אמריקה נלחמת על חייה

בעבר עסקו הבחירות בארה"ב בשאלה מי ינהיג אותה לפי האתוס האמריקאי; הן התנהלו על גוונים שונים של אתוס אחד. לא עוד. הבחירות הקרובות הן על האתוס האמריקאי עצמו; האם ראוי להמשיך לחיות לפיו, או שיש לחדול ממנו.

בס"ד

י"ג במרחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הבחירות הקרובות בארה"ב אינן בין טראמפ לביידן, ואפילו לא בין הרפובליקנים לדמוקרטים. אלה רק הלבושים החיצוניים, הפוליטיים, למאבקי עומק תודעתיים. באמריקה מתחוללת בדורנו מלחמת תרבות. בעבר עסקו הבחירות בארה"ב בשאלה מי ינהיג אותה לפי האתוס האמריקאי; הן התנהלו על גוונים שונים של אתוס אחד. לא עוד. הבחירות הקרובות הן על האתוס האמריקאי עצמו; האם ראוי להמשיך לחיות לפיו, או שיש לחדול ממנו.

עד לנשיאות אובמה התפיסות הפוסט מודרניות שלטו רק באקדמיה, בספרות באומנות ובתקשורת, אך לא באו לידי ביטוי מובהק בממד הפוליטי והמדיני. עליית אובמה הייתה ביטוי להופעתן מחויבת המציאות גם בפוליטיקה. מאז מתחוללת באמריקה מלחמת תרבות, והבחירות הקרובות הן רק מערכה אחת שלה.

הביקורת הפוסט מודרנית על העולם המודרני, וממילא גם על האתוס האמריקאי שהוא פסגתו, היא התפתחות היסטורית תודעתית הכרחית. העולם המודרני היה עולם מובנה של מוסר וערכים ברורים. היו בו אמת ושקר, טוב ורע, אבל כל אלה היו מבוססים על האדם תבונתו ורצונו הטוב. מה שהביקורת הפוסט מודרנית הוכיחה הוא שאי אפשר לבנות עולם על האדם, ושהעולם המודרני חסר בסיס מוסרי ורציונלי. זרעי סוף העידן המודרני היו כלולים בו מינה וביה; הביקורת הפוסט מודרנית רק חשפה אותם. מאז היא עוסקת במרץ רב ובהנאה גלויה בהרס האתוס המודרני והאמריקאי ובפירוקו. את האג'נדה הזו השליטו הרדיקלים על המפלגה הדמוקרטית, ובאמצעותה הם שואפים להשליט אותו על אמריקה כולה. אמריקה נאבקת על חייה.

מצד עצמה אמריקה לא תוכל לשוב לגדולתה. אין בכוחה לעמוד מול ההתפתחות האינטלקטואלית התודעתית והתרבותית מחויבת המציאות הזו. כמו כל דבר בבריאה, כולל האדם תודעתו והגותו - גם התרבות האמריקאית נתונה לשלטונה של ההיסטוריה. מטחנות ההיסטוריה כבר קברו בבוא זמנן אימפריות ותרבויות גדולות ממנה, וגם היא לא תוכל לחרוג מגזר דינה.

כדי לשוב לגדולתה זקוקה אמריקה לנקודת ארכימדס מוסרית, אבל אין לה כזו. ארכימדס אמר שאם תהיה לו נקודת משען מחוץ לכדור הארץ הוא יוכל להרים את העולם כולו. לתודעה המודרנית אין נקודת משען מטאפיזית שקודמת לעולם לאדם ולהיסטוריה. אין בתרבות המערב המודרנית עוגן מוסרי שנמצא מחוץ לעולם התבונה האנושי. היא בנויה על האדם. בניגוד למה שכתוב על הדולר שלה, לאמריקה אין אלוהים. אין לתרבותה יסוד מטאפיזי מודע ומפורש. לכן היא לא תהיה מסוגלת לחרוג מחוקיה של ההיסטוריה ולהשיב את תפארתה. גם למחשבה השמרנית, שהעדנה לה היא זוכה לאחרונה היא רק ריאקציה להתפתחות הפוסט מודרנית, אין בסיס כזה. גם היא חלק מתהליך ההתפתחות האינטלקטואלית האמורה. היא רק מאיצה בהתנגדותה את ההתפתחות הפוסט מודרנית ומעצימה אותה.

מכאן יובן גם היחס המיוחד שיש לשני הצדדים לישראל. התמיכה יוצאת הדופן של טראמפ בישראל אינה גחמה, ואינה רק עניין אלקטוראלי, או משפחתי. היא נובעת מתחושה פנימית עמוקה, לא מודעת, שיש לעם ישראל חיוניות, בריאות חיים, שמאפשרת לו לנצח את ההיסטוריה. הצד הפרוגרסיבי חש גם הוא את עוצמת החיים הישראליים, אבל בבחינת ניגוד ולכן כאיום על עולמו, ומכאן נובעת האנטישמיות המדינית שלו. שום נחמדות מצדנו לא תרצה אותו; עצם מהותנו היא הבעיה מבחינתו. שני הצדדים "יודעים" את האמת שכתב שבתי בן דב בזמנו: "היהדות – עם שאין כמוה להכיר בכוחו הכול יכול של אלוהי ההיסטוריה – הריהי נודעת גם את האמת, שבתכנית הכוללת עשויה גם הדבקות במוסר של אמת להיות גורם בין הגורמים, וגורם לא חלש יותר מכל הגורמים האחרים כאחד".

