הביא לה ברכה אלקטוראלית גדולה. הציונות הדתית על שתי זרועותיה הגיעה לכ-13-14 מנדטים, ולראשונה מזה שנים מיצתה את כוחה האלקטוראלי הזמין. אין ספק ששתי הזרועות האלה יוכלו לשתף פעולה בתחומים רבים וחשובים בקואליציית נתניהו הבאה, אם תקום.  

יותר מכך. המהלך אותו יזם בנט במערכת הבחירות הראשונה של 2019, כשפרש מהבית היהודי והקים את הימין החדש, צלח בידו בסופו של דבר. במערכת הבחירות הנוכחית הוכיחה ימינה שיש לה בסיס סוציו-פוליטי איתן. גרעינו הוא הציבור הדתי לאומי שאינו חרד"לי, אבל הוא מסוגל לפנות להרבה קהלים נוספים ולכן יש לו פוטנציאל גדול. אם יצטרף בנט לקואליציה של נתניהו הוא יוכל לדרוש לימינה תפקידים בכירים שיתנו לראשיה הזדמנות להמשיך להוכיח את עצמם. התקופה היציבה הזו תוכל לשמש לימינה זמן יקר להתגבשות פוליטית ואידיאולוגית שנחוצה לה כל כך. לימינה עדיין חסרה אידאולוגיה מנוסחת ומגובשת שתיתן בסיס לכוח הפוליטי שלה ותאפשר לה להגדיר מה היא באמת מציעה לעם ישראל ובשם מה היא חותרת להנהגה. תביעה להנהגה חייבת לבוא מתוך תפיסת עולם רחבה; לא בשם פתרון לבעיה "אד הוק".

לחלופין, אם יחליטו בנט ושקד שלא להשקיע את כוחותיהם ומרצם בפרויקט הפוליטי ארוך הטווח הזה, אפשר שתהיה להם הפעם הזדמנות להשתלב עם חבריהם בליכוד, ולמצוא במסגרתו את עתידם הפוליטי.  

 

 

 

 

 

מה הרקע האידאולוגי לפוליטיקה של ימינה

 

מי מפחד משינוי

 זהו העיקרון המארגן של הבחירות: שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, למול שאיפה עזה לשינוי.

בס"ד

ו' בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחת השאלות הגדולות של הבחירות הקרובות היא מי נגד מי. מהו העיקרון המארגן שלהן. מה ניצב מול מה והיכן בדיוק עובר הקו. נתניהו מנסה לשכנע שגם הבחירות האלה הן בין ימין ושמאל, כמו בעבר. המאבק ראש בראש הוא שהקנה לו את ניצחונותיו בעבר והוא המצב הרצוי מבחינתו. אבל זוהי טענה מלאכותית; סער ובנט אינם שמאל. גם העיקרון המארגן של "הישראלים" נגד "היהודים", שהיה נכון במערכות בחירות קודמות, איננו מספק הפעם הסבר; סער ובנט שייכים ל"יהודים" לא פחות מנתניהו.

אפילו המחשבה השטחית והמקובלת לפיה הבחירות אישיות לחלוטין, רק שאיפות אישיות מניעות אותן ושכל העניין הוא כן או לא ביבי, איננה מספקת תשובה לשאלה. אכן, אין פוליטיקה בלי שאיפות אישיות, אבל מאחורי כל אחת מהתנועות והעומדים בראשן יש הרבה יותר מאשר מוטיבציה אישית; הם מייצגים זרמי חיים באומה. תנועות חיים. בדיוק כפי שאף אחד לא "נלחם על הדגל" במובן הפשוט של הביטוי, אלא על מה שהדגל מייצג, כך גם אף אחד לא תומך במעומד כלשהו רק בגלל אישיותו וכישרונותיו, אלא בגלל זרם החיים שהוא מגלם באומה, גם אם הבוחר לא תמיד מודע לכך.

