מפקדי דור המדבר

"מפקדים למען ביטחון ישראל" שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.

בס"ד

ה' בסיון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מסע התעמולה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות אינו מפתיע; הוא מהווה המשך ישיר לתמיכתם של ארגוני בכירים לשעבר במערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל", הם המליצו לנו אז. מה שכן מפתיע הוא כיצד מאות בכירים לשעבר, אנשים אחראים ורציניים שבלי ספק מסרו את נפשם עבור ביטחון ישראל, לא מסוגלים להסיק מסקנות ולהבין שהקונספציה הביטחונית שעליה גדלו, ושעל פיה הם חושבים וחיים עד היום, פשטה את הרגל. מה מביא דור שלם של קצינים בכירים לקיבעון כזה, על אף המציאות שטופחת על פניהם שוב ושוב? מה פשר ליקוי המאורות הזה? 

אחת התשובות לכך נמצאת בספר "המבנה של מהפכות מדעיות", אחד מספרי ההגות המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. תומס קון, פרופסור באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, כתב את הספר, והוא יצא לאור בשנת 1962. קון טבע בספר את המושג הידוע "פרדיגמה". הספר עוסק במהפכות מדעיות, אבל התופעה עליה הוא מדבר שייכת לכל תחומי הידע האנושי.

בהסברים המובאים בויקיפדיה על עבודתו של קון נכתב שקון טוען שהחינוך המדעי מנחיל לתלמידיו ידע שהקהילה המדעית צברה עד כה – פרדיגמה – עובדה שיוצרת מחויבות עמוקה להשקפת עולם מסוימת ולעבודה מדעית במסגרת השקפה זו. " קון הוא הפילוסוף הראשון שמתאר את המדע כפעילות קהילתית...... המבנה הקהילתי של המדע מסביר את תהליכי השכנוע בפרדיגמה ואת הדבקות בה, כמו גם חלק מן התהליכים שמאפיינים מהפכות מדעיות", נכתב שם.

כיצד מתרחשת מהפכה מדעית? לפי קון, כאשר מצטברות אי התאמות רבות מדיי (אנומליות) בין הממצאים בשטח לבין הפרדיגמה ופתרונות אד-הוק לא מצליחים לפתור את הסתירה, נוצרת סתירה גדלה והולכת בין המציאות לבין תפיסת העולם הקיימת, והיא מחוללת משבר. למשבר יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על קהילת המדענים ובדרך כלל ישנו קושי פסיכולוגי עצום בוויתור על הפרדיגמה השלטת. המשבר עשוי להסתיים בקריסת הפרדיגמה והתרחשותה של מהפכה מדעית. "החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת".

מאות הקצינים הבכירים חברי "מפקדים למען ביטחון ישראל" הם עטורי זכויות. הם נלחמו בעבורנו במסירות נפש, והמדינה חבה להם בלי סוף. אבל מה לעשות, ממש כמו בתהליכים מדעיים, כך גם בתפיסת הביטחון והצבא, מידי פעם מתגלות אנומליות. התאוריות המקובלות כבר לא עובדות. התפיסות הישנות והמסורות אותן הם ירשו ושעל ברכיהם הם חונכו כבר לא מוכיחות את עצמן. מגיע זמנה של הפרדיגמה הישנה, של מכלול תפיסת העולם המדינית-ביטחונית, שייתכן שהייתה רלוונטית בזמנה – לעבור מן העולם.

רוב האנשים היקרים האלה, חתומים גם על תהליך אוסלו, אסון מוכח בקנה מידה היסטורי. גם אותו הם גיבו בכל לבם. אפילו בוגי יעלון, חבר וותיק בגוורדיה הזו ולאו דווקא איש שמאל בהשקפתו הביטחונית, תמך בתחילה בתהליך אוסלו לפי עדותו. הוא לא עשה זאת כצופה מהצד שניזון מהתקשורת, אלא כראש אמ"ן. כיצד ראש אמ"ן לא הבין מה שכל ילד ביש"ע הבין?! כיצד הקצינים הללו לאנ הבינו מה עתיד להיות פרי ההסכמים האלה!? כיצד הם ממשיכים לתלות את ביטחון ישראל בגורם זר, עוין וטרוריסטי?! כיצד הם עדיין מצפים לישועה מהרשות הפלסטינית ומהמשך תחזוקתה?! כיצד הם מסרבים להכיר בצורך ההכרחי בהכרעתה?! כיצד אינם מסוגלים להבין שמה שמניע את הטרור הוא התקווה שנמשיך לסגת, שנוותר, שנהסס, שנפחד, שנירתע, שניכנע, וממשיכים לפרנס את התקווה הזאת?! כיצד הם ממשיכים לראות צל הרים כהרים, ולא מעיזים לפעול בכדי לשנות מן היסוד את המציאות שנוצרה?!

