שמאל דוחה וימינה מקרבת

אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.

בס"ד

ל' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

דוד בן גוריון וגולדה מאיר ודאי מתהפכים בקברם נוכח תחיית המתים שעוברת על מפלגת העבודה. מתנועה מפוארת שהנהיגה את תחיית ישראל בארצו הפכה מפלגת העבודה לגרוטסקה. במקום שני הדגלים מעוררי ההשראה שהניפה תנועת העבודה ההיסטורית, דגל הסוציאליזם ודגל הלאומיות, היא מניפה היום את דגל הפרוגרסיביות הליברלית. לא רק שאין שום קשר בינה לבין בן גוריון מקים המדינה ומחדש הממלכתיות העברית, אפילו בינה לבין גולדה מאיר המרחק רב. גולדה מאיר לא דגלה בפמיניזם; היא פשוט הייתה כזו. אישה חזקה. היום עומדת בראשות העבודה אישה שהיא התגלמות הפמיניזם הוולגרי.

מה שאירע למפלגת העבודה הוא תמרור אזהרה לליברלים הדתיים. כי מה שקרה לה הוא פועל יוצא מהתמסרות לאידאולוגיה נוכרית ומערכת מושגים זרה. בעומקה הייתה הלאומיות של בן גוריון התחדשות של הרוח הישראלית ושל אנרגיות מקוריות שהיו רדומות וכבויות אלפיים שנה, וככזו היא הייתה מבורכת; אבל כשבחרה להשתמש במערכת מושגים של הלאומיות האירופית של המאה ה-19 בכדי לבטא את מחשבותיה, ולא במערכת המושגים הישראלית המקורית, היא גזרה את דינה לחלוף יום אחד מן העולם.

כשתנועה אידאולוגית מאמצת מערכת חשיבה, היא מאמצת גם את גורלה של המערכת הזו. זמנה של האידאולוגיה הלאומית האירופית, שבזמנה נחשבה כפסגת הרוח האנושית, היה קצוב מראש. כשנגזר עליה, כמו על כל תפיסת העולם המודרנית, לחלוף מן העולם בעקבות הביקורת הפוסט מודרנית, גזירה זו חלה גם על כל צאצאיה הרעיוניים. כך הפכה הציונות של בן גוריון לפוסט ציונות הפרוגרסיבית של תנועת העבודה העכשווית היוצאת כנגד כול מה שבן גוריון דגל בו.

גם הליברלים הדתיים שלנו מלאים כוונות טובות. יש בהם נטית נפש לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט, לפתיחות ולהכלה, ובכך הם מבטאים צד אותנטי מרוח ישראל. הבעיה היא שהם הופכים נטיית נפש זו לאידאולוגיה ומלבישים אותה במערכת מושגים זרה, זו של הליברליזם הפרוגרסיבי הפוסט מודרני. למערכת המושגים המערבית שמשמשת אותם, יש את החוקיות שלה, את מגמותיה, את גלגוליה ואת דרך ההתפתחות שלה. היא לוקחת את מי שמשתמש בה למחוזותיה. לא פלא שאצל הליברלים הדתיים שלנו מופיעות חדשות לבקרים סתירות בין הכוונה הטובה והרוח הנכונה, לבין העמדות שנגזרות מכלי החשיבה.

ערך המשפחה מרכזי ויסודי בישראל, לדוגמא, אבל מי שמאמץ את האידאולוגיה הפרוגרסיבית הליברלית של ימינו מוצא עצמו מנוגד לערכי המשפחה בישראל ונאבק בהם. גם הלאומיות היא ערך מרכזי בתפיסה הישראלית, אבל כשהליברלים שלנו מגוננים על מסתנני העבודה של דרום תל אביב בשם ערכי הרב תרבותיות וזכויות האדם, הם פועלים נגדה.

לא זה הדרך. בתפיסה הישראלית המקורית יש בסיס איתן לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. היא לא זקוקה למערכת המושגים הליברלית פרוגרסיבית בכדי לבסס את עצמה. היא לא חייבת לחשוב בלועזית, היא יכולה לעשות זאת גם בעברית. יהדות מחבקת, פתוחה, סבלנית, איננה בהכרח יהדות ליברלית; היא יכולה לנבוע באופן טבעי גם מתוך מקורות ישראל ומתוך הגיון המחשבה הישראלית ואיננה זקוקים ללבושים זרים, שבסופו של דבר ייקחו אותה למקומות זרים. אין צורך להיות דתי ליברלי, בכדי לאמץ גישה כזו; אדרבא, ככל שיהודי הוא עצמי יותר, דבוק בתורה, מחמיר עם עצמו ולא עם אחרים, וככל שיהדותו מושרשת ובטוחה בעצמה יותר, אך טבעי ומתבקש שהוא יהיה מכיל יותר, מחבק ומואס בכפייה.

כל זה אקטואלי דווקא היום על רקע הבחירות. ימינה איננה מפלגה דתית ליברלית במובן האידאולוגי. ליברלים דתיים נמצאים בכחול לבן, ביש עתיד ובעבודה, אבל את הליברליזם הדתי הפרוגרסיבי הזה אי אפשר למצוא בימינה וטוב שכך. ימינה היא הביטוי האותנטי של יהדות מקרבת, מחבקת ומכילה, יהדות של בית הלל, וזהו כבר דבר שונה לחלוטין. היא המקום הטבעי לא רק לחוגים רחבים של הציונות הדתית אלא גם הבית הפוליטי לדתל"שים, לחובשי כיפות שמיים וכיפות שקופות ושאר יהודים טובים שמרגישים הזדהות עם היהדות אבל אינם חשים מוכנים לקבל על עצמם עול מצוות במלואו. היא אינה דוגלת ביהדות קפדנית ומחמירה של שמאל דוחה, שגם לה יש מקום, אלא של ימינה מקרבת.

ההבחנה בין ליברליזם דתי אידאולוגי, שמתמסר לתפיסות הפרוגרסיביות, לבין יהדות מכילה וסובלנית, היא חשובה מאין כמוה. אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.