אם כך, אפשר אולי לראות את העיקרון המארגן של הבחירות האלה במאבק בין היסוד הדינמי ליסוד הסטטי בתחייה. בין מי שמעדיפים את הסטטוס-קוו לבין אלה ששואפים לשינוי. בספרו "נבואה ומסורת בגאולה", טוען שבתי בן דב שזהו העיקרון המאפיין את תהליך התחייה. היסוד הדינמי היוזם ופורץ קדימה הוא הציונות, והיסוד הסטטי הוא יהדות המסורת. מאבק כזה מאפיין כל תהליך היסטורי ואת תהליך התחייה במיוחד. הוא מקיף את התהליך כולו, במקרו, ומתגלה גם בכול צומת פרטי שלו, במיקרו. תנועת כל גוף חי מתאפשרת בזכות שתי רגליו גם יחד. האחת פורצת קדימה והשנייה נותרת יציבה מאחור כדי לשמור על איזון הגוף. התנועה נוצרת מתוך המאבק ביניהן.

בבחירות הקרובות ניצבת מצד אחד הקואליציה של נתניהו, שמעדיפה את הסטטוס-קוו ושואפת לקבע את המצב הקיים. יש לכך כמובן סיבות פוליטיות מובהקות; לכל אחד ממרכיבי הקואליציה היא נוחה ומתגמלת מאוד. אבל יש גם סיבה פסיכולוגית שמאחדת את קואליציית נתניהו: הפחד משינוי. כן, ייתכן שהמצב הנוכחי לא מושלם, אומרים לעצמם תומכיה, אבל הוא גם לא רע ומי יודע מה יקרה אם יתחולל שינוי וכוחות אחרים יעלו לשלטון. התומכים בקואליציה הזו מעדיפים את המשך הקיבעון הפוליטי ואת המשך המחלוקות, העויינות והקרע בעם, בין היתר משום שהם חוששים מעתיד לא ידוע, אף שברור לכול שמה שנתניהו לא עשה עד כה הוא לא יעשה גם בקדנציה נוספת, ושמה שהיה הוא שיהיה.

מהצד השני לא ניצבת קואליציה מגובשת אלא שלושה כוחות ששואפים לשינוי ולפריצת הקיבעון, כל אחד מסיבותיו הוא. מובן שלכל אחד ממוביליהם יש גם אמביציה אישית, אבל הם בעיקר ביטוי פוליטי לזרמי חיים באומה. יאיר לפיד מייצג את שאיפת שמאל להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב לו את ההגמוניה הפוליטית. ככול שמדובר בשמאל הציוני שאיפת השינוי הזו מונעת גם מתסכול עמוק. אמנם השמאל מחזיק בהרבה מוקדי כוח בהוויה הישראלית, אבל רבים בשמאל הציוני חשים שלמרות התרומה האדירה שלהם לחברה הישראלית, לא סופרים אותם והם מודרים מבחינה פוליטית. גם גדעון סער מייצג שאיפה לשינוי, ואצלו היא ממוקדת בליכוד. הוא רוצה להחזיר את הליכוד לאיכויות שהיו לו לדעתו בעבר, לפני שנתניהו הפך אותו לאחוזתו פרטית.  

את הכוח השלישי השואף לשינוי מייצגים ימינה ונפתלי בנט. כאן מופיעה תביעה ציבורית לשים קץ ללעומתיות, לפסילות ההדדיות, לקרעים, לאיבה, לשנאה ולשיסוי משני הצדדים. ציבור רחב מאס בימין מפלג ולעומתי, וחפץ בימין ששואף לשיתוף פעולה וליצירת הסכמה חדשה בחברה הישראלית על בסיס הזהות היהודית המשותפת לכולנו. ימין השואף להוביל, אך לא פוסל את השמאל הציוני משותפות. מבחינתו פחות חשובה השאלה מי אשם בקרע, נתניהו או יריביו בשמאל; הצורך לאחות את הקרעים, לפרוץ את הקיבעון הפוליטי והחברתי הנוכחי ולהצעיד את החברה אל מעבר לו, חשוב לו יותר.

זהו העיקרון המארגן של הבחירות הקרובות: מצד אחד שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, ומצד שני שאיפה עזה לשינוי, לפריצת הקיבעון הנוכחי ולחתירה אל השלב הבא בתחייה, מתוך אמונה עמוקה שלא אלמן ישראל ושמדינת ישראל תמשיך להתקיים גם בלי נתניהו.

 

 

 

 

מדוע אני תומך בימינה

אני תומך בימינה לא רק בגלל מה שהיא, אלא גם בגלל מה שהיא עשויה להיות, בגלל הפוטנציאל האידאי שלה. לא רק בגלל האישים המובילים אותה וכישוריהם, אלא בגלל מה שלדעתי היא מבשרת במהלך חייה של האומה.

