בני ברק לא התבלבלה

רבני העיר החרדית הבינו שאידאליזם אינו תירוץ לפריקת עול, ומה מחוללת האלימות לנפשם של הנערים.

בס"ד

ט"ז בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התמודדותם של תושבי בני ברק השבוע עם תופעת נוער השוליים שלהם יכולה לעורר קנאה. רבני בני ברק ופרנסיה לא התבלבלו לרגע. הם גינו בריש גלי ובלי לגמגם את תקיפת נהג האוטובוס, תקיפת השוטרים, הפגיעה ברכוש ובסמלי שלטון והעלאת האוטובוס באש. כן, גם לתושבי בני ברק יש בטן מלאה על הרשויות בכלל ועל המשטרה בפרט. כן, גם להם יש טענות מכאן ועד הודעה חדשה על יחס מפלה, על חוסר הבנה ועל אכיפה בררנית. אבל הם גם יודעים לשים גבולות ברורים לנוער שלהם.

ההתפרעות הזו של הנערים המוסתים בבני ברק נבעה לכאורה מאידאליזם טהור. היא נעשתה בשם אהבת התורה, לימודה ומסירות הנפש עליה, שמשטרת ישראל ו"שלטון הכופרים" ניסו לדעתם לפגוע בהם. אבל רבני בני ברק מתחו קו ברור בין אהבת התורה ולימודה ובין אלימות כלפי השלטונות.  "הפורעים בבני ברק הם נוער שוליים מחללי השם ויש להתנער מהם. דרכם אינה דרך התורה....אין שום הצדקה למעשי אלימות ויש לחדול מכך מיד", הבהיר הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לישראל. למנהיגים החרדים ברור שאם יראת השמיים, אהבת התורה והאידאליזם של הנוער שלהם מביא אותם לאלימות, הם לא כל כך טהורים ומבוררים כפי שהם מתיימרים להיות.

הגדיל לעשות ראש עירית בני ברק, אברהם רובינשטיין, שהצהיר ש"כל מקרה של אלימות המתועד במצלמות החירום הגלויות והסמויות, יפורסם מעתה באופן מלא בהתאם להנחיות החוק ויטופל באופן ממוקד ומהיר. לא נרשה לגורמי שוליים להכתים את העיר ולפגוע במרקם החיים שלנו. בתיאום עם המשטרה, בנחישות אך ברגישות, נמנע אלימות ונשיב את הסדר לרחובות".

התגובה הזו לא נובעת רק מהחשש לתדמית של תושבי בני ברק. היא אפילו לא נובעת רק מהבנה שההתפרעויות האלה הן כפיות טובה ובבחינת נשיכת היד שמנסה להטיב עמך. זו בעיקר הבנה למה שהיחס הזה כלפי המדינה ואלימות כלפי נציגיה מחוללים בנפש הנערים, כיצד הם משחיתים אותה ואיך הם יוצרים דינמיקה שתביא אותם לשלם עליו מחיר כבד בעתיד.

ראשי ישיבות בעיר הודיעו לתלמידיהם ולהוריהם שכל תלמיד שיתקרב להפגנות האלימות האלה נגד המשטרה, ולו רק מתוך סקרנות, יסולק מיד ממוסד הלימודים. בחורי ישיבות סיפרו שקיבלו הוראה שלא להתקרב להפגנות: "אמרו לנו שלא יתקבלו תירוצים, מי שצריך ללכת ממקום למקום ונתקל בהפגנה נדרש ללכת מרחוב אחר. הרב אליהו פרידלנדר, מנהל תלמוד תורה "תורת אמת" בעיר, הודיע להורים ש"הפגנות אלו אינן.... אלא התרסה נגד הממסד ונגד המחוקק ומשם זה גולש להתנגדות למשטרה הממונה על שמירת החוק.... וכך זה מתדרדר לממדים מכוערים, וחילול ה' הנגרם מכך ה' ישמרנו".

