חירות איננה הפקרות

דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.

בס"ד

י"ד באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"אף אחד לא יגביל לי את התנועה או יחסום לי את האוויר לנשימה, גם אם אני אמות מחר או בעוד שנייה, עד לרגע האחרון אני אהיה חופשית". המשפט הזה היה להיכתב על ידי כל אחד מאלה המטיפים נגד ההתחסנות; לפחות על ידי אלה מהם שעושים זאת בשם ערכי חרות הפרט וזכויותיו. יש בו את כל מאפייני ההטפה שלהם: תחושת רדיפה דמיונית, כאילו מישהו מנסה להנדס ולהגביל אותם ואת חירותם; תחושת חנק מלאכותית נוכח הקונצנזוס; יומרה של מסירות נפש על ערכי החופש וחירות הפרט. כביכול הם מוכנים למות מהנגיף, והעיקר שלא יילקח מהם החופש; הירואיקה של ממש.

אבל המשפט הזה לא נכתב כנימוק נגד ההתחסנות. הוא פורסם ברשת על ידי הצעירה שחצתה את הגבול לסוריה והוחזרה לישראל בתיווכו של נשיא רוסיה וולדימיר פוטין. דווקא המפגש המפתיע הזה בין האידאליזם לכאורה של הנפש המסוכסכת והמיוסרת של אותה צעירה, ובין האידאליזם של המטיפים נגד החיסון, מאיר את התופעה. הוא חושף שחציית הגבולות והמרד בקונצנזוס שהגבולות האלה מסמנים אינם אלא פרובוקציה.

אפשר להבין אנשים שחוששים להתחסן; ישנם סיכונים ושיקולים לכאן ולכאן וכל עוד הם מורים דין לעצמם הדבר בהחלט לגיטימי. יש גם מקום להבעת דעה שונה וביקורתית המסויגת מהעמדה המקצועית והרשמית. אבל אי אפשר להצדיק את ההטפה נגד ההתחסנות ואת ההתעקשות החצופה להדריך את הציבור בניגוד להוראותיה של ההנהגה הנבחרת ומתוך התמרדות נגדה, בין שהן נובעות מאידאולוגיה חברתית ופוליטית ובין שהן נובעות מאידאולוגיה רפואית. דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.

הן את הצעירה ההיא והן את המטיפים האלה מאפיין היעדר האחריות הציבורית. חרות איננה הפקרות. אף אחד לא חי כאן לבד. למעשיו של כל אדם שעובר גבולות, מדיניים או אידאולוגיים, יש השלכות על הכלל כולו. מי שלא לוקח בחשבון של מעשיו והטפותיו גם את הציבור כולו, את כלל ישראל, מעיד עליהם שהם באים ממקום משובש ומזיק; שזה איננו אידאליזם אלא אנרכיזם.

על האידאליסטים האלה, אלה שמדברים גבוהה גבוהה ואינם יודעים מהי אחריות ציבורית, כותב הרב קוק: "...הגרועים, שהנטייה האידאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל" (אורות, עמ' קכ"א). כן, הם מדברים על רפואה טבעית יותר, על חרות הפרט – "אני אהיה חופשית", כדברי אותה צעירה – אבל האידאליזם שלהם מופקר, חסר אחריות וילדותי. הוא רק נגע בהם נגיעה כל שהיא. הם לא מבינים לעומקם אפילו את האידאלים שבשמם הם מדברים, ובטח לא את השלכותיהם הציבוריות. האידאליזם הזה, ממש כמו אצל הצעירה החופשית, הוא רק כיסוי לצורך נפשי לגמרי לא אידאלי.

נשמות כאלה מופיעות בזמנים מיוחדים: "ביותר מתגלות הן באיזה אחרית-ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לידת חוק שמעל החוקים". המטיפים האלה מופיעים בעת משברי תודעה גדולים. בין השמשות. כשהעולם הקודם התפרק, והעולם הבא אחריו טרם הופיע. כשהמוסכמות ואבני היסוד של החשיבה והמוסר  שאפיינו את התודעה הקודמת הועמדו בשאלה, הוטלו בספק ואיבדו את סמכותם. כשהעולם מתנדנד ולא יציב. כשאין אמון ואין סמכות. בתקופה כמו שלנו, כשהעידן הפוסט מודרני פירק את התודעה המודרנית שקדמה לו, ותודעה חדשה ומתוקנת עדיין לא הופיעה.

זמני המשבר האלה, כשהקונצנזוס מתפורר והגבולות מיטשטשים, הם ההזדמנות של הנשמות האלה לתפוס את הבמה, לזרוח ולבלוט. הם נהנים מהפרובוקציה. נהנים להיות שונים, יוצאי דופן, מיוחדים, חכמים מכולם, חושבים אחרת, "מחוץ לקופסא", בניגוד לכולם ובניגוד לממסד. הם גם נהנים מאוד מכך שכולם מבקרים ותוקפים אותם. הם חיים מזה.

הם מנצלים את המשבר ואת אובדן הערכים, המוסר והסמכות, בכדי לזרוע מבוכה, ספק, בלבול ובהלה; בכדי לסחוף אחריהם אנשים שחורבן התודעה הרגילה הותיר אותם אובדי עצות ודרך. כמו אותם גורואים וראשי כתות שנהנים מתשומת הלב, מכוח השליטה וההשפעה שלהם ומכך שאחרים הולכים אחריהם. יש כאלה בכול התחומים; ברפואה, בדת, ברוחניות, וגם בפוליטיקה. שורש הקלקול הוא שהם משתמשים בכריזמה שלהם לא כדי להיטיב עם הציבור ומתוך אחריות כלפיו, אלא לשם סיפוקם העצמי; כדי לקבל ולא כדי לתת.