בס"ד

ה' בניסן, תשפ"א

רבים שואלים אותי, "מוטי, מה הסיבה שאתה תומך בימינה". אז בשתי מילים: הזהות היהודית. בחמש מילים: השלב הבא של תהליך התחייה.

יש כאלה שבשבילם פוליטיקה זה כמו כדורגל. אקשן. מתח. מנצחים. מנוצחים. יש כאלה שעבורם זו סיבה לתחושה של זהות של יחד ושל שבטיות. יש אוהדים שרופים של ברצלונה, ויש של הליכוד או של מר"ץ או בן גביר לדוגמה. יש שחושבים שהפוליטיקה של היום היא רק שאיפות אישיות. יש כאלה שאוהבים או לא אוהבים את ראש הרשימה. יש כאלה שמתייחסים לכישורים שלו. ויש שמזדהים עם המצע.

אבל מה שמעניין אותי בפוליטיקה זה להתבונן בה כהשתקפות, כביטוי, כמבע, של זרמי החיים שבאומה. תנועה פוליטית כתנועת חיים. תנועה במובן המקורי של המילה. כשמתבוננים כך, זה אפילו לא לגמרי משנה עם מנהיגי אותה תנועה מודעים לחלוטין לזרם החיים שהם מביאים לידי ביטוי, אף על פי שגם זה חשוב ובסופו של דבר גם הכרחי. לפעמים תנועה נושאת בשורה ורעיון שגם היא עצמה לא יודעת לנסח במילים.

אני תומך בימינה לא רק בגלל מה שהיא, אלא גם בגלל מה שהיא עשויה להיות, בגלל הפוטנציאל האידאי שלה. בגלל המקום שממנו היא לדעתי באה. לא רק בגלל האישים המובילים אותה וכישוריהם, אלא בגלל מה שלדעתי היא מבשרת במהלך חייה של האומה.

בנט וימינה מהווים כידוע את לשון המאזניים פוליטי בין שני המחנות של "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". הפוזיציה הפוליטית הזו, המסוכנת מחד ורבת האפשרויות מאידך, נוצרה בגלל האסטרטגיה הפוליטית של בנט, שעיקרה איננו פסילה של אחרים, אלא הצבת תכניות עבודה חיוביות. הוא לא פוסל לא את ביבי ולא את לפיד.

אבל האסטרטגיה הזו איננה מקרית. היא לא רק טקטיקה פוליטית. היא מהותית. היא נובעת מעמדה נפשית ומנטייה אידאולוגית. יש לה רקע פנימי. לולא העמדה הנפשית של אנשיה, ימינה לא הייתה יכולה לבחור באסטרטגיה הזו.  

השמאל המדיני כבר לא רלוונטי; המציאות הפריכה אותו. המחלוקת בין שמאל לימין שמפלגת את החברה הישראלית כבר שני דורות, איננה רלוונטית עוד. הימין המדיני ניצח. אם החברה הישראלית עדיין שסועה בתפר של שמאל-ימין, זה רק בגלל  פוליטיקאים משני הצדדים שמתפרנסים מהמחלוקת הזו וממשיכים להנשים אותה בכדי לעשות ממנה הון פוליטי.  

ימינה מבטאת מבחינתי שאיפה לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ליציאה מן הקיבעון. היא מבטאת את המאיסה במחלוקות הישנות ובפסילות הדדיות בין ימין לשמאל, בין מזרחיים לאשכנזים ובן דתיים לחילוניים. היא מציעה קונצנזוס חדש בחברה הישראלית ושיתוף פעולה בין חלקיה השונים; נקודה משותפת שיכולה לאפשר לרוב בציבור הישראלי, גם אם לא כולו, למצוא מצע משותף ולהתאחד מחדש. והנקודה הזו היא הזהות היהודית. כבר אין דתיים וחילוניים – כולנו יהודים. ולא במקרה תנועת החיים הזו נובעת מתוך הציונות הדתית.

היום הרוב הישראלי הוא מסורתי. לא רק מסורתי בסגנון המזרחי הקלאסי, אלא גם מסורתי בסגנון חדש: דתל"שים, כיפות שמיים, כיפות שקופות, מתחזקים, מדליקות נרות שבת, מפרישות חלה, ארון הספרים היהודי וכדומה. ישראל נהיית יותר ויותר יהודית. לא דתית אבל בהחלט יהודית.