אפשר להתקנא בעומק ההבנה הזו של דרכה החינוכית של תורה וביכולת לראות למרחוק מה עתיד לקרות לנערים יקרים וטהורים שגדלים בסביבה ששלטת בה בלי מיצרים אידאולוגיית "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". לאן יגיעו הילדים שיתבגרו תחת השפעה של הפגנות אלימות כנגד המשטרה, ואילו אסונות עלולים לקרות להם: "אני פונה בתחנונים; הרבה מהמשתתפים גם ילדים טהורים שלנו שבאים מתוך סקרנות ושעמום שמביא איתו הסגר. גם אם ילדנו אינם שותפים להרס, עצם ההצצה למראות ההרס חורצים חריצים עמוק בנפשם ומשחיתים את נפשם", הודיע הרב פרידלנדר להורים. הרב יהודה סילמן מרבני העיר הזהיר: "תברחו משם כמו מאש. הבחור מסתכן בחוץ, גם מתרגל ליהנות מאלימות וגם מתרגל לחברה של אנשים אלימים. ...מתלהב מאותם אינשי דלא מעלי שרבים עם המשטרה".

לאנשי בני ברק ברור ששום אידאליזם איננו תרוץ לפריקת עול. דיבורים על קדושה ואהבת התורה שמובילים להתפרקות יצרים, לשנאה, לזריקת אבנים ולפגיעה בשוטרים ובסמלי שלטון, מעידים שאהבת התורה הזו פגומה. הם מבינים שכשנערים צעירים ותמימים מוסתים לכל אלה בשם כל האידאלים הקדושים, המבוגרים האחראיים חייבים לשים לדבר סוף, כי אם בעקבות החיכוך עם המשטרה יגרם אסון לאחד הנערים, חקירת התנהלות המשטרה לא תספיק. גם הם, הרבנים המחנכים ופרנסי הציבור שאפשרו לאווירת ההסתה הזו לשרור ברחובות ולחדור לליבות של הנערים הצעירים והטהורים, יצטרכו לתת על כך את הדין.

 

המגזר הערבי משתחרר מהשמאל

לחדירה הפוליטית של נתניהו למגזר הערבי שורשים היסטוריים עמוקים

בס"ד

ט' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת התופעות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא החדירה של נתניהו למגזר הערבי. המהלך הפוליטי הזה מבוסס על תהליכי עומק שמתחוללים בחברה הערבית והם הופכים אותו להרבה יותר מאשר סתם תרגיל פוליטי לצורכי בחירות. לתהליך זה שורשים גם בממד ההיסטורי.

הכל התחיל, כמו דברים רבים בהווייתנו, במלחמת ששת הימים. השמאל הישראלי דאז נותר משותק נוכח שחרור שטחי יהודה והשומרון; לא לבלוע ולא להקיא. החלל שנותר התמלא בכוחות אחרים – הליכוד בראשות מנחם בגין והמתנחלים – שראו בשחרור המשך טבעי של תהליך שיבת ציון. בתחילת שנות השבעים עדיין הצהירה גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפא"י, שאין עם פלסטיני, אבל הדור הצעיר של השמאל היה כבר במקום אחר. הוא בחר לאמץ את הנרטיב של הלאומיות הפלסטינית שעד אז היה בשולי השוליים; הוא אפשר לו להתכחש לאובדן הרוח והאידאליזם הציוני ולשיתוק שאחז בו, ולחסום את הכוחות החדשים העולים בחברה הישראלית שסיכנו את ההגמוניה ההיסטורית של השמאל. כך הפך השמאל הישראלי את אורי אבנרי ויאסר ערפאת לגיבוריו.

שיאו של התהליך בסכמי אוסלו, שבסיסם הכרה בלאומיות הפלסטינית. ערביי ישראל לא יכלו להישאר מאחור. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות פחות קדושים מהאפיפיור יוסי שריד. הם אימצו את הנרטיב והחלו לפתח רגשי ניכור זרות ועויינות כלפי מדינת ישראל. יום הנכבה ויום האדמה הפכו לימי זעם. לאומנים ערבים כמו עזמי בישארה ואחמד טיבי, שהפכו בעיני השמאל ללוחמי חרות וחופש, הפכו מתוך כך גם בעיני ערביי ישראל לגיבורים ולמיצגיהם האותנטיים. תסיסה, חוסר שקט, אי נחת, תסכול, תחושות קיפוח וקורבנות, זעם ושנאה כלפי ישראל, השתלטו על הרחוב הערבי.