מוסר של אמת, לא מוסר נביאי הבעל הפרוגרסיביים. מוסר מהר סיני. מוסר מן השמיים, לא מוסר מן הארץ, עץ ואבן מעשה ידי אדם וחולשותיו. המוסר האלוקי הזה הוא נקודת המשען הארכימדית של התודעה הישראלית, הוא הסוד של נצח ישראל והוא הדבר שחסר לאמריקה בדורנו.

אנחנו אמנם זקוקים לאמריקה אבל גם אמריקה זקוקה לנו. אנחנו זקוקים לאמריקה במישור החומרי והיא זקוקה לנו כמקור להשראה רוחנית ומוסרית. והם "יודעים" זאת, בתוך תוכם, בעל-מודע שלהם. זוהי הסיבה למחלוקת הקשה בין שתי המפלגות גם בשאלת היחס לישראל.

"אבל מורשת פליטה יש לה לאנושיות בכנסת ישראל", כותב הרב קוק. וגם לאמריקה. אמנם אנחנו "המעט מכול העמים", ואנחנו ממעיטים עצמנו עוד יותר מכך; אמנם אנחנו מסובכים עם עצמנו בחבלי הלידה של התחייה הישראלית ועדיין אין בכוחנו להגיד לעולם את הדבר הגדול שהתחלנו להגיד בימי קדם, אבל כל אלה לא יפטרו אותנו מהאחריות הגדולה שיש לנו לאדם כולו. הבחירות הקרובות בארה"ב אינן רק פוליטיקה; זהו מאבק תרבותי עמוק שגורל האדם יוכרע בו, ושאנחנו מעורבים בו באופן עמוק, מטאפיזי, נרצה או לא.

הלב הפועם של הפגנות בלפור

הדבר שמפגיני בלפור המבוגרים אינם רואים הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים.

בס"ד

ז' בחשוון, תשפ"א

(פורסם השבוע בכתב העת "האומה")

בעומק שורשן ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

כמובן, כמו לכול תופעה, גם להפגנות בבלפור ישנן כמה שכבות, וכמה רבדים. נניח כרגע את המישור הסוציו-פוליטי של התופעה, את המאבק על ההגמוניה והשליטה בעמדות הכוח וההשפעה בחברה הישראלית, שיש לו חלק גדול במוטיבציה של חלק מהמפגינים. על כך דובר כבר די והותר. ממד אחר הוא זה החברתי. במובן זה ההפגנות האלה הן חגיגה חברתית, מעין מסיבה גדולה, שכל מי שמחשיב את עצמו או רוצה "אין" ולהשתייך למעגל החברתי "הנכון", חש צורך ליטול בהן חלק. הממד הזה הוא עניין חברתי לחלוטין והוא שמביא צעירים רבים ליטול חלק בקרנבל, באשר הוא קרנבל. מבחינה זו הפגנות בלפור הן המסיבה הטובה בעיר. רובד נוסף הוא תופעת האנרכיזם שבאה לידי ביטוי בהפגנות בלפור עליה חתומים פעילי השמאל הקיצוני, המפגינים המקצוענים של ארגוני הקרן החדשה. על הממד הזה של ההפגנות דובר כבר מספיק, אבל נכון לכתיבת דברים אלה, אחרי יום הכיפורים והחלת הסגר המהודק, ראוי לציין שהפן זה הולך ומשתלט על האחרים, הוא שנותן את הטון, והוא מוביל את הפגנות בבלפור ובכל הארץ למטרה שמבחינתו היא העיקרית, והיא הגברת הכאוס והאנרכיה בחברה הישראלית, ולו גם במחיר תחלואה גוברת ואובדן חיים.

כל המעגלים האלה קיימים, אבל לא הם העיקר. הלב הפועם של ההפגנות האלה, הגרעין האנושי שנותן להן את הביסוס והצידוק הערכיים והמוסריים שלהן, הם דווקא אותם ישראלים הנקראים "מלח הארץ" שמשתתפים בהן. הם שמשווים להפגנות האלה את הכנות, הישרות, האכפתיות והדאגה האותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מדובר על מפגינים מהדור המבוגר יותר, אלה שעל חלקם מספרים לנו בצדק שהיו גיבורי מלחמת יום הכיפורים. הם שמספקים להפגנת האלה את הלגיטימציה הערכית והמוסרית שמניעה את שאר מעגליהן.