לכן ימינה מהווה מבחינתי את נקודת האמצע של התודעה הישראלית העכשווית, נקודה שמאחדת את ההפכים ועשויה לאחות את הקרעים. ככזאת היא בהכרח שייכת למקום שהוא מעל המחלוקות האלה, לשלב הבא של התחייה.

האם כול מה שאני רואה בימינה אמנם נמצא בה? – יכול להיות שלא; הם לא עובדים אצלי ולא חייבים לי כלום. ואם כן, האם הפוטנציאל שאני רואה בימינה יצא אל הפועל? יכול מאוד להיות שלא; הרבה נפלים צריכים להופיע, עד שייולד הדבר האמתי – השלב הבא בתחייה.

אבל אע"פ שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכול יום שיבוא.  

 

 

 

דרבי בתחתית

מפלגת העבודה עקפה את מר"ץ משמאל, הורידה אותה אל מתחת לאחוז החסימה ואילצה אותה להקצין. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

 בס"ד

כ"ח באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"בית המשפט הכריע, הסיפור מאחורינו", אמר גיל ביילין, מועמד העבודה לכנסת שהתנגד למועמדותה של אבתיסאם מרעאנה. אבל לא בטוח שהעניין נגמר; ייתכן שהוא רק מתחיל. תמיכת יו"ר מר"ץ ניצן הורוביץ בבית הדין בהאג, שמשמעותה הפקרת חיילי צה"ל, היא דוגמה לתהליך הרדיקליזציה שיצרה מועמדות מרעאנה בשמאל. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

וזו לא רק מרעאנה; גם מועמדת מספר שלוש ברשימת העבודה, אמילי מועטי, לא בדיוק דוגלת במורשת רבין. היא שימשה בעבר כדוברת הרשימה המשותפת לציבור דוברי העברית, ואפילו כיועצת תקשורת למפלגת בל"ד. שתיהן לא הגיעו למקומן בהצנחות או בשריונים; עשרות אלפי חברי מפלגת העבודה הם שבחרו את השתיים האלה כדי לייצגם.

לא מתוך גחמה או שרירות לב אישר בג"ץ את מועמדות מרעאנה. לפי החשיבה הפרוגרסיבית, החלש העני והמסכן תמיד צודק; הוא לא אחראי לכלום. הצד שהובס במלחמה תמיד צודק; גם אם הוא זה שפתח בה. לפי אופנת החשיבה הזו, מי שיש לו, מי שעמל, בנה יצר והפריח, תמיד אשם; באשר יש לו. לכן הוא חייב לקבל בהבנה את תסכולו של מי שאין לו. מרעאנה גדלה בפוריידיס, בגן עדן, בכפר שכל ערבי במזרח התיכון יכול רק לחלום לחיות בו, אבל במקום לשמוח בחלקה היא מקנאת במה שיש לזיכרון יעקב ומפנטזת על השמדתה. לפי ההיגיון הפרוגרסיבי רגשות התסכול והזעם האלה לא רק לגיטימיים, אלא אפילו ראויים להוקרה.

בעבר לא קיבל בג"ץ את חזרתם בתשובה של אנשי עוצמה יהודית, מה שמלמד שלא בגלל שהשתכנע שמרעאנה חזרה בה ממה שהיא הוא אישר את מועמדותה. להפך. אילו באמת הייתה מתחרטת והופכת לציונית נלהבת ייתכן שהיו פוסלים אותה על אמירותיה מהעבר. דווקא משום שחזרתה בתשובה הייתה מהפה ולחוץ, הוא אישר את מועמדותה. רק כך היא ערביה ישראלית גאה ואותנטית, ולכן ראויה לייצוג. רק משום שנותרה לאומנית רדיקלית יש לה לגיטימציה. כי לפי ההשקפה הפרוגרסיבית, ערבי ישראלי חייב להיות מלא שנאה לציונות. אחרת הוא ויתר על זהותו, השלים עם העוול, הסבל, הכיבוש והדיכוי, ואיננו זכאי ללגיטימציה.  

