הפרחים לדגלים השחורים

עכשיו, כשתומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי איימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות.

בס"ד

י' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אנשי הליכוד וכחול לבן אמנם מאשימים אלה את אלה בהפלת הקואליציה, אבל הקרדיט העיקרי על כך מגיע לאנשי מחאת הדגלים השחורים. הם הגורם העיקרי לפירוק הממשלה. בני גנץ היה נכון לעשות הכול בכדי לדחות את הקץ הפוליטי של הממשלה, של מפלגתו ושלו, אבל הלחץ שהפעילה מחאת הדגלים השחורים לא אפשר לו זאת. הכתובת הרשמית למחאה הייתה אמנם נתניהו, אבל עליו היא לא השפיעה בכהוא זה. את כחול לבן, לעומת זאת, היא פירקה. מרגע הקמת הממשלה כפרו אנשי המחאה השחורה בלגיטימיות שלה, הפעילו בגיבוי התקשורת לחץ כבד על אנשי גנץ, ואט אט החלשים שבהם נכנעו. כחול לבן קרסה מבפנים. בני גנץ עצמו תמך במחאות ולא הבין שהן תחסלנה אותו. בסופו של דבר, ברגע שהזדקק לחברי הכנסת שלו, הם העדיפו להיראות יפה בעיני אנשי המחאה והתקשורת מאשר לשמור לו אמונים, והותירו אותו לבד.  

אבל הניצחון אנשי השמאל של הדגלים השחורים הוא ניצחון פירוס. כשריסקו את כחול לבן הם חיסלו את האפשרות היחידה של השמאל הישראלי להכריע את הימין, או לפחות להתמודד אתו ראש בראש, כמו שהיה בשלושת מערכות הבחירות האחרונות. כחול לבן הייתה התרמית הגדולה שאפשרה לשמאל "לתת פייט" לימין. זו מעולם לא הייתה מפלגה; לא היה לה סדר יום אידאולוגי מינימלי, וגם לא שום שורשים ציבוריים. היא הייתה אוסף מזדמן של שמות, אפילו לא נוצצים, שהיה שמאל שהתחפש לימין. בראשה הושם גנרל יפה בלורית ותואר, אדם טוב וישר אבל חסר יכולות פוליטיות, שהושם בראש רק כדי להטעות כעשרים מנדטים של אנשי ימין להצביע לשמאל. וזה עבד להם לא רע. מרכז שמאל קראו לאופרציה הזו אנשי התקשורת כחלק מהתרמית.  

אבל בעקבות הלחץ של מחאת הדגלים השחורים כחול לבן קרסה, התרמית נחשפה, ועשרים המנדטים האלה חזרו למקומם הטבעי ונמצאים עכשיו אצל בנט ובעיקר אצל גדעון סער, שניהם הרבה יותר ימין מנתניהו. האמת יצאה לאור; השמאל הישראלי לא זוכה אפילו לשליש מהאלקטורט הישראלי. רחוק מכך. מפלגת יש עתיד, השמאל הציוני, מקבלת עכשיו כ-15 מנדטים בסקרים; מר"ץ שטרם החליטה אם היא ציונית או לא, ועדיין מתלבטת בין ברלין לירושלים, עוד 5-6 מנדטים, וזהו. גם אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, וגם אם יופיעו מושיעים כניסנקורן, רון חולדאי, עופר שלח או אפילו אהוד ברק, הם לא ישנו עקרונית את הנתון הזה אלא רק את החלוקה הפנימית שלו. השמאל הישראלי, במובן שהיכרנו, הוא כיום לא הרבה יותר מ-20 מנדטים. ששית מהכנסת. כל השאר – ימין אחד גדול. האובססיה של אנשי מחאת הדגלים השחורים, הטהרנות, השנאה, הקיצוניות, חוסר הפרגמטיות וההיסחפות אחרי הסיסמאות של עצמם – כל אלה ניצחו טקטית, אבל אסטרטגית הם חיסלו את השמאל הישראלי.