דוגמאות טובות לסוג האנשים האלה הביא חבר הכנסת יאיר גולן במאמר ("מקור ראשון" 18.9.20), בו הוא מספר על כך שהוא משתתף קבוע בהפגנות בלפור בכול מוצאי שבת. "בכל שבוע אני פוגש שם את אורנה, חברה טובה. היא בת קיבוץ פלמחים, הוריה היו פלמ"חניקים בחטיבת יפתח ונלחמו במלחמת העצמאות בכל נתיב קרבותיה מהצפון לדרום. עוד בטרם נסתיימה המלחמה הם עלו על הקרקע, חיו חיים של עוני שמח, הסתפקו במועט, בנו את הארץ."

"בכול שבוע אני פוגש שם את זיו פייגנבלט. היינו יחד בקורס קצינים בימי מלחמת לבנון הראשונה" ממשיך לספר יאיר גולן. "זיו בא מהסיירת, אני מפלוגת עורב של חטיבת הצנחנים....במשך השנים נפגשנו פה ושם בתרגילים גדולים, אני כקצין בשירות קבע והוא כאיש מילואים מסור. היום, בגיל 58 זיו עדיין עושה מילואים, עדיין תורם מעל ומעבר. שנינו מגיעים לגשר המיתרים, מתעקשים לצעוד כל הדרך משם לכיכר פריז, כיכר הדמוקרטיה."

האנשים עליהם מדבר חבר הכנסת יאיר גולן, בני הדור המבוגר של מפגיני בלפור, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ופתאום התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהם לא יודעים שום כתובת אחרת להפנות אליה את התסכול. נתניהו מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף מן העולם.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו מסתכלים בראי היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגללם. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום אנשים אלה מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליבלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית ופוסט ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם. איפה הם ואיפה דור החלוצים של התקומה, דור שבתודעתם הם עדיין בטוחים שהם ממשיכי דרכו.

להמחשת התהליכים שעברו על הדור הזה, שרואה עצמו עדיין כמלח הארץ, אפשר להביא לדוגמה, קיצונית אמנם, את אהוד ברק. בן קיבוץ, לוחם ומפקד מוכשר ונועז, אידאליסט ומלח הארץ בכול מובן שהוא. תראו לאן הגיע הבחור יפה הבלורית והתואר כעבור חמישים שנה בלבד. מדהים מה יכול לקרות לאדם אחד, לדור אחד, בחמישים שנה בלבד.

למעשה כול מפגיני בלפור, ובמיוחד לוחמי מלחמת היום הכיפורים שביניהם, הם העדות המושלמת לשינוי שחל בהם. כשההפגנות בבלפור נמשכו גם בגל השני של המגפה ולמרות העלייה בתחלואה, הן הוכיחו שמשתתפיהם כבר לא עשויים מאותו חומר ממנו היו עשויים בימי נעוריהם. חוסר האחריות הציבורית שהופגנה בהפגנות האלה, חוסר האכפתיות, הזלזול בהוראות הבריאות, הארוחות החגיגיות רבות המשתתפים בערב ראש השנה, וההתעלמות מההשפעה שהיו להפגנות האלה על ציבורים אחרים, מעידים שבניהם של מייסדי המדינה, שבצעירותם עדיין לקחו עליה אחריות, מסרו עליה נפשם, וגילו סולידריות לאומית, כבר לא נמצאים באותו מקום. ההפגנות בבלפור, לפחות בעת התחלואה המתפשטת, לא כל שכן בעת הכרזת הסגר, הן חוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, הן כלפי החברה בישראל, הן כלפי המדינה ומוסדותיה והן כלפי הדמוקרטיה הישראלית. העובדה שאנשים אלה לא היו מוכנים להשהות את ההפגנות אפילו נוכח התפשטות המגפה, מעידה שהמדינה והחברה אותן ייסדו אבותיהם כבר לא עומדת בראש מעייניהם. כן, המדינה חשובה להם, אבל רק בתנאי שהיא תיראה בדיוק כפי שהם רוצים. אם היא לא הולכת בדרכם, הם מורדים בחוקיה ולא מוכנים לכבד את הוראותיה ולמרבה האירוניה הם עושים זאת בשם הדמוקרטיה. הם מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם, את עולם נעוריהם שהם עצמם נטשו, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי.  

לא נתניהו הוא הסיבה האמתית לתסכול, לייאוש ולזעם העמוק של הגרעין האיכותי של מפגיני בלפור. גם לא "השחיתות" שלו. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו, על כך שארץ ישראל היפה והקטנה ההיא חלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא שקעה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה. גם לא בגלל הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל.