התשובה לכול התמיהות האלה היא הפרדיגמה. הקונצפציה. אנשים שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.

אבל זה לא רק עניין של קבעון מחשבתי אלא גם עניין של "הקהילה הביטחונית". כולם חברים של כולם, לכולם יש מעמד, משרות, פנסיות, כבוד, ההערכה. כשהם משתחררים הם הולכים לעסקים, ומשתמשים בקשרים שיצרו בשרות, קשרים אותם הם לא רוצים עכשיו לשרוף. מזמינים אותם לכנסים, לסימפוזיונים, לאולפנים. הם נחשבים מומחים. כבוד.

"החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת", מסביר תומאס קון; כך גם באשר לפרדיגמה ביטחונית, מדינית ופוליטית. היא איננה עניין רק לשכל ושיקולים רציונליים אלא גם ובעיקר לזהות קהילתית-חברתית. להיות איש שמאל, אפילו רק במובן המדיני, זה לא רק עניין של תפיסת עולם, גישה מדינית או מערכת ערכים; זו קודם כל סוציולוגיה. תשאלו את משה רבנו, אפילו הוא היה צריך להמתין 40 שנה עד שימות כל הדור ההוא.   

משהו חדש מתחיל?

גנץ הראה שיש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, הראוי להיות מרכיב חיוני בקונצנזוס החדש

בס"ד

כ"ח באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מזל טוב. אחרי תקופת הריון ארוכה וכואבת של יותר משנה, ואחרי צירי לידה שארכו שבועות רבים, נולדה לנו ממשלה חדשה. אל יקטן בעניינו הדבר הזה. חז"ל משווים את כנסת ישראל לאיילה המתקשה בלידתה: "איילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני [הקב"ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה".

לאורך כל שלוש מערכות הבחירות שעברנו חזרה ועלתה השאלה מה משמעותו של המשבר העמוק הזה. בהסתכלות אמונית, משבר פוליטי איננו סתם תאונה חסרת פשר או הסתבכות מיותרת שצריך כך או אחרת לפתור כדי לצאת ממנה. משבר פירושו לידה, כידוע, ומשבר פוליטי הוא עיבור והריון של שלב חדש בחיים הציבוריים. תקופת העיבור היא זמן של עברה קושי עצבנות ומחלוקות קשות, כפי שעברו עלינו בשנה האחרונה שבה כנסת ישראל, הציבוריות הישראלית, התקשתה מאוד בלידתה.

עד שבא הנגיף, בתפקיד הדרקון, או הנחש לפי נוסח אחר של חז"ל, והכיש אותנו בכדי ש"יתרפה" בית הרחם של הציבוריות הישראלית והיא תוכל ללדת. לפעמים יש צורך בצרה משותפת בכדי לזרז תהליכים ובכדי להרפות ולשחרר מתחים ולהסיח דעתנו ממחלוקות שכבר מיצו את עצמן. לולא התפרצות הנגיף, שחייבה הקמת ממשלה או לפחות סיפקה לה תירוץ מצוין ובכך זירזה וקיצרה את תהליכי הבירור הציבורי שעברנו, היינו יכולים למצוא עצמנו בקלות במערכת בחירות רביעית.