בינתיים הצלחת המחאה השחורה לא הביאה לנפילת נתניהו, אבל היא בהחלט מקרבת את קיצו. כי מה היה כוחו הגדול של נתניהו? מה היה סוד הקסם? מה גרם לו להוסיף תמיד כמה מנדטים טובים בישורת האחרונה ולהישאר על הבמה? איך הוא הצליח לשתות תמיד את סביבתו, ובעיקר את הקולות של הציבור הדתי לאומי? שום קסמים לא היו כאן. כשהשמאל הצליח "לתת פייט" לימין, כשהתעמת ראש בראש מול נתניהו, נזעק האלקטורט הימיני להצטופף ברגע האחרון סביב נתניהו, רק משום שאימת עלייתו של השמאל לשלטון נראתה לו ובצדק כסוף העולם. עכשיו, כשהשמאל כבר לא מסכן את הימין, ותומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות כזו. מערכת הבחירות הקרובה תהיה שונה מהותית מכול קודמותיה. ייתכן עדיין שהליכוד יצא ממערכת הבחירות הקרובה כמפלגה הגדולה ביותר, אבל אין ספק שנוצרה אפשרות ריאלית לחלופה ימנית להנהגתו.

גם אם בנט וסער, שרק בעתיד נדע מי מהם יזכה בבכורה, יחברו ללפיד ולליברמן אחרי הבחירות, זו לא תהיה ממשלת שמאל. גם נתניהו הקפיד ככול שהתאפשר לו לצרף אלמנט של השמאל לממשלותיו. אבל לא יהיה צורך אפילו בכך. אם תיווצר אפשרות תיאורטית של ממשלת ימין ללא הליכוד, אפילו בסיוע לפיד, לא יהיה צורך להוציאה אל הפועל. מסיבות משפטיות יאלץ נתניהו לפנות את מקומו, והליכוד ישוחרר להצטרף לבנט, סער וליברמן, להקמת ממשלת ימין-ימין חזקה יציבה ומבוססת, כפי שלא הייתה כאן מעולם, ועדיין לא הזכרנו את החרדים. אם יתרחשו חילופי הדורות המתבקשים הללו בהנהגת הימין, זר פרחים יצטרך להישלח לאנשי מחאת הדגלים השחורים.

 

 

 

לא יהדות - לא מעניין

אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון שיאחד אותה, וזו חייבת להיות השאלה, אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין.  

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הצטרפותו המהירה של גדעון סער למקהלת "רק לא ביבי" מעידה שאין באמתחתו לא תקווה חדשה וגם לא חזון חדש לחברה הישראלית. גם ימינה של בנט לא מציעה חזון משמעותי. אמנם בניגוד לסער הביקורת שלה עניינית; היא לא ממוקדת בנתניהו אישית אלא בהתנהלות הממשלה במשבר המגפה. קמפיין ה"לא פרנסה – לא מעניין" שלה בהחלט במקומו, אבל זו אינה יותר מהוראת שעה שתוקפה יפוג בקרוב. השאלה היא בשם אילו חזון ובשורה באים אלה שמערערים על שלטון הליכוד ונתניהו ומבקשים להחליפו.

לליכוד ולנתניהו אין חזון ערכי מקיף להוויה הישראלית. הם לא מציעים לה אידיאל חדש או משמעות חדשה. כל שהם מציעים הוא את תחזוקת ההווה. מבחינת הליכוד התחייה הלאומית כבר השיגה את מטרותיה וכל שנותר הוא רק לתחזק ולנהל את מצבנו הנוכחי. תחזוקת ההווה כוללת גם את שיפורו, וכאלה הם הישגיו הכלכליים והמדיניים המרשימים של נתניהו; הם אינם פורצים את המסגרת של השלב הנוכחי של התחייה, ואין בהם בשורה אידיאולוגית שמובילה את שיבת ציון לשלב הבא.