אבל הייאוש, הזעם והתסכול על האובדן של ההוויה ההיא עדיין מחפשים כתובת. הם לא יכולים להיוותר באוויר, באלם-לא-ממומש. הם חייבים למצוא להם אובייקט לפורקנם. לכך משמש להם רחוב בלפור. עד שגם הזעם הזה יגווע, ייהפך לייאוש שקט, לתסכול-משלים-עם-גורלו, ואולי, מי יודע, יוכל לזהות את אותו האידאליזם הישראלי הישן והטוב ההוא מופיע שוב, אלא שהפעם בלבוש חדש.

 

 

 

המבחן הגדל של בנט

הגל השני של המגפה הביא את בנט ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. 

בס"ד

ה' בחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בינתיים, הפוליטיקאי שהרוויח יותר מכול מהמגפה שפקדה אותנו הוא נפתלי בנט. הגל הראשון של המגיפה תפס אותו בתפקיד שר הביטחון ותפקודו המצוין בעת המשבר זיכה אותו באהדה ציבורית רחבה. גם בהפוגה שבין שני הגלים, הפעם מהאופוזיציה, המשיך בנט להיות רלוונטי. הגל השני הביא אותו ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. האם עכשיו, כשהחיים והעסקים יחזרו אט אט למסלולם, כשהזעם הציבורי כלפי הממשלה נחלש והאכזבה מתפקודה פוחתת, יצליח בנט לשמר את מעמדה של ימינה בסקרים כמפלגה השנייה בגדולה וככוח הפוליטי היחיד שנמצא בעמדת זינוק ראלית להחלפת השלטון במדינה.

לכאורה בנט צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש. התמקדות בבעיות המגיפה בלבד, כפי שהוא הקפיד בצדק לעשות עד עתה, עלולה להפוך את המשך הביקורת שלו למאולצת, מזויפת ולא עניינית. אבל אם נעמיק בסיבות שהביאו לבנט את התמיכה הציבורית הרחבה נוכל לראות שהחומרים לשימור האהדה הציבורית לה הוא זוכה עכשיו כבר בידיו.

מה שהביא את עיקר התמיכה הרחבה בבנט איננו ה"מה" שהוא הציע, אלא בעיקר ה"איך". לא ההצעות המקצועיות לדרכי ההתמודדות עם המגיפה, תהיינה טובות יותר או טובות פחות, הן שהקנו לבנט את אמון הציבור; הייתה זו רוח ההתנהלות שלו. בנט התגלה על רקע משבר הנגיף כמי שאכפת לו מהבעיות וכמי שבא באמת לעבוד. הוא הכין תכניות מפורטות, כנס צוותי חשיבה, הציע מהלכים, ירד לשטח, היה מעורה בחומר, לא נח לרגע, הצליח לדבר אל ציבור ועם הציבור בגובה העיניים, תדרך בזמן אמת, ובסך הכול הפגין מנהיגות אמתית. המגפה אפשרה לו להוציא אל הפועל מנהיגות שהייתה בו ולא באה לידי ביטוי מובהק עד עתה.

עם כל הביקורת שיש לבנט על הממשלה ועל ניהול המשבר, הוא גם שומר על ממלכתיות. "ביקורת כן – אנרכיה לא! חובה להישמע להוראות משרד הבריאות", הוא הצהיר בזמנו והפגין בכך מנהיגות לאומית, אחראית ורצינית. רוח ההתנהלות הזו היא ששבתה את לב הציבור. בנט חייב לשמר אותה גם בנושאים האחרים שעליו לעסוק בהם מכאן ולהבא.

אבל יותר מכך. התמיכה בימינה היא ביטוי לאכזבה העמוקה של הציבור מקואליציית הפשרה של הליכוד וכחול לבן, שהציבור ציפה ממנה לשני דברים בלבד: התמודדות אפקטיבית עם המגיפה והפחתת המתחים בחברה הישראלית. בשני הדברים האלה נכשלו שתי המפלגות האלה כישלון חרוץ. התמיכה בבנט מבטאת לא רק אכזבה מהטיפול במשבר, אלא גם ובעיקר את המיאוס שיוצרת ההתנהלות הילדותית וחסרת האחריות של הקואליציה. הציבור צמא לריפוי הפצעים השסעים והמחלוקות, והבין שזה לא יבוא מהליכוד או מכחול לבן, אבל אולי כן, באופן מפתיע, דווקא מבנט.

כאשר ברור שחלק משמעותי מהמנדטים של ימינה באים כרגע מהמרכז-שמאל; כאשר אפילו בני גנץ אומר "העם יחליט. רוצים את בנט, שיהיה בנט"; כאשר מובילי דעת קהל בשמאל קוראים לתמוך בבנט (גם אם מתוך שלא לשמה) – מתגלה לפתע שבנט מבטא נקודת איזון חדשה בציבוריות הישראלית, נקודה שמסוגלת להכיל את ההפכים, ליצור אחדות חדשה ולרפא את פצעי המחלוקות. בנט אמנם פוליטיקאי מתוחכם, אבל הציבור חש שהוא גם אידאליסט שאוהב את עם ישראל באמת. כאן, ברוח הזו, נמצא המפתח לשימור וביסוס המעמד של בנט וימינה כמפלגה השנייה בגודלה וכחלופה ממשית לליכוד. בנט וימינה אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש, אלא רק להיות עוד יותר הם עצמם, גם בנושאים אחרים.