"לפום צערא אגרא", אומרים חז"ל. לפי הצער והקושי כך השכר. קושיו ועומקו של המשבר הפוליטי שעברנו וחבלי הלידה הארוכים שנדרשו לפתרונו, מעלים על הדעת את האפשרות שהמשבר לא היה מקרי וסתמי ושייתכן שהוא מבשר שלב חדש בציבוריות הישראלית. קשה לדעת כמה זמן תחזיק הקואליציה הזו מעמד, והאם הרך הנולד לא יתברר כנפל, אבל יכול להיות שעוד נופתע לראות אותו גדל ומתפתח למרות קשיי הלידה שלו. אם כך, לא יהיה מיותר לנסות לפחות לקרא לרך הנולד בשם. יש שקראו לקואליציה הזאת "קואליציית פיוס", אבל ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסתם הפסקת אש ופיוס זמני. ייתכן שאחרי למעלה משנות דור של שוויון כוחות משתק בין שמאל לימין הולך ונוצר לנגד עינינו קונצנזוס חדש בחברה הישראלית.

"שלוש כוחות מתאבקים כעת במחננו", כתב כידוע הרב קוק לפני כמאה שנה, במה שנראה עדיין כניתוח האידאי והסוציו-פוליטי המעודכן והמדויק ביותר של החברה הישראלית, "הקודש, האומה, והאנושיות או האדם". המחנה החרדי-דתי, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל הישראלי. האנושיות, האדם, הנטייה לתרבות האוניברסלית מושגיה וערכיה, התביעה ההומניסטית והליברלית, הדגשת הבחירה, היוזמה ונטילת האחריות של האדם על ההיסטוריה, הן מורשת הציונות ההיסטורית בכללה, וחלק גדול ממנה חרט מחנה השמאל בישראל על דגלו. בדור האחרון נאבקה התביעה הזו בחירוף נפש כנגד המחנה הלאומי והמחנה הדתי-חרדי וראתה בהם את ניגודה. "הישראלים" מול "היהודים" אובחן לא אחת המאבק הזה שאפיין את הדור האחרון וששיתק את הציבוריות הישראלית ללא הכרעה.

הקואליציה החדשה מבשרת שייתכן שהמאבק הזה הוכרע ושהכוחות השונים מוצאים את הדרך לשתף שוב פעולה. העובדה שהכוח המרכזי והמוביל בשמאל הישראלי בדמותה של כחול לבן בחר להפסיק את המאבק והעימות ולחפש את הדרך לפעול יחד עם שני הכוחות האחרים – הלאומי והדתי – יוצרת אפשרות ובסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית. אם כך לא מדובר רק בפיוס זמני והפוגה במאבק הפוליטי ההיסטורי, אלא במה שאולי יתברר בעתיד כ"קואליציית האתוס היהודי".  

כאשר אמר בני גנץ בנאומו בחידון התנ"ך האחרון ש"המורשת היהודית היא מקור הלכידות הלאומית שלנו, היא המבוא למדינת ישראל, והכוח של עם ישראל. כל היושבים כאן למדו את התנ"ך לא רק כספר מעניין, אלא כספר קיומי. עבורנו, זהו לא רק טקסט דתי או חינוכי, אלא מקור כוח היסטורי", הוא הוכיח שיש בהחלט מכנה משותף רעיוני לכל החלקים המרכיבים את הקואליציה הזו, והוא האתוס היהודי. גנץ הראה שבניגוד לשמאל השחור והפרוגרסיבי, יש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, שראוי להוות מרכיב הכרחי בקונצנזוס החדש.

מה שקצת מקשה על הגדרה כזו של הקואליציה שבפנינו הוא העדרה של ימינה ממנה. מצד הבשורה שהציונות הדתית נושאת, ימינה הייתה אמורה לעמוד במרכזה של קואליציה כזו, אם לא מבחינה פוליטית, הרי לפחות מבחינה אידאולוגית. אמנם הנסיבות הפוליטיות הביאו לכך שימינה איננה בממשלה, לפחות בינתיים, אבל אין ספק שאם אכן הולך ונוצר קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, קונצנזוס יהודי, הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית, באשר היא נושאת את שלושת הממדים האמורים כאחד, תוכל להוות בעתיד את ליבת זהותו הרעיונית.

אבל אשמים אנחנו

ראשי ימינה טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. 

בס"ד

כ"א באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את המצב שבו כל המערכת הפוליטית כבר פחות או יותר סגורה על עצמה, ורק ב"ימינה" עדיין בוקה ומבולקה, אנחנו כבר מכירים מן העבר. זה בדיוק היה המצב באותו ערב שאסור שיישכח של הגשת הרשימות לקראת הבחירות האחרונות. גם אז חזינו בסחר מכר פוליטי מכוער – פרישות, התפצלויות והתרוצצויות של הרגע האחרון. כאז כן השבוע, ימינה זקוקה לא רק לכל תשעים הדקות אלא גם לתוספת זמן פציעות בשביל להתארגן על עצמה, או אולי מוטב לומר לפרק את עצמה.