השמאל הישראלי גרם לערביי ישראל לראות ברמאללה את בירתם, וביאסר ערפאת את מנהיגם. מנהיגי הציבור הערבי רכבו על הגל הזה. כל הקצנה לאומנית שלהם זכתה לעידוד מצד השמאל הישראלי וחוגי התקשורת האומנות והאקדמיה שבשליטתו, ולכן גם מצד הרחוב הערבי. הכפרים הערביים בגליל במשולש ובנגב הפכו אט אט למובלעות ולשטחי הפקר. יהודים רבים חשו עוינות בכניסה אליהם, כל שכן כוחות צה"ל והמשטרה.

את החלל שהותירה מדינת ישראל בחוסר יכולתה למשול במובלעות האלה נוכח עוינות תושביהן, מלאו באופן טבעי כוחות אחרים. ארגוני הפשע הערביים מצאו קרקע פורייה להתפתח באין מפריע, מה שהפך את תרבות הרצח והזלזול בחיי אדם לנורמה נפוצה במגזר הערבי. רק עכשיו, נוכח הטרור והרצחנות שהתהפכו עליהם, מתחילים ערביי ישראל להבין את מחיר היגררותם אחרי השמאל.

אט אט מתחיל הציבור הערבי להבין שהשמאל הישראלי השתמש בו לצרכיו. ההזדהות עם אינטרסים זרים של רמאללה ושל רחוב שוקן, ועם מאבק לאומי לא להם, שהרי לרעיון הלאומי האירופי אין בסיס אמתי בתרבות הערבית, הביאו אותם לתסכול מיותר, לחוסר שקט, ללאומנות קיצונית, לתרבות פשע ורצח, והשליטו עליהם הנהגה מתלהמת שאיננה עוסקת בצרכיהם.

גם חוק הלאום תרם את חלקו להתפכחות. לא במקרה השמאל הישראלי כל כך התנגד לו. הוא הבהיר לערביי ישראל שכול עוד הם מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מצטרפים אליה על בסיס אינדיבידואלי ומזדהים עמה, הם ימשיכו לזכות לברכה, בריאות, פרנסה כבוד וזכויות אדם ששום ערבי במזרח התיכון לא יכול לחלום עליהם. מנגד, הוא שכנע אותם שהמשך טיפוח חלומות שווא לאומניים ועויינות למדינת ישראל רק יזיקו להם.  

מלבד זאת, השמאל הפרוגרסיבי של היום, במתירנותו ובהפקרותו המוסרית, מעורר סלידה ודחיה בחברה הערבית, שהיא מסורתית ודתית במהותה. מבחינה זו הם הרבה יותר קרובים לדתיים ולמחנה הלאומי המסורתי מאשר לשמאל. החיבור שלהם אליו מתבקש וטבעי הרבה יותר.

תהליך היסטורי זה הוא הבסיס העמוק לחדירה הפוליטית של נתניהו לציבור הערבי בישראל ולניסיונות הקמתן של מפלגות ציוניות בקרבו. אבל ההשלכות שלו מרחיקות לכת גם מעבר למעגל של ערביי מדינת ישראל. במקום שנצרת תושפע מרמאללה וחברון, הן יושפעו ממנה. התהליך שעובר על ערביי ישראל עתיד לזלוג גם לערביי יהודה והשומרון. גם הם יכירו בברכה הצפויה להם מהכרתם בישראל ובריבונותה על ארץ ישראל. אמנם מדינת ישראל לא תוכל לתת להם מעמד אזרחי פורמלי כפי שזכו לו אחיהם מנצרת, אבל אין להם שום צורך בכך. זהו צורך של השמאל הישראלי בלבד ומנוגד לאינטרסים שלהם. הם חפצים בכבוד, בביטחון כלכלי, בשמירת התרבות, הדת, השפה והמסורת שלהם, ואת זה הם עתידים להבין שיקבלו בשפע, כמו אחיהם ערביי ישראל, דווקא מתוך השלמה עם הריבונות הישראלית, ולא מתוך התנגדות לה.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