במסגרת תחזוקת ההווה כלולה גם שמירה על הישגי העבר, בעיקר מול אויבים חיצוניים, אבל גם מול חולשות פנימיות. השמאל הישראלי ההיסטורי היה כוח עיקרי בתקומת המדינה וביסוסה, אבל אחרי דור או שניים חולשותיו הביאוהו לעמדות שמסכנות את זהותה ואת עצם קיומה. הליכוד ונתניהו הם שמשכילים לשמור על המדינה כנגד מגמה זו של הרס הישגי הציונות. המצב בו הליכוד נאלץ לשמור על המדינה מפני חולשות השמאל, הוא אחת הסיבות למצב הלעומתי שבין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית, אבל יש לו גם סיבות סוציולוגיות. הליכוד נוסד בידי יוצאי אצ"ל ולח"י, והניגוד האידאולוגי ההיסטורי ביניהם לבין אנשי השמאל עדיין קיים ברקע. את הניגוד העצימו עולי ארצות המזרח בשנות החמישים, שהצטרפו לליכוד על רקע הקיפוח וההדרה שחשו מידי השמאל הישראלי דאז.

הניגוד המהותי הזה בין השמאל לימין מקבע היום את ההוויה הישראלית, והוא הגיע לשיאו בחוסר יכולתה של הממשלה הנוכחית לתפקד, מה שמעיד שהשלב הבא של תהליך התחייה הפך כבר לכורח המציאות. מהקיבעון הזה לא ניחלץ ללא חזון מקיף ומאחד שימצא במישור גבוה מהניגודים שיוצרים אותו ויכיל אותם. אם השאלה היא איך מנצחים בבחירות הקרובות, ייתכן שהסיסמאות של יאיר לפיד וסער או בנט יכולות לעבוד, אבל אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון חדש שיכול לאחד אותה, אידאל שייתן משמעות לאתגרי קיומנו כאן; בסיס רעיוני לשלב הבא של שיבת ציון; חזון שירווה את הנפש הישראלית שצימאונה מאז ולתמיד הוא לאידאליזם אמתי; אם זאת השאלה – וזו חייבת להיות השאלה – אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין. גם לא באמת חשוב.  

עם ישראל זקוק לנשמה, לערך, למשמעות, לתוכן לאידיאלים; אי אפשר להמשיך להשקות אותו בחומץ. המהלך ההיסטורי המתבקש, שאותו צריך להוביל מי שרוצה להנהיג את האומה, ורק בשמו ראוי להחליף את הליכוד ונתניהו, הוא יצירת תרבות יהודית אידיאליסטית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות אתה ושתוכל לתת פשר משמעות וטעם לקיומנו כאן.

הציבור היחיד שיכול להציב בפני החברה הישראלית את החזון האמור הוא הציבור הדתי לאומי. התפיסה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" חולקת על גישת הליכוד לפחות בשני דברים עקרוניים: הראשון, היא טוענת שעדיין לא הגענו. אנחנו רק בראשית צמיחת תהליכי התחייה ובלי חזון להמשך הדרך, לבניית הקומה השנייה, לא נצליח אפילו לשמור על הקיים. שנית, היא מציעה חזון: תודעה חדשה ומבט אמוני על תהליך שיבת ציון. לא עוד תנועה לאומית בת המאה ה-19 ששואפת להיות עם ככול העמים, אלא הגשמת כל התקוות הערכים והאידאלים של עם ישראל מאז היותו לעם בהר סיני. רק מבט כזה, שמעוגן בעומק התודעה ההיסטורית הישראלית ומבוסס על התרבות, המסורת, הלאומיות והייחוד הישראליים, הוא שיכול לתת משמעות חדשה להוויה הישראלית העכשווית. לא מדובר על ישראל דתית, אבל בהחלט על ישראל יהודית.