השאלה המעניינת היא האם הציבור תומך בבנט למרות שהוא חובש כיפה סרוגה או דווקא משום כך. כרגע מצהירים בנט ומתן כהנא שהם הולכים עם סמוטריץ ובכול זאת הציבור איננו נבהל. בשבוע שעבר שיבח בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת את נתניהו על "הסכמי אברהם", אבל לא שכח להצהיר ש"אנחנו נביא ריבונות" וגם זה לא הוריד בינתיים את אחוז התמיכה בימינה. גם לא הצילום שלו עטור טלית ותפילין בביה"ח שיבא. האם דווקא הכיפה הסרוגה יכולה להוות בסיס לאחדות חדשה בחברה הישראלית?

בנט למד את הלקח. הוא לא עוזב את הבסיס האלקטוראלי שלו בציונות הדתית, כפי שמעידה ההליכה המשותפת שלו עם סמוטריץ. בנט גם לא מנסה לזייף את האידאולוגיה שלו רק כדי למצוא חן בעיני המרכז-שמאל. נכון, הוא אינו מבטא את הצד התורני של הציונות הדתית אלא את הצד המכיל והפתוח יותר שלה, אבל מבין היטב את חיוניותו וחשיבותו ולכן שומר את סמוטריץ לידו. בנט כנראה למד על בשרו שרק אם יש לך נמל בית, לא רק פוליטי אלא גם תורני ואידאולוגי, אתה יכול לשוט למרחבים ולגלות אופקים חדשים. אם אין לך בסיס כזה, גלי הים יטביעו אותך.

 

 

הכרזת העצמאות של בנט

השחרור מהליכוד אינו חבירה לשמאל. הוא נועד לפתוח לבנט אפשרויות חדשות לתימרונים פוליטיים 

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מתגובותיהם לסקרים המחמיאים של נפתלי בנט וימינה היה אפשר לשער שנתניהו והליכוד אינם מבינים את האתגר שניצב בפניהם, ושכמו אותם גנראלים וותיקים גם הם מתארגנים למלחמה שעברה. נכון שלמעלה מעשרים המנדטים שימינה מקבלת כרגע בסקרים יכולים בקלות להתנדף ברגע האמת, ונכון שבכול מערכות הבחירות האחרונות הצליח הליכוד לשתות את הקולות לסרוגים ברגע האחרון, אבל זה היה נכון למלחמות שעברו. הסיטואציה הפוליטית העכשווית שונה לחלוטין, והנחמה של הליכוד שמה שהיה הוא שיהיה עלולה להתברר כאשליה כואבת שתעלה לו במחיר השלטון.

מה שהיה בגדר השערה הובהר השבוע לחלוטין. תגובת הליכוד ונתניהו להצטרפות של חלק מימינה להצבעת האי האמון של יאיר לפיד הוכיחה שהם אכן מתארגנים למלחמות עבר ומשתמשים בתחמושת חלודה ומיושנת. הזעקות כאילו ימינה מפרקת את גוש הימין והולכת עם לפיד והשמאל היו ניסיון פתטי להפעיל עליה לחץ כדי להחזיר אותה למתווה הישן, אל תחת כנפי הליכוד וחסותו. אבל אין כבר גוש ימין. נתניהו פרק אותו, וכולם יודעים זאת. הוא זרק בציניות ובלי להניד עפעף את ימינה אל מחוץ לקואליציה, אף שהנאמנות שלה לגוש ולנתניהו לאורך כל הדרך אפשרה לו את ניצחונו הפוליטי במערכת הבחירות השלישי. עכשיו הוא בא בטענות. בינתיים זה הוא, ולא בנט, שהולך עם השמאל לקואליציה ואף עושה עמו רוטציה.  

השבוע סוף סוף השתחרר הציבור הסרוג מהפטרונות של נתניהו והליכוד ויצא לדרך עצמאית. התגובה האמורה של הליכוד מעידה שהמפלגה טרם עיכלה זאת. זה שנות דור שהציבור הסרוג חוסה תחת כנפי נתניהו והליכוד, ומקבל תמורת זאת שתיית קולות, זלזול, אי עמידה בהבטחות והותרה מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות. לא עוד. הפעם האחרונה הייתה פעם אחת יותר מידי. אמנם גם לראשי המפלגות הסרוגות יש חלק באחריות להותרת ימינה מחוץ לקואליציה נוכח התנהלותם השערורייתית במערכות הבחירות האחרונות, אבל אסור לשכוח שנתניהו לא החמיץ את ההזדמנות. הוא השאיר את ימינה מחוץ לקואליציה במטרה ליבש אותה, ומופתע עכשיו לגלות שהיא הפכה את המצב שניכפה עליה למנוף לשחרור מכפיפות הקומה ההיסטורית של הכיפות הסרוגות כלפי נתניהו. סוף סוף מעמיד הציבור הסרוג חלופה כלל ישראלית לליכוד בהנהגת המדינה.