זו גם הסיבה שחברי מפלגת העבודה בחרו בה לייצגם. היא שונאת את מדינת ישראל ואת הציונות, ודווקא זה מה שעושה אותה לראויה בעיניהם. ערבי שמשלים עם המציאות, מוותר על הלאומיות הפלסטינית ושואף להשתלב במדינת ישראל כבר לא מספיק כשר בעיניהם.

יותר מכך. חברי העבודה זקוקים למרעאנה. היא אומרת את שהם עדיין לא מעזים לומר. היא מבטאת את רגשי ליבם הכמוסים, את תחושות האשמה שלהם לגבי העוולות שעשו כאן אבותיהם, לדעתם. אבל מכיוון שהם עדיין לא מעזים לומר זאת בגלוי, אולי אפילו לא לעצמם, הם בחרו במרעאנה לעשות זאת בשמם. בראיון על התסריט הדמיוני על השמדת זיכרון יעקב הסבירה מרעאנה למה רק כך ייעשה הצדק: "אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת... אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו, אבל אנחנו אלה שמנקים". מתברר שאפילו חברי מפלגת העבודה הפוסט-ציונית של היום עדיין זקוקים לערביה של פוריידיס שתעשה להם את העבודה המלוכלכת ותנקה אחריהם.

אבל לאבתיסם מרעאנה יש עוד יתרון גדול בעיניהם. היא חיה עם יהודי. כמה הומני. כמה יפה. כמה מרגש. יש להם אפילו ילדה משותפת, "חצי ערביה וחצי יהודיה" כדבריה. זה העניין. מרעאנה היא סמל של דו-קיום כביכול, כלומר של אובדן הזהות היהודית, כלומר של התבוללות. אם הציונות נולדה בחטא, עלינו לא רק להתנצל עליו מעומק הלב, אלא גם למצוא דרך לתקנו משורשו. כאן באה ההתבוללות, נישואין עם תושבי הארץ הערביים, כפתרון הסופי לפרובלמטיקה של הזהות היהודית – ושלום על ישראל.

"היא הצטרפה בכוונה וביודעין למפלגה ציונית", אמרה יו"ר העבודה חה"כ מרב מיכאלי על מרעאנה. אבל כמי שכבר שפרשה ממר"ץ בעבר רק משום שהתנועה לא הביעה התנגדות נחרצת מספיק למבצע עופרת יצוקה, וכמי שבמערכות הבחירות האחרונות תמכה ברשימה המשותפת, קשה להניח שלפתע פתאום חזרה מרעאנה בתשובה והפכה לציונית נלהבת. סביר להניח שהאמת הפוכה; מפלגת העבודה כבר איננה ציונית כך שלא הייתה לה שום בעיה להצטרף אליה. זהו סופה העצוב והטרגי של התנועה החלוצית והמפוארת שהקימה לנו את המדינה, ואם לא הייתה מופיעה זה מכבר תנועה לא פחות חלוצית ומפוארת ממנה שתמשיך את מפעלה, זה גם היה סופה של המדינה.

 

 

 

קריאת השכמה לימינה

ימינה מציעה פתרונות לסוגיות הבוערות של דת ומדינה, אך לא מציבה אותם בחזית מסע הבחירות שלה.

בס"ד

כ"א באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטת בג"ץ בנושא הגיור היא קריאת השכמה למפלגת ימינה. אם היא תרים את הכפפה שזרק הבג"ץ למערכת הפוליטית, היא תוכל לחזור ליעודה הטבעי. המגיפה והפרנסה חשובות וחייבים לעסוק בהן, אבל הן לא יכולות להוות עמוד השדרה של תנועה פוליטית שיש לה תוחלת חיים של יותר משנתיים. גם רפורמות כלכליות ושחרור המשק מחסמים ביורוקרטיים הם משימה חשובה, אבל את זה יכולות להציע גם מפלגות אחרות.

מה שכל המפלגות האחרות חוץ מימינה לא יכולות לעשות, ובמבט עומק היסטורי הוא הדבר החשוב ביותר בדור הזה, הוא ליצור חברה שהבסיס המשותף שלה הוא הזהות היהודית, ולעשות זאת על פי ההלכה. את זה יכולה לעשות רק מפלגה מסוגה של ימינה. בינתיים היא מחפשת את עצמה במחוזות אחרים, ומחמיצה את ייעודה הטבעי.