ציבור הכיפות הסרוגות מהווה סינתזה מלאה ובשלה בין תורה לציונות, בין מסורת למודרנה, בין ימין לשמאל, ובכך מבשר את השלב הבא. בניגוד לליכוד ואנשיו הוא לא רוצה לבוא חשבון עם תנועת העבודה ההיסטורית על טעויותיה ושגיאותיה, אלא להמשיך את מפעלה. הוא שואף להפיח רוח חדשה באידאליזם הציוני שהיא הובילה, אלא שהפעם על בסיס תורת ישראל. אם ימינה רואה עצמה כביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, ואם זה החזון שהיא מביאה לפוליטיקה הישראלית, אזי שאיפתה לרשת את הליכוד ונתניהו בהנהגת המדינה אינה רק מוצדקת; היא גם צו השעה.

 

 

סער יגלה: קר בחוץ

החזית מול נתניהו מתפוררת לכמה כוחות מתחרים. הוא יוכל לפרק אותה בקלות.

בס"ד

כ"ו בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת מפלגתו החדשה אינה בדיוק "פיהוק אחד גדול" כפי שהגדיר אותן מסיבות מובנות אחד מאנשי נתניהו, אבל גם לא בטוח שהן "אירוע דרמטי" כל כך, כפי שהגדירו אותה ערוצי הטלוויזיה ביום שלישי בערב. את סקרי היום שאחרי, שבהם קיבל סער בין 15 ל-18 מנדטים, צריך לקחת בערבון מוגבל. אנחנו כבר מכירים את הריטואל הזה. אבי גבאי קיבל 24 מנדטים בסקרים בבוקר שלמחרת, מה שנגמר בסופו של דבר כ"תאונת עבודה" של 6 מנדטים. בנט ושקד קיבלו למחרת פרישתם מהבית היהודי כ-12 מנדטים, וסיימו את המרוץ מתחת לאחוז החסימה. לא בטוח שפרישת סער תסתיים בהרבה יותר מזה.

"בנט ושקד גילו שקר בחוץ", צייץ בצלאל סמוטריץ' כשלושה שבועות אחרי שהם הקימו את "הימין החדש", והתכוון לעובדה שמהר מאוד נעלמה התמיכה הראשונית שזכו לה, והם חשו על בשרם את משמעות אובדן בסיס התמיכה הסוציו-פוליטי הטבעי ושל טשטוש הזיהוי האידאולוגי שלהם. סער עומד גם הוא לגלות תוך מספר שבועות כמה קר בחוץ.

לסער משקל סגולי אישי גבוה, אך משקל סגולי סוציו-פוליטי נמוך. הוא אדם ראוי, שקול, עקבי ואידאולוגי, בעל ניסיון פוליטי רב, היה שר בכיר בעבר, והוא ההפך הגמור מדמות הפוליטיקאי המתקוטט והצעקן האופיינית לזמננו. אבל אין לו בסיס תמיכה סוציו-פוליטי מובהק. הוא נכנס עכשיו לגוב האריות, בין הליכוד, ימינה, וכחול לבן, והקולות שהוא בונה עליהם הם בבחינת חולות נודדים ברוח הסקרים. יועז הנדל וצבי האוזר שחברו אליו הם אנשים לאומיים ואיכותיים, אבל גם הם באים משום מקום וחסרים בסיס פוליטי מובהק.   

סער לא יזנב בליכוד עמוק מידי. רוב תומכי הליכוד שאינם אנשי "רק ביבי" כבר נטשו אותו ועברו בעיקר לימינה. סער יאיץ את התפרקות כחול לבן, אבל האיום המידי שלו הוא דווקא על ימינה. המנדטים שחונים עכשיו אצל בנט הם המועמדים הראשונים לעבור לסער. אבל לבנט כמה יתרונות משמעותיים על פני סער. ראשית, הבסיס הפוליטי. עכשיו אפשר לראות עד כמה נבון היה מצדו לא להיפרד מסמוטריץ' ולשמור בכך על הזיהוי שלו עם הציונות הדתית. שנית, בשנה האחרונה על רקע משבר הקורונה הפגין בנט נוכחות בולטת והוכיח מנהיגות. הוא כבש לבבות בעת כהונתו כשר הביטחון והמשיך לצבור אהדה גם בהמשך. על סער פשוט לא שמענו לאורך כל המשבר. מן הסתם הוא היה בארץ בשנה האחרונה, אבל לא הותיר שום רושם. ועוד, בנט התגלה ככריזמטי, חרוץ, ענייני, מחובר לציבור, חם ועממי. סער לעומת זאת קר, רשמי, אפרורי ויבש, והוא יתקשה לסחוף אחריו את הציבור. הסקרים העכשוויים עתידים להשתנות במהרה.

