ראש וחצי

הגיוני היה שהציונות הדתית תלך בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון.

בס"ד

כ' בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יום רביעי בערב, ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23, ייזכר לדיראון עולם בפוליטיקה הציונית דתית. שום במאי לא היה מתכנן טוב יותר את שיאו של הפיאסקו המוסרי והפוליטי שעבר על הפוליטיקה הציונית דתית בשבועות האחרונים. זה היה פינאלה מושלם, שבא אחרי שבועות ארוכים בהם הבוקה והמבולקה הפוליטית והערכית הלכה והתעצמה בקצב מסחרר. הבמאי תכנן כל פרט בהצגה הזו. הדברים לא הופיעו בבת אחת; הם הלכו והתפתחו, הלכו והתדרדרו, כשכמות הטיפשות והסירחון הולכת ועולה בהדרגה משלב לשלב.

זה התחיל בהסכם של הרב רפי פרץ עם איתמר בן גביר, טעות פוליטית וערכית ממדרגה ראשונה. אבל זו הייתה רק פצצת הסירחון הראשונה ששתל הבמאי בדרמה. הפיאסקו המשיך עם התגובה של סמוטריץ שהרגיש נבגד ובצדק, אבל הבגידה הזו עדיין לא הייתה סיבה מספקת לתגובה הילדותית שלו. במשך שבועות אחדים נותרה עדיין החרפה ממוסגרת ליחסים שבין השניים האלה בלבד, אבל אז בא יום שני האחרון והעלה גם את הימין החדש על בימת המחזה המרהיב הזה, ודווקא למרכזה.

אבל לפני שנגיע ליום שני האחרון, ראוי לשים לב לרקע המוקפד שיצר הבמאי לעלילה ההולכת ומתפתחת. הוא דאג להציג בהבלטה את מה שהתרחש בשמאל הישראלי. שם דווקא התגלו האנשים כמבוגרים ואחראים. עמיר פרץ מחל על כבודו והצטרף למר"צ והמחנה הדמוקרטי. אפילו סתיו שפיר ידעה לקחת אחריות ולפרוש.

עד יום שני האחרון בו יצאו בנט ושקד בהצהרה על הליכה עצמאית של הימין החדש, הם נראו מצוין ורבב לא דבק בהם. ההתנהלות שלהם הייתה עקבית, והיו בה הגיון פוליטי והגיון מוסרי. בנט הלך אחר ליבו ונראה נחוש בהחלטתו שהציונות הדתית תלך בשני ראשים: הוא ושקד מזה, וסמוטריץ' הרב פרץ ובן גביר מזה. זו נראתה אסטרטגיה הגיונית. מהלך כזה היה ממצה את כול הקולות באגף התורני מחד גיסא, ומאפשר לבנט ושקד להביא קולות ממעגלים נוספים מאידך גיסא. מהלך נועז אמנם, פורץ דרך ולא נטול סכנות, אבל גם עתיר סיכויים. סביר ששני הראשים היו עוברים את אחוז החסימה. הייתה במהלך הזה גם ישרות מוסרית; אתה לא רוצה ללכת עם בן גביר? זכותך, אך לפחות השארת לו אופציה פוליטית סבירה.

אבל בליל יום שני, אחרי ההצהרה ההיא, קיבל בנט משום מה רגליים קרות, שינה את האסטרטגיה והחליט לצרף אליו את סמוטריץ. התוצאה הפוליטית ההכרחית של המהלך הייתה שבנט כבר לא יוכל להביא קולות ממעגלים נוספים, שכן סמוטריץ, שלא בצדק, מבריח אותם – ומנגד, פרץ ובן גביר יתקשו לצלוח את אחוז החסימה.

היה היגיון בהחלטתו של בנט לשנות את האסטרטגיה וללכת בראש אחד, אבל היה עליו ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף. אי אפשר לעצור באמצע הדרך. ממה נפשך, סמוטריץ כבר מבריח את עיקר המעגלים הנוספים. לבן גביר כבר לא נותר את מי להבריח. אבל גם את המתחייב מהאסטרטגיה הזו בהיבט הערכי והמוסרי בנט היה צריך להסיק. החכם עיניו בראשו. נכון שבן גביר בעייתי מכמה סיבות אבל הוא לא פסול. אם החליט בנט ללכת בדרך הזו, היה עליו לצרף את בן גביר לא רק כי הרב פרץ התחייב, אלא כי הוא היה כלול בהכרח בחבילה הזו, הן פוליטית והן מוסרית.  

הגיוני היה ללכת בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון. סחר מכר פוליטי מהסוג הירוד ביותר; מעבר מהיר של כל מיני מועמדים מכאן לשם; לחץ פאניקה והיסטריה של הרגע האחרון. אבל עיקר הביזיון היה בכך שהרב רפי פרץ, רב בישראל ושר החינוך, אולץ שלא לעמוד בדבריו בריש גלי ולהלבין פני חברו ברבים. בן גביר נותר נכלם מבוזה ונבגד. הכתם המוסרי והערכי שהיה כביכול בהליכה עם בן גביר ושממנו חשש כל כך בנט, היה כאין ואפס לעומת הביזיון המוסרי שבהתנהלות הזו. היה זה סיום מושלם להתדרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה.

אבל לא אלמן ישראל. גם לא הבמאי. נתניהו כבר לא צריך לשתות קולות לימינה שכן לאור הפיאסקו הזה רבים וטובים עלולים להתרחק מימינה. גם בן גביר יכול להיות רגוע. בנט שקד הרב פרץ וסמוטריץ עשו לו את העבודה. הם לא יכלו לבנות לו קמפיין צודק ואפקטיבי יותר. כנראה לראשונה תוכל עוצמה יהודית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בזכות עצמה ובלי טובות. מי יודע, יכול להיות שזה באמת מה שיציל בסופו של דבר את הימין.