מחאה כן, התאבדות לא

חטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו והתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

בס"ד

כ"ז בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הביזיון של הפוליטיקה הציונית דתית, שהגיע לשיאו בעת הגשת הרשימות לכנסת ה-23, גרם לציבור שלנו להגיב בכמה אופנים. ממש כמו מול ים סוף בעת יציאת מצרים, גם לאירועים האלה התחלקה התגובה לכמה כתות.

כת אחת טוענת שאין מה להתרגש; הפוליטיקה היא עניין מלוכלך, ומי שמפתח ציפיות שהיא תהיה ערכית ומוסרית חי באשליות. אבל הפוליטיקה אינה מלוכלכת מעצם מהותה; אלה הפוליטיקאים שעושים אותה למלוכלכת. נכון אמנם שהשיטה הדמוקרטית לא מקלה עליהם, והיא טומנת בחובה מעצם מהותה את הדמגוגיה, השטחיות האינטרסנטיות והאגו, אבל זה עדיין איננו פוטר את הפוליטיקאים מאחריותם. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", מלמד אותנו הרב קוק בפסקה הידועה מספר אורות. לא, הפוליטיקה איננה מושחתת מעצם מהותה, לא העולמית ולא הלאומית. לא חזרנו לארץ ישראל בשביל לנהל פוליטיקה מהסוג שמנהלות אלה שנקראות בטעות "המתוקנות שבאומות". השדה הפוליטי מוגדר אצלנו במושג "מלכות ישראל", והמושג הזה עצמו מורה על הדרה תפארתה ומלכותיותה של הפוליטיקה הישראלית מעצם מהותה.

כת שניה שהתגלתה על רקע המשבר האחרון היא תמונת ראי לכת הראשונה. גם היא מניחה שהפוליטיקה מלוכלכת מעצם מהותה, אבל בניגוד לכת הראשונה, היא מסיקה מכך שעדיף להשאיר אותה לאחרים. הכת הזו טוענת שאין שום צורך שלציונות הדתית יהיה בכלל כוח פוליטי שמייצג אותה ושאת השפעתה הרחבה בחברה הישראלית היא אמורה לתרום בדרכים אחרות. מן גישה נוצרית טהרנית שכזו, שאיננה מבינה שהייעוד הישראלי הוא גילוי הקדושה, המוסר והערכיות, בחיים עצמם, ודווקא במקום הכי גשמי של חיי האומה, בפוליטיקה, במלחמה, במשא ומתן העסקי וכדומה. בדיוק כפי שעם אינו יכול למלא את תפקידו ולבוא לידי ביטוי מלא בהיסטוריה ללא מדינה והגדרה עצמית פוליטית – בניגוד לשיטתם של החרדים והרפורמים – כך גם שבט איננו יכול למלא את תפקידו בחיי האומה ללא הגדרה פוליטית עצמאית. בריחה מהממד הפוליטי כי הוא קשה ומסובך והפקרתו בידי כוחות שאינם באים מן הקודש – איננה גישה ישראלית.

ועוד כת, שלישית, היא הכת הראליסטית, שמשלבת בתוכה גם שמרנות וגם ענווה גדולה. גדולה מידי. אנחנו לא כאלה גדולים, היא טוענת; סך הכול שבעה מנדטים. מי שמצפה להישג גדול יותר, או חושב על השפעה פוליטית גדולה יותר של הציונות הדתית בחברה הישראלית – כל שכן על הנהגה, ה' ישמרנו – אינו מבין את התפקיד הצנוע שמיועד לנו בציבוריות הישראלית. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות שומרי הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת ולא לשגות בדמיונות שעלינו להיות נהגי הקטר. הכת הזו מעדיפה לא לחלום חלומות גדולים. היא לא אוהבת את יוסף בעל החלומות. גם לא את משה רבנו, שאמר "כי אתם המעט מכול העמים" ובכך לימד אותנו שהנהגה איננה קשורה לכמויות ומספרים אלא לאיכויות, ושמושג ההנהגה והאידאליזם המתחייב ממנו, קשורים בהכרח ובאופן מהותי למיעוט מספרי וכמותי. אגב, גם החלוציות הציונית לימדה אותנו שמיעוט איכותי ואידאליסטי הוא שמחולל את פריצות הדרך בחיי האומה והעמים. הראליסטים, אלה שלא שגו בחלומות, אלה שלא הגאולה הייתה משאת נפשם, והם היו הרוב הגדול, לא באו לבנות את ארץ ישראל בעקבות מצוקת האנטישמיות באירופה; הם העדיפו את מצרים של אמריקה. 

התיקון להסתאבות של הפוליטיקה שלנו אינו טמון בעמדת הכתות האלה. הוא מתחיל בהכרה שחטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו ושהתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אין לכסות על הערווה. המחאה הגדולה הייתה חייבת לבוא, והפוליטיקאים שלנו שמעו אותה היטב. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

חובה עלינו לשקם את האמון בהנהגה הפוליטית שלנו, וזה מתחיל דווקא מאתנו, לא ממנה. הוא לא יקרה כל עוד אנחנו, הציבור הרחב, לא נגדיר במדויק את הבעיה של הנהגתנו הפוליטית, דבר שהיא כנראה איננה מסוגלת לעשות בעצמה. הטחת האשמות כלליות וההנאה מהגירוד הפצעים לא יעזרו כאן. גם הרס עצמי לא נוכל להרשות לעצמנו. אנחנו, הציבור, חייבים לבוא להנהגה בדרישות ובתביעות ברורות, ולהסביר לראשיה ברחל בתך הקטנה מה מוטל עליהם לעשות אם הם חפצים לשוב ולזכות באמוננו לקראת הבחירות הקרובות.