נזקי פרישת סער לנתניהו שוליים בהשוואה לתועלת שהיא מביאה לו. בשלב זה, לפחות, סער מוריד את ימינה בסקרים אל מתחת לעשרים המנדטים ומחסל עבור נתניהו את האיום המידי והעיקרי מכיוונו של בנט. בנט סחף מנדטים בסקרים בעיקר משום שהסתמן כאפשרות הריאלית ביותר להחלפת נתניהו. העובדה הזו הייתה מביאה לו עוד מנדטים רבים מהמרכז-שמאל אם זה היה המצב גם בישורת האחרונה של הבחירות, וסביר להניח שהוא היה מגיע למצב של ראש בראש מול נתניהו. אבל כניסתו של סער מוציאה את העוקץ מימינה, הכוח היחיד שיכול היה לסכן את נתניהו. עכשיו החזית מול נתניהו מפוררת לכמה כוחות שאינם רק בינוניים אלא גם מתחרים ביניהם: סער, בנט, לפיד ומה שנותר מכחול לבן. נתניהו יוכל לפרק את החזית המפורדת הזאת בקלות בשיטות של הפרד ומשול. לכן יכול להיות שהפרישה של סער לא תדחה את הבחירות אלא דווקא תזרז אותן, לפחות מבחינת נתניהו.

אם באמת מאמין סער כדבריו שהגיע הזמן להחליף את השלטון, הוא יצטרך לחבור עם מפלגתו לבנט וימינה. אילו היה מודיע על כך מיד עם פרישתו היא הייתה הופכת באמת ל"אירוע דרמטי"; יחד הם היו מגיעים כבר השבוע למצב של לפחות ראש בראש מול נתניהו ומסתמנים בברור ככוח שמסוגל להחליף את השלטון. החיבור ביניהם טבעי. סער התחיל בתחיה, איש המחנה הלאומי, איש ארץ ישראל השלמה ובשנים האחרונות אף התקרב ליהדות. גם צבי האוזר ויועז הנדל עשויים מחומרים דומים. לא מאוחר ליצור את החיבור המתבקש הזה. שאלת השאלות, מי בראש, תיפתר בשבועות הבאים, כשהאבק והרושם של פרישת סער ישקעו, מחוגי הסקרים יחזרו לאיפוס, ויתברר מה כוחם האמתי של השניים זה ביחס לזה.  

 

 

כיפת ברזל

 ההמלצה להיפרד מבצלאל סמוטריץ' היא עצת אחיתופל שלנפתלי בנט אסור להקשיב לה

בס"ד

י"ח בכסלו, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון", ביומן)

השאלה האם נפתלי בנט צריך להיפרד מבצלאל סמוטריץ' הפכה לאקטואלית השבוע עם התקרבותו של תרחיש בחירות. נכון עושה בנט כשהוא דוחה את ההמלצות ומכריז שוב ושוב שאין בדעתו לפרק את השותפות, וראוי להבין היטב מדוע. קודם כל, כפי שכל מאמן כדורגל יודע, הרכב מנצח לא מחליפים. אתה אף פעם לא יכול לדעת למה ההרכב הזה מצליח, ואם למרות בצלאל סמוטריץ ימינה מקבלת למעלה מעשרים מנדטים בסקרים – הוא נראה לא מהווה בעיה.