פחד גבהים

הפיצול יאפשר לסמוטריץ' להקים מפלגה עצמאית על טהרת התפיסה התורנית,אבל זו תהיה מפלגת חסות של נתניהו והליכוד, מפלגת לווין, מנותקת מהציבור, "אגודת ישראל הסרוגה". 

בס"ד

ב' בשבט, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

נפתלי בנט לא יכול לבוא בטענות לבצלאל סמוטריץ' על התרגיל שעשה לו. ברגע האחרון, בלי הודעה מוקדמת ובמהלך מתוכנן מראש, התפצל סמוטריץ' מבנט ונתן לו לחוות את הטעם אותו הטעים את אנשי הבית היהודי כשנטש אותם בעבר. נכון לרגע כתיבת שורות אלה נראה שהפיצול בימינה בלתי נמנע.

לפיצול של סמוטריץ' יש בסיס אידאולוגי מוצק. הוא ביטוי לתביעה אמתית, שזוכה גם לגיבוי ציבורי ורבני, לבטא בקול רם וצלול את הערכים של הזרם התורני של הציונות הדתית. יש לו גם נימוק פוליטי איתן: הוא נובע מהחשש שבנט ייקח את הקולות שסמוטריץ' יביא לו וישתמש בהם להקמת קואליציה עם לפיד או אפילו מר"ץ, רק כדי להגשים את מה שנראה לחוגים התורניים כחלומו הפרטי להיות ראש הממשלה.

מי שערכי האגף התורני של הכיפות הסרוגות יקרים לו, לא יכול לבטל את הטענות האלה. אבל גם אם מסכימים עליהן, עדיין נותרת השאלה מה עושים איתן. לאיזו מסקנה מעשית הן צריכות להוביל? האם הפיצול הוא שיקדם את העמדות והנושאים החשובים לסמוטריץ', או דווקא המשך ההליכה המשותפת? כדי לענות על כך ראוי לבחון את שתי האפשרויות.

הפיצול יאפשר לסמוטריץ' להקים מפלגה עצמאית על טהרת התפיסה התורנית והאינטרסים הפוליטיים שלה. זו תהיה מפלגה קטנה אבל ברורה בתוכנה, והיא תניף בגאון את הדגל של הציונות הדתית, לפחות התורנית. אם נשתחרר לרגע מהמילים הגבוהות, מדובר בסופו של דבר במפלגה במתכונת "אגודת ישראל הסרוגה"; מפלגה מגזרית שמתרכזת באינטרסים, בעמדות ובנושאים החשובים לה, שלא שואפת לראשות הממשלה ואפילו לא להיות כוח מרכזי ומשפיע בציבוריות הישראלית. היא תוכל לדבוק בעמדותיה בלי פשרות אבל תהיה זרה לכלל הציבור ומנותקת ממנו. כמו המפלגות החרדיות היא תהיה מפלגת חסות של הליכוד, מפלגת לוויין. נתניהו ייתן לה לעסוק בנושאים הקרובים לליבה, אבל ינטרל אותה מכול השפעה בנושאים המרכזיים כמו חוץ, משפטים ביטחון וכדומה. הוא יאפשר לסמוטריץ' לסלול כבישים ביו"ש, אבל לא להחיל ריבונות או לחולל שינויים משמעותיים במערכת המשפט.

בסופו של דבר מפלגה כזו גם לא תוכל להשמיע קול צלול. כי לבדה, בטהרתה, וגם אם תכלול את תנועת נעם ואת מה שנותר מהבית היהודי, היא לא תעבור בביטחון את אחוז החסימה. היא תהיה חייבת לחבור לאיתמר בן גביר. אז אמנם ישמע קולה מסוף העולם ועד סופו, אבל יפסיק להיות צלול ומדויק, לפחות לשיטתה.