בנט השכיל להפוך את הצעת אי האמון של יאיר לפיד לקונסטרוקטיבית באמת מבחינתו. הוא הפך אותה ממש למניפסט שחרור. הוא יכול היה להתחמק, אולי להימנע, אבל הוא עט על ההזדמנות בשתי ידיו וניצל אותה לשם הוכחה שכוונותיו רציניות. הוא הצהיר באמצעותה שאין יותר מחויבות של ימינה לליכוד. הברית ההיסטורית של הכיפות הסרוגות עם הליכוד הסתיימה. הכיפות הסרוגות עומדות בפני עצמן ופניהן מופנות לכלל ישראל, עם אג'נדה ואידאולוגיה משלהן, ואם שיקולים פוליטיים עצמאיים. זר פרחים לנתניהו.

בנט פעל בתבונה רבה גם מול לפיד, שגם הוא מוטרד מאוד מהנסיקה של ימינה. לפיד לא העלה בדעתו שבנט יצטרף לאי האמון. הוא התכוון להביך את בנט ולהראות למצביעי המרכז-שמאל שמביעים בעת האחרונה אמון בבנט, שיריבו לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, ושהוא משמש כקבלן משנה שלו להעברת קולות מהשמאל. אבל בנט הרים את הכפפה והוכיח גם בחזית הזאת, כמו מול הליכוד, שהוא לא מקובע לכללים ומסוגל לשנות את שדה הקרב עצמו. ההצטרפות שלו לאי האמון של לפיד, שלא הייתה לו כמובן שום משמעות מעשית, הפכה אותו לקונסטרוקטיבי מאוד מבחינת בנט גם מול לפיד. היא אפשרה לבנט להוכיח למצביעי המרכז-שמאל שהוא באמת לא עובד אצל נתניהו. על כך מגיע זר פרחים ללפיד.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון הליכוד כנגד בנט וימינה עשויות לפעול כנגדו כבומרנג. אירוע שולי יחסית, שהליכוד יכול היה להתעלם ממנו, הפך לאירוע מכונן. בזכות תגובת הליכוד יודעים היום כולם, במיוחד בגוש המרכז-שמאל, שהם יכולים לבטוח בבנט; הוא כבר עצמאי ולא מחויב לנתניהו.

השחרור מהליכוד ומנתניהו אינו בשום אופן חבירה לשמאל. רחוק מכך. הוא נועד לפתוח עבור בנט אפשרויות חדשות לתמרונים פוליטיים יצירתיים, והשבוע הוא הוכיח שהוא מעז למצות אותן. אין לו בעיה לחרוג מהכללים, לצאת מהקווים והמשבצות ששרטטו עברו אחרים, ולשחק את הקלפים הפוליטיים שבידו בחופשיות. בכך מעצב בנט את הזירה הפוליטית מחדש, קובע גבולות גזרה חדשים ומצהיר בלי למצמץ שהוא מוכן ללכת על כל הקופה. שדה הקרב משתנה. מערכת הבחירות הבאה, בוודאי אם היא תתקיים עדיין בצל משבר המגיפה, לא תדמה לאלה שהכרנו. קווי המתאר שלה עשויים להיות שונים לחלוטין. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.  

 

העולם החרדי הולך ומסיים את תפקידו

המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

בס"ד

כ"א בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כדי לנסות להעריך מה המגיפה מחוללת בעולם החרדי בכלל ובחלקו החסידי בפרט, צריך להבין את התפקיד החשוב שהוא ממלא בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון. ממבט שטחי נראה שהיהדות החרדית רק צופה בו מהצד ולא ממלאת בו תפקיד כלל, אך למעשה יש לה תפקיד מפתח בתהליך, גם אם פסיבי, והוא לא יוכל להגיע לתכליתו בלעדיה.

תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו ולעצמו הוא מסע ארוך, מורכב ומסובך, צעד מהפכני בהיסטוריה. באשר לכל מסע, גם של האדם הפרטי, אנו מאחלים שיפתח ברגל ימין. אבל למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין המובילה, רגל שמאל היא החשובה יותר. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. כל עוד לא הובטח שרגל ימין הגיעה לחוף מבטחים אסור לרגל שמאל להתרומם ולהצטרף אליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו ולכן גם לא במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנות תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל, והופעתה מהווה קפיצה במדרגת החיים הישראליים. גדלות לעומת קטנות.