העצות שמשיאים לבנט השכם והערב להיפרד מסמוטריץ' הן בבחינת עצות אחיתופל שמבקשות להכשילו. היום ממליצים לבנט להיפטר ממנו; אם יעשה זאת ימליצו לו מחר לרדת עקרונית מנושא החלת הריבונות, אח"כ גם להוריד את הכיפה, ולבסוף רק עוד המלצה אחת קטנה, לקרוא ל"ימינה" "מרכזה" ואז הוא יהיה בעיניהם גלאט כשר. המתכון הזה הוא הדרך הבטוחה של בנט לאבד את אמון הציבור, שרואה בו עד עכשיו מנהיג עקבי, אמין וענייני, ולא כזה שפוזל שמאלה ומשנה את דעתו לפי מצב הרוח והסקרים המתחלפים.

יתר על כן, אסור לבנט לנטוש את הבסיס הפוליטי שלו בציונות הדתית. בפעם האחרונה שהוא עשה זאת, הוא נותר כמו שמשון שנגזזו מחלפותיו, מרחף באוויר בלי זהות ברורה ובלי בסיס פוליטי מגובש. נראה שהוא למד את הלקח ולא עומד לחזור שוב על הטעות הזו.

אבל העניין איננו רק במישור הפוליטי אלא במישור עמוק יותר, אידאולוגי, שהפוליטיקה מהווה רק לבוש חיצוני שלו. פרידה מסמוטריץ' תהיה גם פרידה מהאידאולוגיה הציונית-דתית. סמוטריץ' אמנם מייצג רק את האגף התורני והמתנחלי של האידאולוגיה הזו, אבל בלעדי הצד התורני שלה היא מאבדת את עוצמתה ואת נשמתה. יש ערך אידיאולוגי חשוב גם לאגף הפתוח והמכיל של הציונות הדתית, אבל הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו.   

בנט לא רואה את הכיפה שעל ראשו. הוא אמנם לא מסתיר אותה ולא מתבייש בה, אבל מרגיש כלל ישראלי, רואה בה עניין אישי ולא מייחס לה חשיבות פוליטית. אבל הציבור הרחב, ובעיקר למעלה מעשרים המנדטים שמקבלת ימינה בסקרים, רואה גם רואה את הכיפה שעל ראשו של בנט. מבחינתו היא הרקע, הסביבה, ההקשר הרחב אותו מייצג בנט וממנו הוא בא. הוא לא תומך בבנט למרות הכיפה אלא גם בגללה. אחרי שנים של רצח אופי שבוצע לכיפה הסרוגה על ידי השמאל הישראלי היא הפכה היום למותג מוערך.

הציונות הדתית איננה מפלגת אווירה שקמה ונופלת על אדם אחד, יהיה מוכשר ככול שיהיה. זוהי תנועה בעלת שורשים היסטוריים של כמאה שנים שנטלה חלק משמעותי במעש הציוני ובהקמת המדינה. זו התנועה החלוצית שהקימה את ההתיישבות ביש"ע ובניה מובלים היום במיטב יחידות ההתנדבות של צה"ל. זו תנועה של מאות מוסדות חינוך, ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשיות. יש לה רבנים שהם הוגי דעות גדולים, מקוריים, רלוונטיים ובעלי חזון, ובראשם הרב קוק. יש לה אידאולוגיה משלה, גם אם לא מגובשת ומנוסחת בצורה מספקת. יש לה ציבור מגוון, מעורב, השייך לכול המנעד של החברה הישראלית; ציבור חלוצי, אידאליסטי, מוסרי, תורם, ערכי, שהוכיח עצמו במבחנים קשים מבית ומחוץ. הציונות הדתית היא זו שנותנת את הנשמה למדינה, כפי שנאמר בסלוגן מוצלח בעבר. הציבור שתומך כרגע בסקרים רואה לא רק את בנט, אלא גם את הכיפה שעל ראשו, ובעיניו הכיפה הקטנה הזו גדולה ומשמעותית לא פחות מבנט עצמו.