מנגד, מתוך אותה ביקורת של האגף התורני על בנט, ניתן היה להגיע למסקנה הפוכה, שדווקא המשך הליכה עם ימינה ישרת את מטרותיו. ימינה במצבה קודם הפיצול עמדה להיות כוח מרכזי בכל קואליציה אפשרית. לא רק שבאמצעותה ניתן היה להביא למרכז הציבוריות הישראלית את הקול של האגף התורני, אלא שהיא גם הייתה מאפשרת לו השפעה עמוקה על מדיניות הממשלה הבאה. שיתוף פעולה חברי ופורה, כפי שידעו הנפשות הפועלות ליצור ביניהם בעבר, היה מאפשר לסמוטריץ' להשפיע לא רק על החלטותיו הפוליטיות של בנט, אלא גם על דרכו. בהקשבה צנועה סמוטריץ' היה גם יכול ללמוד ממנו ומנקודת מבטו דבר או שניים. אמת, זהו מצב מורכב יותר שמחייב מחירים ופשרות, אבל הוא מלא אפשרויות ופותח אופקים חדשים. הסיכוי להביא את אורו של הרב קוק ללב הציבוריות הישראלית, להפוך את הציונות הדתית לחלק מרכזי בשלטון, אם לא לתנועת שלטון ממש, הוא הנפת הדגל האמונית האמתית.

אבל הבעיה של סמוטריץ' ותומכיו היא שאיפתו של בנט להגיע לראשות הממשלה; הם רואים בה גחמה פרטית. אי אפשר לדחות בקש טענה זו, אבל אפשר לראות בשאיפה זו דווקא מעלה, להצטרף אליה, לתמוך בה, לברר ולדייק אותה, ולמנף אותה. אם הציבור הישראלי יבחר להנהגה חובש כיפה סרוגה, ודווקא דתי מסוגו של נפתלי בנט שאתו הוא יכול להזדהות, ישרה הדבר רוח ואווירה חדשים בציבוריות הישראלית, יקרב אותה למסורת, לאתוס הישראלי המקורי ולזהותה היהודית.

בכול מקרה, גם אם סמוטריץ מתנגד לשאיפות האישיות של בנט, רואה סכנה בחבירה לשמאל ומעדיף את מנהיגותו של נתניהו, הוא תמיד יכול לקחת את המנדטים שלו, לפרוש מימינה ולפעול לטרפוד המהלכים של בנט. סביר להניח שעם בנט הוא היה משיג יותר מנדטים עצמאיים מאשר עם בן גביר. המהלכים שסמוטריץ' חושש מהם הם בבחינת שמא, ואף מותנים בתוצאת הבחירות; היתרונות של ההליכה המשותפת הם בבחינת ברי. היא פותחת אופקים רחבים ואפשרויות חדשות. אבל ייתכן שדווקא זה מה שמפחיד את סמוטריץ' ותומכיו. אפשר שהם נתקפו בפחד גבהים. הם מעדיפים את הפינה החמה המדויקת והבטוחה שלהם תחת כנפי נתניהו והליכוד, מאשר להביא את ערכיהם למרכז ההוויה הישראלית.

פיוס לאומי

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש את הברית ההיסטורית ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.

בס"ד

כ"ד בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

על אף ההכחשות משני הצדדים, השמועות על חבירה אפשרית של כחול לבן לימינה מסרבות לגווע. למי שרגיל להתבצר בפוליטיקה של ימין-שמאל, רעיון כזה הוא בבחינת לא יעלה על הדעת, אבל לא בטוח שנכון לדחות אותו על הסף. כל זאת בתנאי שמדובר על הצטרפות של כחול לבן לימינה כגוף ולא כאוסף פליטים, לימינה כולה כולל סמוטריץ' (בהנחה שהקולות העצמאיים שהוא משמיע כרגע הם חלק מהמשא ומתן על מקומות ברשימה), ושבראש הרשימה יעמוד נפתלי בנט.