כמפלגה שבסיסה הוא הציבור הציוני-דתי, ועם זאת פתוחה להכיל ולשלב אנשי מסורת וחובשי כיפת שמיים, תפקידה ההיסטורי של ימינה הוא להוביל ליצירת חברה ישראלית ללא החלוקה הישנה והלא רלוונטית של דתיים וחילוניים. ימינה אמורה לא רק ליצור גשר בין דתיים וחילוניים, אלא למחוק את שני המושגים האלה מהשיח על ידי הצבת הזהות היהודית המשותפת לכלל ישראל, כבסיס לשלב הבא של שיבת ציון.

הבשורה הזו היא קודם כל בשורה תורנית, רוחנית ואידאולוגית. רבים לא מסוגלים כרגע לקבל עליהם עול מצוות במלואו, אבל צמאים לפיתוח התודעה היהודית שלהם ולהעמקת שורשי זהותם היהודית. הזהות היהודית היא הנשק הסודי של ימינה, אבל זהו נשק סודי כל כך שגם היא עדיין לא יודעת את זה.

אבל גם אם את הבשורה הרוחנית והאידאולוגית שלה ימינה עדיין לא נושאת בגאון, היא לפחות יכולה להביא את הנושא לידי ביטוי בתחום ההלכתי. שלושה נושאים מהותיים בתחום של יחסי דת ומדינה מבקשים את פתרונם כבר שנים רבות, וברשות ימינה נמצאות ההצעות הרלוונטיות ביותר לפתרונם. אלו הם מתווה הגיור של השר לשעבר משה ניסים, תיקון חוק הגיוס באופן שיאפשר לחרדים ללמוד מקצוע ולהתפרנס בכבוד, ועיצוב השבת הציבורית על פי אמנת גביזון מדן. שלושת הנושאים האלה, שימינה כבר מטפלת בהם וגיבשה בהם עמדות ברורות, הם צו השעה והדור. מי שעוסק בהם במיוחד, ובהדרכתם הלכתית של רבנים מהשורה הראשונה, הוא חבר הכנסת מתן כהנא. אבל הם עדיין לא זוכים להיות בחזית הקמפיין של ימינה.

הנושאים האלה, שקידומם עשוי לא רק לרפא פצעים פתוחים ומדממים בחברה הישראלית אלא לפרוץ דרך לדורות הבאים, לא מקודמים בחברה הישראלית בגלל החרדים וחלק מהרבנים החרד"לים. כל עוד הדבר תלוי בהם, הם לא יאפשרו שנוי בתחומים האלה. אפשר להבין אותם נוכח האחריות הכבדה שמחייבות פריצות דרך שכאלה. אבל אם מישהו אחר יעשה את מה שחייב להיעשות, הם יקבלו על עצמם את דין המציאות וישלימו עמה בדיעבד, בדיוק כפי שקרה באשר למפעל הציוני.

החלפת קואליציית נתניהו חיונית לא רק בגלל הטיפול הכושל במגיפה, אלא בעיקר כי הקואליציה הטבעית של נתניהו נשענת על החרדים והחרד"לים, וככזאת היא לעולם לא תוכל להעביר את התיקונים ההכרחיים האלה. גם קואליציה בראשות יאיר לפיד לא תוכל לטפל בהם כראוי; יש עתיד איננה מחויבת לתורה ולהלכה ולא מבינה את ערכן. היא גם עוינת את העולם החרדי והחרד"לי.

אם התיקונים לא יוכלו להיעשות אלא במסגרת קואליציית שמאל ותחת הנהגתו של יאיר לפיד, עדיף לוותר עליהם ולהמשיך לנשוך שפתיים. קואליציה כזו תביא לאסון ביחסי דת ומדינה בישראל, שרק האסון הסכמי אוסלו שהביאה קואליציית שמאל אחרת יוכל להשתוות אליו. רק קואליציה שיוביל הימין, בנט וסער, שיש להם יחס של כבוד לתורת ישראל והערכה לעולם החרדי יחד עם הבנת מגבלותיו, תוכל להנהיג את פריצת הדרך המתבקשת הזו.

יש לברך על החלטת בג"ץ. בדרך כלל החלטותיו בלתי נסבלות, אבל הפעם אי אפשר לבוא אליו בטענות. הפעם יש להפנות את הטענות למנהיגות הפוליטית שלנו, שמסרבת להתמודד עם הבעיות המהותיות שלנו כבר שנות דור.