יש לקוות שבנט לא יחשוב לרגע שרק כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה של למעלה מעשרים המנדטים האלה. כולם רואים לו את הכיפה, והיא נותנת להם ביטחון שלא מדובר בעוד בעל יומרות שווא, אלא במנהיג שבא מרקע אידאולוגי מבוסס ובא בשם עולם ערכים שלם. אכן, בלי המנהיגות, הענייניות, ואכפתיות שגילה בנט במשבר הנגיף הוא לא היה זוכה לתמיכה הזו. כל זה הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציבור שבע מגנרלים, מקופצים בראש מטעם עצמם ומתנועות אווירה אופנתיות. הוא רוצה שינוי אמתי ויסודי בהנהגה. כשהוא בוחר היום בימינה הוא תומך בתנועה מושרשת בעלת חזון ושורשים ציבוריים, ולא בתנועה של איש אחד.

אם ייפרד בנט מסמוטריץ' הוא ייפרד גם מכול הרקע הזה, שהוא עיקר כוחו. כשאיילת שקד הצהירה לאחרונה "לא נחליף ערכים בדרך להנהגה. אנו מפלגה כלל ישראלית, עם סט ערכי הציונות הדתית", היא התכוונה לכול האמור לעיל. לפחות פעם אחת בעבר לא הקשיב בנט לאינטואיציה הנשית הרגישה של שקד, וגרר אותה אתו למהלך הכושל של פירוק הציונות הדתית. הפעם נראה שהוא משכיל לאמץ את המלצה שקיבל כבר אברהם אבינו בזמנו: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

 

 

מי גנב ליאיר גולן את המדינה?

אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ" וחיים בתחושה שגנבו להם את המדינה.

בס"ד

י"ז בכסלו, תשפ"א

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום, לא ניתן למשיחיים כמוך להשתלט על סדר היום", צייץ לאחרונה ח"כ יאיר גולן לעמית סגל וזכה בצדק לקיתונות של בוז ולעג. אבל אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, ניתוק, חוסר דיוק היסטורי וחוסר הבנת המציאות ותהליכיה, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ". חלק מהם מהווה את ליבת ההפגנות בבלפור והם שמעניקים להן את הנופך של כנות, ישרות, אכפתיות ודאגה אותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. ישנם שם מעגלים נוספים, אבל את התוקף המוסרי להפגנות אלה נותנים בני הדור שלחם בגבורה ובמסירות נפש במלחמת יום הכיפורים, וחי בתחושה קשה שגנבו לו את המדינה.  

ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

האנשים האלה, שיאיר גולן מדבר בשמם, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו כדור שני על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ולפתע התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר, שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהוא מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו יאיר גולן וחבריו מסתכלים בראי הם היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגלל גולן וחבריו. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום גולן וחבריו מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליברלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית, פוסט ציונית ולפעמים אפילו אנטי ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם.

גולן וחבריו מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם ומנטישתם שלהם את עולם נעוריהם, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו ועל ארץ ישראל היפה והקטנה ההיא שחלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא חלפה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה והפריפריה. גם לא בגלל עמית סגל, הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש הנוקב המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל ותורתו.

יאיר גולן לא מצליח לראות שהאידיאליזם הישראלי ההוא, שהוא כל כך כואב את שקיעתו, מופיע בדורנו בלבוש חדש. ישנם גם היום חלוצים ומתיישבים שמוסרים נפשם על הארץ יישובה ובניינה. גם בניהם מתנדבים לסיירות בצה"ל, בדיוק כפי שעשו בעבר בני ההתיישבות העובדת. כן, הם משיחיים, אבל רק באותו מובן מתוקן וחיובי שדור התקומה היה משיחי. לו היה יאיר גולן מעמיק קצת ולא נותן לכיפה הסרוגה שלהם להסתיר לו, הוא יכול היה לראות את ההופעה החדשה של אותו אידאליזם ישראלי שכל כך יקר לו. אמת, הפעם הוא מבוסס על תורת ישראל, אבל זוהי רק החזרתו ההכרחית של האידאליזם הציוני ההוא לשורשיו המקוריים. גולן וחבריו יצטרכו להתחיל לזהות את התהליכים ההיסטוריים הממשיים, במקום לדמיין כאלה, להשלים עם דין ההיסטוריה וליטול חלק בהתחדשות הזו; רק זה ירפא את פצעם ותסכולם.