גם הפעם אחת הסיבות העיקריות למצב הזה היא העובדה שימינה מורכבת מלפחות שלוש מפלגות שונות. כשיישנם ארבעה שרים בכירים, לפחות בעיני עצמם, ושלושה מהם הם גם ראשי מפלגות שונות, וכולם צריכים להתחלק ביבול קואליציוני דל של שר אחד אמתי, עוד שר אחד לענייני כבוד, ויו"ר הועדה לענייני קישוט, קצת קשה לסגור עניינים.  

השאלה האם ימינה הייתה יכולה לתרום יותר בקואליציה מאשר באופוזיציה היא חשובה אבל משנית. כי את התרומה הגדולה ביותר שלה לפוליטיקה הישראלית תתרום ימינה דווקא אם היא תקבל על עצמה סוף סוף לשקם את ההריסות שנותרו מהייצוג הפוליטי של הציונות הדתית. את זה אפשר לעשות הן מהקואליציה ובוודאי גם מן האופוזיציה. מבחינה אידיאולוגית הציונות הדתית היא כוח מוביל בחברה הישראלית, ורוב נציגיה הפוליטיים מוכשרים אידאליסטים וחיוניים למערכת, ולכן לשיקומה הפוליטי יש חשיבות לאומית רבה. כל עוד נמשך המצב הזה שבו ישנן לפחות ארבע רשימות שונות שמייצגות את הציונות הדתית, היא לא יכולה  למלא את תפקידה הפוליטי הראוי. 

תנאי ראשון לשיקום הדרוש הוא חשבון נפש אמתי. לא רק ראשי ימינה אחראים למצב העגום הזה, אלא כול הציבור הדתי לאומי. כולנו אשמים בפלגנות שהביאה אותנו עד הלום. מראשי ונשיאי ישיבות, דרך פובליציסטים כמוני, ואפילו טוקבקיסטים. לא ראוי להטיל את האחריות למצבנו על אחרים. גם לא על נתניהו. נתניהו אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל לא הוא האשם במצבה הפוליטי העגום של ימינה. במסגרת המשא והמתן הקואליציוני נוח היה לראשי ימינה להטיל את האחריות על נתניהו. זה אמנם לגיטימי כול עוד מדובר במשא ומתן, אבל אם נאמץ את הסיפורים האלה לעצמנו גם בהמשך, לא נוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש.

אז בואו נבדוק: נתחיל מהאמירה ש"נתניהו לא אוהב דתיים בעלי חוט שדרה". החרדים התעקשו במשך השנה האחרונה על חוק הגיוס, עם חוט שדרה מברזל יצוק, וגרמו לנתניהו נזקים פוליטיים אדירים. הם היו הסיבה הישירה או לפחות התירוץ העיקרי למשבר הפוליטי של השנה האחרונה על שלושת מערכות הבחירות שלה, ובכל זאת נתניהו מתייחס אליהם אחרת. אולי הסיבה היא, בין השאר, שהם מאורגנים פוליטית, שיש שם "בעל בית" אחד שאתו אפשר לדבר ולסגור עניין, שברור שם מי בראש ומי לא, ושלכן הם בעלי ברית פוליטיים נוחים גם אם תובעניים מאוד, בניגוד לראשי ימינה.

נמשיך בטענה ש"נתניהו מפלג את ימינה והציונות הדתית", שגם היא אינה מחזיקה מים. ראשי ימינה, למעט איילת שקד, עשו בשנה האחרונה ככול הניתן בכדי לפלג ולפצל את הציונות הדתית לרסיסי רסיסים. אבן על אבן לא נותרה. לא נתניהו פילג אותה; היא עשתה זאת במו ידיה. נתניהו, כמו נבוזראדן בזמנו, רק מקדש שרוף שרף וקמח טחון טחן.