 רגל ימין, הציונות, התחילה את המהלך המורכב וכל עוד הוא לא הסתיים בהצלחה והשלים את יעדיו מותיר הגוף הלאומי גם בסיס יציב כלשהו מאחור. הציונות יצאה מן היהדות המסורתית וממנה מקורות האנרגיה והתנופה שלה. כל עוד היא לא תמצא את הדרך לשוב למקורותיה, אמנם בפנים חדשות ומאירות יותר, היא תמשיך להתקשות בהשלמת המהלך, בדיוק כפי שאנו רואים בימינו. בכדי שיהיה לאן לחזור ומהיכן להתחדש, צריך גורם שישמר את נקודת המוצא ואת התוכן המקורי.

 זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד לא אטרקטיבי וכפוי טובה. לתהילה זוכה רגל ימין. היא הדינמית, הנועזת, המחדשת והנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את שיבת ציון הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור מבחינת רוחנית כדי שהתהליך יושלם. כל עוד לא נוצרה כאן תרבות יהודית אמונית אותנטית, נאורה, בריאה, יציבה ומאוזנת – תפקידו של העולם החרדי, רגל שמאל, הוא להיוותר מאחור, שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי ומנוכר.

על התפקיד החיוני הזה היהדות החרדית משלמת מחיר כבד. הוא מחייב הסתגרות ביחס לכול התחדשות וחידושים: המדע המודרני, ההשכלה, הקדמה, הציונות, המדינה שהיא הקימה ואפילו הסתייגות מארץ ישראל. להסתגרות הזו יש מחיר ועם כל ערכו איכותו ויתרונותיו של העולם החרדי, כולנו מודעים גם לעיוותים הרבים שלמרבה הצער קיימים בו, שלא כאן המקום לפרטם. עיוותים אנושיים-מוסריים, וגם תורניים. לא זו תורת החיים שאמורה לצמוח ולפרוח עם שיבת העם לארצו. לא זו תורת ארץ ישראל, תורת הגאולה, תורת האחריות הציבורית הישראלית וחיי האומה.

 אחד העיוותים שנוצרו בעולם החרדי בכלל ובחסידי בפרט הוא שהקהילתיות, שהיא מיסודות היהדות, הפכה אצלם לחזות הכול. ועצם קיומו מותנה בה. הצורך להסתגר הפך את הקהילתיות שלו – שיש בה כמובן הרבה צדדים יפים וחיוביים, אבל גם לא מעט צדדים מדכאים, חונקים ומנוונים – לנשמת חייו, בבחינת ייהרג ובל יעבור. הקהילתיות הזו, שאפשרה את הישרדותה של היהדות בגלות, הפכה עם החזרה לארץ לחרב פיפיות. בגלות היא סיפקה את ה"יחד" ההכרחי ושימשה כתחליף חיוני לכלל ישראליות; בגאולה היא מהוה מחסום מפניה. 

 המגיפה הנוכחית חושפת עיוותים רבים וסתירות רבות בחברה הישראלית. היא מאיצה תהליכים שבזמנים רגילים היו יכולים להימשך עשרות שנים ומבשילה אותם בטמפרטורה גבוהה בחודשים מעטים. היא חושפת גם את העיוותים של היהדות החרדית, ובראשם את הקהילתיות המאפיינת אותו, שהפכה אצלה מסם חיים לסם מוות.

 המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. רגל שמאל כבר לא יכולה שלא להתרומם ולהצטרף לרגל ימין, וזה עצמו האות שהציונות כבר מצאה את הדרך לשוב למקורותיה בתורת ישראל ושתורת ארץ ישראל כבר התחילה להופיע באומה. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

 (פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 

 

באין חזון יפרע עם

 "הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח. את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. 

בס"ד

ט"ו בתשרי, תשפ"א

(פורסם בערב השבת והחג ב"מקור ראשון")

אי אפשר להגדיר את מלחמת הכול בכול בו המתחוללת כיום בחברה הישראלית אלא כקריסת מערכות. במקום לשתף פעולה, הכוחות המרכזיים בחברה נאבקים אלה באלה עד כלות, וכמו שייטת אוניות טיטניק הנעה בעיוורון אל כיליונה אינם מסוגלים לעצור את ההתנגשות הצפויה להם מראש. אף שהעומדים בראש יכולים להבין את גודל האסון המתרגש ובא, הרי ממש כמו בטרגדיה יוונית, הם לא מצליחים לסטות כהוא זה מהתפקיד המיועד להם מראש במחזה.  

הכאוס ניכר במערכת היחסים שבין הליכוד לכחול לבן, שבמקום להתאחד נוכח המגיפה מעדיפים להתקוטט, לריב, לנטרל זו את זו, ולתקוע מקלות במאמץ הלאומי. אף שכול בר דעת מבין וגם הסקרים מוכיחים שהמאבקים ביניהן יפגעו בהם אנושות, ציבורית ופוליטית, הן אינן מצליחות לחרוג מההתנהלות הקטנונית והבלתי אחראית הזו. נוכח זאת היינו יכולים לצפות מהיועץ המשפטי לנהוג כמבוגר אחראי, אבל גם הוא מוכיח שוב ושוב שאינו יודע את מקומו, מוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות ומגביר את הבוקה והמבולקה.