הבשורה הגדולה של מהלך כזה היא פיוס לאומי. הציבור הישראלי מאס בשנאה בין ימין ושמאל, בהסתה ובפסילות ההדדיות. רבים בציבור מייחלים לשיתוף פעולה אמתי בין הצדדים. בניגוד לנתניהו, הן בנט שקד וסמוטריץ', והן בני גנץ, הם אנשים של שיתוף פעולה המבוסס על חברות, הקשבה וכבוד הדדי. רשימה שהבשורה הגדולה שלה היא עצם ההליכה המשותפת של השמאל הציוני עם תנועת ימין מובהקת היא דבר שרבים מצפים לו.

אבל במהלך כזה יש הרבה יותר מפיוס לאומי פוליטי גרידא. יש בו גם תיקון השבר העמוק שמאפיין את החברה הישראלית כבר כחמישים שנה. השבר הזה נעוץ במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון שהובילו גוש אמונים והציונות הדתית, ובהתנגדות שהוא עורר בחוגי השמאל. הרקע לא היה רק חילוקי דעות מדיניים; השמאל דאז, צאצאי הדור החלוצי, חש היטב שגוש אמונים לא רק ממשיך את החלוציות של אבותיו אלא גם נוטל ממנו את שרביט הובלת התחייה ומסכן את ההגמוניה שלו. זה היה הרקע לשנאה והדמוניזציה של "שלום עכשיו" ותנועת העבודה כלפי המתנחלים.

במבט היסטורי מפעל ההתנחלות ניצח, גם אם טרם הושלם. שלום עכשיו איננה. גם מפלגת העבודה גוססת. חבירה של כוח משמעותי מתוך השמאל הציוני לימינה מהווה הודאה בניצחון ההיסטורי הזה. היא תביא לסיומו את מסע הדה לגיטימציה למתנחלים, ותהווה הכרה במפעל ההתנחלות כהמשך ההיסטורי הטבעי של דור התקומה. לא שהציבור האמוני זקוק ללגיטימציה מהשמאל; ההתנגדות הזו רק בנתה אותו ואת תודעתו העצמית, אבל את החברה הישראלית היא תקעה. אם בני גנץ מכפר אחים וההתיישבות העובדת, איש המרכז-שמאל והממסד הביטחוני יצטרף לבנט הסרוג, הוא יעביר בכך את מקל ההנהגה מהשמאל הציוני ההיסטורי למתנחלים והכיפות הסרוגות ויסגור מעגל של מאבק היסטורי.    

אבל לסגירת המעגל הזו ישנה משמעות היסטורית עמוקה גם ביחס לעתיד. היא יוצרת בסיס משותף בין ימין ושמאל שהוא תנאי ליצירת הקומה השנייה של תהליך התחייה. החזון שאמורה להציב הציונות הדתית לחברה הישראלית איננו "ישראל דתית" אבל בהחלט "ישראל יהודית". וישראל לא תהיה יהודית בלי שיעמוד בראשה כוח ציבורי מרכזי כמו הציונות הדתית ושכבת תלמידי החכמים של ארץ ישראל שהיא הולכת ויוצרת. כבסיס הפוליטי לבניית השלב הבא של שיבת ציון חייבת הציונות הדתית להיפתח למעגלים נוספים שחפצים לחבור אליה ולהכיל אותם. חבירה לכחול לבן יכולה להיות תחילת הפריצה החיונית של הכיפות הסרוגות למרכז-שמאל וללב הציבוריות הישראלית.

לא רק בגלל המצוקה הפוליטית העלה בני גנץ את האפשרות הזו; הוא ורוב אלה שנותרו בכחול לבן אינם זרים למסורת היהודית, וחבירה שלהם לכיפות הסרוגות טבעית. דווקא דמויות כאלה, שהן לא "דתיות" אבל מחוברות היטב למסורת, חיוניות לבנייה משותפת של החזון של ישראל יהודית והוצאתו אל הפועל.