גם ההתמרמרות כלפי נתניהו בעניין חלוקת התיקים מופרכת. ארבעת ראשי ימינה היו כולם שרים בכירים, כל אחד בזמנו. כולם זכו במשרותיהם מן ההפקר. הם ידעו לנצל בתבונה סיטואציה פוליטית נוחה בכדי לאלץ את נתניהו לתת להם תפקידים שאינם לפי כוחם האלקטוראלי. עכשיו, כשהעיקרון על פיו פעלו ראשי ימינה בעבר התהפך עליהם, והסיטואציה הפוליטית מאפשרת ואולי אפילו מחייבת את נתניהו לתת להם שאריות, לא ראוי להם לזעוק עד לב השמיים.

כל זה לא נאמר בכדי להצדיק את נתניהו אלא בכדי לעשות דין צדק עם עצמנו. ראשי ימינה עשו את כל הטעויות האפשריות בשנה האחרונה, גם אם כוונותיהם היו טובות. עכשיו, כשמוגש להם החשבון, הם מתנערים מאחריות ומחפשים אשמים. הם טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. אפשר שזו ההזדמנות האחרונה שלהם כי לא בטוח שציבור בוחריהם ייתן להם הזדמנות נוספת.

 

  

ה-D9 הופיע לבסוף

בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים כדי להפגין את כוחו. אבל בסופו של דבר הוא ייאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלותיו.

בס"ד

י"ד אייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא היה שום צורך לכסוס צפרניים השבוע לקראת החלטת בג"ץ בעתירות נגד נתניהו וההסכם הקואליציוני. הדיון כולו הצגה היה אחת גדולה, וגם יצירת המתח באמצעות משיכת פסק הדין עד הרגע האחרון הייתה חלק חשוב ממנה. התכלית ברורה: שופטי בג"ץ, מנופחים מחשיבות עצמית, ניסו להראות לנו שהם עדיין אלה ששולטים כאן, שהם הם שיחליטו וששום דבר לא יכול לקרות פה ללא אישורם. זה ותו לא.

היה ברור כשמש מה תהיה החלטת בג"ץ. החוק ברור ולא הייתה עילה משפטית לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. בכדי להעריך מה יהיה "פסק הדין" לא היה צורך להבין במשפט אלא רק  בפוליטיקה, ומבחינה פוליטית בג"ץ לא יכול היה להחליט אחרת, משום שהציבור כבר החליט והכריע. הציבור החליט באמצעות נציגיו בכנסת, ברוב של כמעט שני שלישים ממנה, שהוא חפץ בממשלת אחדות, ושבראשה יעמוד בנימין נתניהו. כן, הוא ולא אחר. העם החליט, וגם בג"ץ, עם כל הפוזה הצדקנית שלו, לא יכול היה להחליט אחרת. ומי כמוהו ידע זאת.

כן, בסוף ה- D9 הופיע, וה-D9  הזה היה העם. הציבור, שהציג השבוע את בג"ץ ככלי ריק. חותמת הגומי של בג"ץ לא הייתה נחוצה לאף אחד חוץ מאשר לו עצמו לשם טיפוח החשיבות העצמית שלו ולשם הפגנת הכוח שהוא נטל לעצמו בשרירות לב. אבל כצפוי, בג"ץ לא העז להמרות את פי הציבור. "הכרה במגבלות הכוח" אוהבים לקרוא לזה בשמאל הפרוגרסיבי שלנו.  

אבל לא רק משיכת "האישור" עד הרגע האחרון ויצירת מתח מלאכותי הייתה חלק חשוב מהצגת התכלית ומפגן הכוח של בג"ץ, אלא גם השידור הישיר של הדיון החצוף והמיותר הזה בזמן אמת. גם זה היה חלק חשוב מן ההצגה. היו כאלה שהתמוגגו מנחת נוכח הפתיחות המפתיעה של בג"ץ ונוכח נכונותו לפתוח את דלתות המקדש בפני ההמון הנבער מדעת. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", התפייט על כך מישהו. אבל לא צריך להתפעל יותר מידי ממפגן הפתיחות הזה, במיוחד כשכולנו יודעים מה מתחולל במסדרונות האפלים של בג"ץ ואיך ממנים אצלנו שופטים בשיטות שהסובייטים לא היו מתביישים בהן.

