מחיר האצבע של בן גביר

העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו. 

בס"ד

ז' באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין גבול לציניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי שעשה הכול כדי לחבר בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמא ייזרק אפילו מנדט אחד בימין שימנע ממנו להקים קואליציה, אין לו שום בעיה להודיע שבן גביר לא יהיה חלק מהממשלה ואפילו לא יושב ראש ועדה בכנסת. בן גביר מספיק טוב עבורו בכדי לנצח בבחירות, אבל מכאן עד תפקיד משמעותי בממשלה או בכנסת ארוכה הדרך מבחינת נתניהו. אין לכך שום סיבה, מלבד הכניעה של נתניהו לתווית "גזענות" שהצמיד השמאל הישראלי לבן גביר. נתניהו מתכוון להשתמש בבן גביר לצרכיו, אבל לא מוכן להתמודד עם השקר ההיסטורי הזה של האשמת בן גביר ועוצמה יהודית בגזענות.

תווית הגזענות הפכה לפתרון הקל של השמאל הישראלי. במקום להתמודד עם דעות שונות משלו, הוא מכנה אותן גזענות. בן גביר אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל הוא לא גזען. אין לו בעיה עם הערבים כשלעצמם. הוא לא שונא ערבים בעקרון. לא קשה לדמיין אותו ואת חבריו מעוצמה יהודית מסתלבטים בכיף עם ערבים מאבו דאבי בלובי של אחד ממלונות הפאר המצויים שם. מבחינתם הבעיה היא הערבים שמתגוררים בארץ ישראל שלדעתם אינם מוכנים לקבל בלב שלם את הריבונות הישראלית כאן ועוינים אותה.

הבעיה עם בן גביר וחבריו היא שהם אינם מבחינים בין אותם ערבים שהם פעילי טרור או תומכיו, ובין תושבים או אזרחים ערבים שאין להם שאיפות לאומיות וכל חפצם הוא לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. זו בהחלט גישה בעייתית, אבל היא איננה גזענות. לכן בן גביר וחבריו אינם פסולים, והעובדה שבעיני נתניהו הם כן פסולים, לפחות לתפקידי שרים וכדומה, היא עדות לשיטת ה"השתמש וזרוק" הקבועה שלו.

אבל העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו השונים. לפחות שלושה הבדלים ראויים לציון קיימים בין שתי הגישות האלה.

בן גביר וחבריו חושבים שיש למדינת ישראל בעיה עם הערבים; הציונות הדתית סבורה שיש לנו בעיה עם עצמנו, ושהחולשה שלנו מול הערבים היא רק השתקפות שלה. לכן מבחינת הציונות הדתית אין שום טעם להתמקד בבעיה הערבית; יש צורך לפתור את הבעיה היהודית. צריך לקדם את התודעה, לרומם אותה, להסביר שוב שוב את עומק משמעותו של תהליך התחייה, להחזיר את עם ישראל לעצמו ולזהותו. כשנהיה מה שאנחנו מיועדים להיות, ישתנה יחסם של הערבים למדינת ישראל ותיפטר הבעיה הערבית מאליה. כמובן, עד אז צריך להילחם בטרור ובגילויי לאומנות ערביים, אבל לא זה מה שיביא את הגאולה.

עוצמה יהודית גם איננה ממלכתית. היא אפילו מתגאה בכך. היא בזה לממלכתיות של הציונות הדתית ורואה בה פשרנות. היא איננה רואה ערך תורני, מוסרי ואידאולוגי בהזדהות עקרונית וללא תנאי עם מדינת ישראל של היום על אף כל כשליה, פגמיה וחסרונותיה. הגישה הזאת היא כר פורה לכל מיני תופעות של מרידה במלכות שהולכות ומתרבות בשנים האחרונות ובעיקר מאז ההתנתקות. גם אם נניח שפעילי עוצמה יהודית אינם מעורבים בתופעות האלה ישירות, גישתם מעודדת אותן ומהווה בית גידול עבורן.

ויש גם בעיה של סגנון, שאינה שולית או זניחה. אדרבה, ידוע שכדי לעמוד על טיבו של אדם צריך להקשיב טוב לא למה שהוא אומר, אלא לאיך הוא אומר זאת. שורשו של ה"איך" בנפש עמוק מזה של "המה". ומה לעשות, הסגנון של החוגים האלה הוא צעקני, פרובוקטיבי ומניפולטיבי, דבר המעיד על המקום הרדוד ממנו באה הגישה הזו ועל שטחיותה.

כמובן, כל זה לא הופך את החבורה הזו לפסולה. אם ישנם מי שרואים דווקא בגישה הזו את התגשמות כל חלומותיהם ושאיפותיהם לגבי התחייה של עם ישראל בארצו, אזי זכותם לתמוך בה ולנסות לקדמה בכנסת ישראל.

אין גם פסול בחבירה של בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר; חבירה זו היא בלוק טכני בלבד וכל מגמתה היא לאפשר לשתי הגישות השונות להגיע לייצוג בכנסת, מה שכל אחת מהן בפני עצמה איננה מסוגלת לעשות.

הבעיה היא עם נתניהו, שלא מוכן לוותר על האצבע של בן גביר, אבל גם לא מוכן להכשיר אותה. אבל אין מה לדאוג; חזקה על בן גביר שהוא ימרר את חיי נתניהו בכנסת הבאה. על האצבע הזו של בן גביר, שנתניהו כל כך חושק בה, הוא ישלם בכנסת הבאה את מלוא המחיר. תסמכו על בן גביר.  

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")