גם במובן הפוליטי יש ערך לחבירה הזו. בנט מנסה עדיין לסחוט טיפות אחרונות מנושא המגיפה והפרנסה, אבל נראה שהלימון הזה סחוט עד תום. דגל הפיוס הלאומי, לא בדיבורים וסיסמאות אלא במעשים, עשוי להעניק לימינה תנופה חדשה, לסגור את הפער בסקרים בין בנט לבין סער, וליצור מומנטום שעשוי להחזיר אותו לעמדה של חלופה ראשית לנתניהו, שממנה דברים רבים יכולים להתפתח.

בכול מקרה, אסור שהחבירה הזו תביא להיפרדות מסמוטריץ', כפי שלכאורה התנה גנץ. אם מפסיקים באמת את הפוליטיקה של הפסילות זה חייב לכלול את סמוטריץ' ואת הציבור שהוא מייצג. לבנט גם אסור לאבד את הבסיס האידאולוגי והסוציו-פוליטי שלו. אבל החשוב ביותר הוא שסמוטריץ', כמו גם אנשי הבית היהודי שנקווה שיצטרפו בקרוב לימינה, ייתנו גיבוי למהלך הזה. זהו מהלך מהפכני, והוא יעורר הרבה מחלוקות והתנגדות בין תומכי ימינה. לבנט אין כרגע אשראי ציבורי למהלכים פורצי דרך כאלה; הוא בזבז אותו על ההרפתקה של נטישת הבית היהודי. עכשיו הוא זקוק לשם החבירה הזו לגיבוי ציבורי רחב ככל האפשר.

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי; הם תמיד ראו בעצמם המשך טבעי שלו ושל מפעלו. "את אחי אנוכי מבקש", קרא חנן פורת לספרו. הנסיבות הן שהביאו לקרע ההיסטורי בין הכיפות הסרוגות לשמאל הציוני ולפרימת הברית ההיסטורית ביניהם. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש אותה ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.

 

  

 

כנסת בלי שליחי ציבור

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם

בס"ד

י"ז בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת הסיבות להתפרקותה המדהימה של כחול לבן נעוצה באופן הרכבה רשימתה לכנסת. בני גנץ והמושכים בחוטים מאחורי הקלעים לא יכולים לבוא בטענות לחברי הכנסת שלה על כך שהם ערקו בזמן אמת; הפניית העורף הזו מובנית בעצם השיטה. חברי הכנסת שלה לא היו שלוחי ציבור; הם היו חלק מעסקה ביניהם למעצבי הרשימה. "אתן לך מקום בכנסת ואתה תמשוך למעני בוחרים", היה ההסכם הלא כתוב ביניהם. וכשזה הדיל, וחברי הכנסת אינם חייבים דבר לציבור וחבים מעט מאוד לראש הרשימה, לא פלא שהיא מתפרקת בקלות כזו ברגעי המבחן.

אין מה לקנא בגדעון סער ובנפתלי בנט. עליהם למצוא עכשיו כעשרים שמות נוצצים כדי שיביאו להם בוחרים. לא משימה קלה. אבל עיקר הבעיה שלהם תהיה דווקא בהמשך הדרך, בכנסת. אם לרשימת המועמדים אין שום מחויבות לדרך, לחזון ולאידאולוגיה, גם לא לציבור ששלח אותם כי אין כזה, ואפילו לא ראש הרשימה – מה בדיוק מונע מהם לערוק ברגע האמת, או אפילו סתם נוכח הצעה אטרקטיבית יותר שיציע להם ראש רשימה מתחרה? ככה לא בונים תנועה פוליטית ובוודאי שלא הנהגה לאומה.

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם. היא גם אחת הסיבות להזניית הפוליטיקה הישראלית. הכנסת מלאה היום באנשים שאינם שלוחי ציבור ולא חייבים לו דבר. לא הציבור בחר בהם לרשימה. הוא אמנם בחר ברשימה שהם חלק ממנה, אבל רק משום שלא הותירו לו ברירה. הפוליטיקה הזו עושה שם רע לפוליטיקה. היא מלאכותית, פופוליסטית, בנויה על יסודות רעועים וחולות נודדים, על אווירה חולפת ומשימות "אד-הוק". שום דבר יציב ושום פתרון לבעיות הלאומיות האמתיות לא יכול לצמוח מפוליטיקה לא אורגנית שכזו.