מפגן הפתיחות הזה דומה למפגן שערך אחשוורוש בזמנו וההיגיון של השניים זהה. המשתה הגדול בשושן, שעשה אחשוורוש לכל שריו ועבדיו, שבו גם פתח את דלתות ארמונו בפני "כל העם הנמצאים בשושן הבירה", לא היה מסיבות של דמוקרטיה פתיחות ושקיפות. גם לא מנדיבות לב. הוא נועד להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". המשתה הגדול ההוא נועד להראות להמון העם מי כאן בעל הבית, מי מחליט, עד כמה הוא עשיר חזק ומפואר, ועד כמה שלטונו יציב ובלתי ניתן לערעור. אותם מניעים גרמו לבג"ץ לשנות מדרכו ולהזמין את הציבור לשזוף את עיניו בהתנהלות המלכותית שלו בתוככי ארמונו. זה היה חלק חשוב מהצגת התכלית של הבג"ץ השבוע.

כל עוד הציבור היה מפוצל פוליטית לחצי חצי, ימין מול שמאל במשקל שווה, שופטי בג"ץ היו יכולים להיכנס ברווח שביניהם, לקחת את המושכות לידיהם ולהשתלט. זו ה"לקונה" שהם נכנסו אליה ואותה הם הרחיבו לשם האדרת כוחם וטיפוח האגו שלהם. כשהתפצל השמאל הישראלי והתרסק לרסיסים, והחלק הלאומי והאחראי שבו החליט להכיר במציאות ולשתף פעולה עם גוש האתוס היהודי, הבין בג"ץ שאין לו ברירה אלא להכיר גם הוא במציאות. הדיון של בג"ץ השבוע לא נועד לייצר הכרעה אלא לייצר הרתעה ולשמר שליטה.

אבל אסור להיות תמימים. בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים בכדי להפגין את כוחו – כמו לדוגמה בנושא המסתננים, ובנושא המאבק בטרור ועוד – אבל בסופו של דבר הוא יאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלות כוחו. כמובן, הוא לא עומד לוותר על השלטון בקלות גדולה מידי; קואליציית האתוס היהודי שתעמיד לנו בשבוע הבא ממשלה תצטרך לעזור לו בכך, וזה לא יהיה תמיד קל. אבל גם אם שופטי בג"ץ תאבי שלטון, כבוד וכוח, הם יאלצו להשלים עם העובדה שלא בהם בחר העם, ושאנחנו עדיין בדמוקרטיה פרלמנטרית. זו באמת המשמעות החשובה יותר של החלטת הבג"ץ השבוע: שכשהציבור מתאחד ומכריע באמצעות נבחריו את המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל, ברוב גדול, בג"ץ נאלץ להרכין בפניו ראש. גם בלי D-9.

השמאל השחור

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

בס"ד

ז' באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הברור ההיסטורי השורשי שעובר השמאל הישראלי נמשך בתחילת השבוע. מרכז מפלגת העבודה התכנס וירטואלית בכדי להכריע בשאלת ההצטרפות לקואליציה. רוב חברי המרכז גילו אחריות לאומית, הכירו במציאות, השלימו איתה, ואישרו לעמיר פרץ ואיציק שמולי להצטרף לממשלת נתניהו. אבל היו אחרים שהחליטו שהן מעדיפות להמשיך להתכחש למציאות, ושהן בוחרות ללכת בעקבות חה"כ מרב מיכאלי וללבוש גם הן שחור.

הצבע שאפיין את השמאל מאז ומתמיד היה הצבע האדום. כך בעולם כולו וכך גם אצלנו. אבל השמאל הישראלי הולך ומאמץ אט אט את הצבע השחור. השמאל השחור. בתת מודע, אנשיו מרגישים טוב ונוח יותר דווקא בשחור. תנועת נשים בשחור, בחרה בשחור ולבשה שחור. השמאל הקיצוני שלנו מעדיף לחשוב שחור ולראות הכול בשחור. ועכשיו הוא יוצא לרחובה של עיר במחאת הדגלים השחורים.