כוכבים נוספים במחזה הם מפגיני בלפור, שחוסר האחריות הציבורית שלהם כל כך בוטה ומופקר, עד שעולה חשד שהתנהלותם מכוונת מלכתחילה כדי להרבות את האנרכיה והכאוס. גם בציבור הרחב ניכר חוסר אחריות, והתביעות הפרטיות נושאת ראש. ארגוני עובדים ומעסיקים וקבוצות לחץ מנסים לסחוט את הלימון עד תום, ואזרחים רבים מידי אינם מבינים את חומרת המצב ומזלזלים בהוראות הבריאות בריש גלי. כל אחד מהכוחות הללו רואה את האינטרסים שלו בלבד ואת הצדק שלו בלבד, ושום הגיון או כוח בעולם לא יצליחו לשכנע אותו לנהוג אחרת. משום מקום לא מסתמנת כרגע הופעת גורם מאחד או מבוגר אחראי שמסוגל לעצור את הדינמיקה ההרסנית הזאת, שבה כל הכוחות חותרים במלוא עוצמתם להתנגשות שתביא לכיליונם שלהם עצמם ושל החברה כולה. טרגדיה יוונית של ממש.

אלא שהטרגדיה היא פרי הרוח היוונית והמחשבה המערבית שהתפתחה ממנה, שרואות בהיסטוריה מאבק עיור וחסר תכלית המובל על ידי גחמותיהם של אלים או בני האדם, שנגזר עליהם מראש להביא את סופם במו ידיהם. המחשבה הישראלית, במובן המקורי של המושג, לא יודעת את הטרגדיה. היא יודעת שגם אם הבירה דולקת, יש לה בעל הבית, שהוא שולט בגובה הלהבות ושיש תכלית לדליקה.

"הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. שהרי ברור שהבעיה העיקרית שלנו איננה עם הנגיף אלא עם עצמנו בלבד; הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח.  באין חזון יפרע עם.

את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. האחת, תמונת המסך המפוצל של מוצאי שבת, ערב יום הכיפורים, כשראינו את הכותל המערבי ריק כמעט לחלוטין, ולעומתו את רחוב בלפור מפוצץ ממפגינים מתלהמים. זה היה שידור חי של מעמד חילופי המשמרות בחברה הישראלית. צאצאיהם הסוציו-פוליטיים של מייסדי המדינה, מזלזלים ובועטים בה וכבר לא מסוגלים לגלות סולידריות ואחריות לאומית. מבחינתם אם המדינה לא תלך בדרכם, היא יכולה ללכת. מנגד, התגלה שדווקא המסורתיים, הדתיים, ורוב החרדים, שלא הובילו  את מהלך ייסוד המדינה אלא רק הצטרפו אליו, הפנימו את ערכי הממלכתיות והאחריות הציבורית והלאומית ועכשיו הם שנושאים אותם. כבמרוץ שליחים הועבר במעמד זה מקל השליחים מישראל המייסדת לישראל היהודית.

להתפתחות זו יש גם ביטוי פוליטי מובהק. כישלונם הבולט של הליכוד ושל כחול לבן בהנהגת המאבק בנגיף מתבטא היטב בסקרים ומעלה אופציה חדשה להנהגת המדינה.

ראשי ימינה  משכילים לשלב ביקורת בונה ועניינית על מחדלי ההנהגה עם ממלכתיות ואחריות לאומית, והציבור רוחש להם אמון. נכון שהסקרים המחמיאים עלולים לצנוח במהרה, אבל הם גם עשויים לנסוק לשיאים חדשים. הרי כבר למדנו שהנגיף הזה בלתי צפוי. הסקרים האלה מגלים שנפרץ מחסום מנטלי ואידאולוגי משמעותי ושרבים במרכז-שמאל, ואפילו אנשי "רק לא ביבי" בשמאל הקשה עצמו, מבינים שימינה היא הכוח הפוליטי הריאלי היחיד שיכול להביא לחילופי השלטון בישראל.

רבים משווים את יום הכיפורים הזה למלחמת יום הכיפורים ההיא שהביאה להדחתה של ההנהגה ההיסטורית של השמאל ולתחילתו של עידן פוליטי חדש, עידן הימין. בהחלט ייתכן שבעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים הנוכחית, יתבע הציבור מהנהגת הימין לשלם את מחיר כישלונה, ויעלה לשלטון הנהגה אמונית.

אם הליכוד וכחול לבן לא יתעשתו במהרה ולא יתחילו לגלות אחריות ולשתף פעולה, התוצאה המתבקשת תהיה התפרקות הקואליציה הנוכחית והליכה לבחירות חדשות עדיין בצל הנגיף, דבר שעשוי להביא לתחילתו של עידן חדש שבו ישראל אמנם לא תהיה דתית אבל תהייה הרבה יותר יהודית.