יש הסבורים שפתרונות טכניים יבריאו את הפוליטיקה הישראלית; שיש לה בעיות מבניות שקשורות לשיטת הבחירות. על רקע זה הועבר בזמנו החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, וכאלה הן ההצעות לבחירות אזוריות וכדומה. אבל אלה אשליות. הפוליטיקה הישראלית סובלת מבעיות תוכן. באין חזון יפרע עם.

כדי להחזיר את הפוליטיקה למעמדה המכובד והראוי צריך להבין את מקומה. מנהיגות אמת לא מתחילה מהממד הפוליטי; היא מסתיימת בו. סוף מעשה במחשבה תחילה. היא מתחילה מחזון, מרעיון, מאידיאולוגיה. אם למפלגה אין כאלה, והיא מציעה רק משימה של "אד-הוק" או סתם אישיות כזו או אחרת, שום דבר בעל ערך לא יכול לצאת ממנה. "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".

והאידיאולוגיה חייבת להיות מבוררת; לא כל אוסף אקלקטי של רעיונות נוצצים שמחוברים באופן מקרי ואסוציאטיבי יכולה להתיימר בתואר אידיאולוגיה. כל שכן באשר לכמה סיסמאות. האידיאולוגיה חייבת להתבסס על התהליכים ההיסטוריים ולהיות מסקנתם, כי החיים בכלל וחיי אומות בפרט נמצאים כל הזמן בזרימה והתפתחות מתמדת. ואם בישראל עסקינן, ובמיוחד בדור הזו, שבו התודעה המערבית מפורקת ואין לה דבר רציני להציע, וודאי לא דבר לאומי, כל אידאולוגיה שמוצעת לציבור הישראלי חייבת להיות מבוססת על קומת-על – תורת ישראל. אם היא לא מבוססת על תורה, לפחות על אחד משבעים הפנים שלה, אין בה מזור ממשי.

מתחת לשתי הקומות האלה, תורה ואידאולוגיה, באה הקומה הציבורית. רעיונות אינם מרחפים בחלל; הם באים לידי ביטוי בממד הציבורי ומרכזים סביבם ציבור. לא אוסף מזדמן של מתפקדים באינטרנט, אלא ציבור אורגני כגרעין וליבת התנועה. ההתיישבות העובדת הייתה כזו. הציבור האמוני הוא דוגמה נוספת. אפילו כשליכודניק אומר שהוא מצביע ליכוד כי ככה זה אצלו במשפחה, הוא מעיד שהליכוד היא תנועה פוליטית שיש לה שורשיות ציבורית. בלי הממד הסוציו-פוליטי, שמהווה לבוש וכלי הגשמה לאידאולוגיה, שום תנועה פוליטית לא תאריך ימים.

רק כאן, בקומה הרביעית והתחתונה, מגיע הממד הפוליטי. תנועה פוליטית בריאה, אורגנית, כשמה כן היא: תנועה בהיסטוריה. היא מזהה קווי התפתחות היסטורית, מנסחת לפיהם חזון ואידאולוגיה, מתבססת על ציבור רחב ומגובש שחי את החזון ומאמין בו, ומקבלת על עצמה שליחות: להוציא אותו אל הפועל. חברי הכנסת שלה מחויבים לרעיון לציבור ולתנועה.

הקומה השלימה הזו של הפוליטיקה היא תנאי הכרחי לחיוניותה. היא גם הדרך היחידה להגיע למנהיגות וההצדקה היחידה לשאיפה אליה. זו לכאורה דרך ארוכה אבל היא הדרך הקצרה. טועה מי שמחפש קיצורי דרך וחושב לבנות פוליטיקה על שמות נוצצים או נושאים מזדמנים כמו "רק לא ביבי". הוא הולך בדרך שנראית קצרה אבל לא רק שאין ארוכה ממנה, היא גם לעולם לא תביא אותו ליעד. תשאלו את בני גנץ.