הסיפור שהשמאל הרדיקלי מספר לעצמו הוא שהדגלים השחורים באים לבטא את האבל על "קץ הדמוקרטיה", או להתריע עליו בבחינת דגל שחור. אבל אין לך הוכחה גדולה מעצם המחאה הזו בימים אלה לכך ששום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה אצלנו ושהיא נמצאת בשיאה. בתי כנסת ובתי מדרשות עדיין סגורים, עליות לקברי הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל נאסרו בהכשר הבג"ץ, והדבר היחיד שלשמו עדיין מותר להתכנס אצלנו הוא הפגנות למען הדמוקרטיה. העובדה שהפגנות מחאה על "קץ הדמוקרטיה" דוחות פיקוח נפש והן בבחינת ייהרג ולא ישתוק מעידות על כך שמעולם לא היה מצבה של הדמוקרטיה טוב יותר אצלנו.

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

אבל יותר מאשר תחושת אבל עמוקה, הצבע השחור שבחר לו השמאל בא לבטא תחושה של זעם, חרון אף, ייאוש עמוק, תסכול, אכזבה ואין אונים. השמאל הקיצוני לובש שחור וחש שחור, ומבטא בכך כעס נורא על שהמציאות של עם ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ומתעצמת. הוא מרגיש שחור נוכח העובדה שקשה להתכחש לה שההוויה הישראלית בורחת ממנו, ומשאירה אותו מאחור עם כל השנאה שהוא טיפח כלפיה. הוא מתחיל להבין שהוא נותר בשוליים והשיירה עוברת. על כך הוא זועם.

שנאה והסתה היו אצלנו בשנה האחרונה משני צדי המתרס הפוליטי. שום צד לא יכול להתיימר בניקיון כפיו בעניין. אבל בשמאל הישראלי זה היה הדגל, המנוע, הדרייב. הניסיון שלו לנצח סוף סוף את הימין היה מבוסס על האנרגיות האלה. זה התחיל ב"רק לא ביבי", עבר לשנאת החרדים, המשיך בהסתה כנגד החרד"לים המשיחיים, כנגד "ההדתה" וכדומה. בני גנץ ואנשי כחול לבן לא לקחו את השנאה הזו עמוק מידי לריאות. הם הבינו שהיא קמפיין בחירות וכשהיא לא הביאה את התוצאות המיוחלות הם ידעו להשתחרר ממנה.

אבל השמאל השחור באמת מאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא באמת חושב שחוץ ממנו כולם מושחתים כאן. הוא מתקשה להבין שלמרות שנתניהו איננו טלית שכולה תכלת, קמפיין ה"רק לא ביבי" – כולל המאבק המשפטי נגדו, החקירות, כתבי האשמה, ההדלפות, התנהלות הפרקליטות והגיבוי התקשורתי – היו ניסיון לנצח את הימין באמצעים אנטי דמוקרטיים, וככזה הוא היה מושחת עשרות מונים מכול מה שבו נאשם נתניהו, אפילו אם ימצא אשם.

כמו ילד קטן שבועט ומשתולל, וכשאביו נאלץ לאחוז בו ולהרימו מן הרצפה, הוא עדיין ממשיך לבעוט באינטנסיביות באוויר, כך ממשיך השמאל הישראלי לבכות בשחור את צעצוע ה"רק לא ביבי" שנלקח ממנו. שגנץ לקח ממנו. הוא מעדיף עדיין להתלקק כחתול בפוזת הצדקנות המוסרית שלו. כמה כיף לו להיות המוסרי היחיד בשטח. לחוש שכולם מושחתים חוץ ממנו. תענוג. במקום להבין שהדרך הזו נכשלה ולהשלים עם הבחירה של רוב הציבור הישראלי, הוא מעדיף לצאת לרחבת הבימה בכדי להוציא אונו לשווא בסיסמאות ריקות מתוכן על קץ הדמוקרטיה.

כול מה שנותר מהשנאה הזו שהפכה לקמפיין מכוער בשנה האחרונה אוכל עכשיו את אנשי השמאל השחור מבפנים. השנאה מכלה את נושאיה. הם נותרו עם שנאה בתוך עצמם. שנאה אילמת וסתומה, לא מודעת, שהפכה לדגל. דגל שחור. שכר עבירה עבירה.

וחבל. יש בשמאל השחור כוחות חשובים וחיוניים לעם ישראל. חבל שהוא מתמכר להרס העצמי הזה ולבזבוז האנרגיות לשווא. לו רק היה בוחר להוריד את המשקפיים השחורים שלו ולהביט במציאות נכוחה, הוא היה מפסיק לכעוס כל כך, ומגלה שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל רחוקה מלהיות שחורה.