בחירות על הזהות היהודית

התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו.

בס"ד

כ"ז באלול, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקורה ראשון")

התשובה לשאלה כיצד איבד הליכוד כשמונה מנדטים בבחירות האחרונות, אם לוקחים בחשבון את 35 המנדטים להם הוא זכה בבחירות באביב בתוספת המנדטים של כחלון ופייגלין, קשה רק למי שמחפש אותה מתחת לפנס, כלומר במחוזות של החלוקה האנכרוניסטית לגוש הימין וגוש השמאל, או בשאלה "כן או לא ביבי". אבל כשמבינים שנושא הבחירות האחרונות היה שאלת זהותה היהודית של המדינה, ושהליכוד כלל לא הבין זאת במהלכן, התמיהה היחידה שנותרת היא כיצד לא איבד הליכוד יותר מכך.

את נושא זהותה היהודית של המדינה כנושא הבחירות הציב אביגדור ליברמן. הוא עשה זאת כמובן מסיבותיו האישיות והציניות, אבל אחרי שהוא נתן את האות, שאר מפלגות השמאל נסחפו אחריו בלב שלם. כמעט שנות דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות של 96 כניצחון היהודים על ישראלים, ולא של הימין על השמאל, נחשף שורש המחלוקות הקורעות מאז את החברה הישראלית. התגלה מה עומד בבסיס הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, והיחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לערכי המשפחה בישראל, לסוגיית המסתננים ועוד ועוד. זה הישראלים נגד היהודים. זוהי המחלוקת ההיסטורית. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם כמובן יהודים ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המחלוקת היא בשאלה מה היא הזהות המרכזית והעיקרית ומה היא המשנית, ומי כפופה לזולתה.

אבל בעוד שגוש הישראלים הבין מה נושא הבחירות שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים לא התעדכן ונרדם בשמירה. התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו. נתניהו עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל פוטין וראש הממשלה הבריטי, והכרזות על סיפוח הבקעה והחלת הריבונות.

לא במקרה לא הבין נתניהו על מה הבחירות. הן למפלגתו והן לו עצמו אין הרבה מה לומר בנידון. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית בהגדרתה. יש לה אמנם מצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה אין לה עמדה עצמאית ומגובשת. גם המחויבות הפוליטית לחרדים מונעת ממנה להתייחס לסוגיה ברצינות.

אבל גם "ימינה", שהנושא של זהותה היהודית של המדינה אמור היה להיות מבחינתה "משחק ביתי", באצטדיונה שלה, לא הופיעה כלל למגרש. היא ניסתה להיות יותר ימנית מן האפיפיור, מה שניכר מהשם בו בחרה, ומסיבות ידועות התרחקה משאלות של דת ומדינה ושאלות הזהות היהודית כמפני אש. במקום לראות במתקפות הארסיות שניחתו עליה בנושאי היהדות הרמה להנחתה, כהזדמנות לבטא בשיח הציבורי את מה שרק הציונות הדתית יכולה לבטא, ולהשתמש בהן כבומרנג כנגד תוקפיה, היא בחרה לספוג אש ולהתעלם.

"ימינה" לא העיזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה העיקרית שיש לה באמת להביא: יהדות ארצישראלית, אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, ועם זאת פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת מישראל כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה. יהדות של דוגמא אישית.

את הגישה הזו, גישה יהודית ולאו דווקא "דתית" אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה והן לרבי מלובביץ', לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ויחד עם זאת לחבק כל יהודי באשר הוא באהבת ישראל אמתית.

הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא לא הליכוד וגם לא החרדים. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא לציבור הישראלי הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון-מדן בנושא השבת היא דוגמה ראויה ליישום של הרוח הזו. הציבור הישראלי זקוק מאתנו לעוד יצירות ברוח זו, בשאר הנושאים הכואבים שעל הפרק. וכמובן – ליישומן.

בפרספקטיבה היסטורית, הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה נבנתה החברה הישראלית הולכת ושוקעת. התעוררותה העכשווית היא בבחינת שירת הברבור שלה, כפי שניכר היטב ממאפייניה. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. בכדי לקיים ולתחזק זהות יהודית משמעותית יש צורך בציבור דתי רציני הדבק בתורת ישראל בנאמנות, שעם כול דתיותו יכול להיפתח ולהכיל את כל עמך ישראל, כפי שהוא. זהו אחד מתפקידיה ההיסטוריים של הציונות הדתית. כל עוד היא מתכחשת לו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים הישגיה הפוליטיים.

כשמביטים כך על הנושא, גם מבינים עד כמה מופרך הרעיון שהציונות הדתית תיטמע בליכוד, ועד כמה מקורו באנשים שמנתחים את השדה הפוליטי באמצעות מחשבי כיס ולא מתוך פרספקטיבה היסטורית ואידאית רחבה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

     

  

הישראלים ניצחו את היהודים

את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא לא הליכוד וגם לא החרדים. את בשורת ״כולנו יהודים״ יכול להביא רק הציבור האמוני.

בס"ד

כ"ג באלול, תשע"ט

(פורסם היום באתר ערוץ 7)

חלק גדול מתחושת העמימות העמוקה שנוצרה בציבור בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות נובעת מהעובדה שעדיין לא ברור לציבור מה עמד על הפרק ועל מה הייתה המחלוקת. מי שחושב שהנושא היחידי של מערכת הבחירות היה נתניהו, מגדיר את התוצאה כתיקו. כך גם לגבי מי שחושב עדיין במושגים המדיניים של גוש הימין מול גוש השמאל. אבל אם נבחן את מערכת הבחירות האחרונה לפי הנושא האמתי שעמד במרכזן, והוא היה שאלת הזהות היהודית של החברה בישראל, נוכל להבין בבהירות מי ניצח ומי הפסיד. הגוש "הישראלי" קיבל 65 מנדטים ואילו הגוש "היהודי" קיבל 55. שום תיקו; ניצחון ברור. הישראלים ניצחו את היהודים.

הבחירות האלה היו של "היהודים נגד הישראלים", ואולי כדאי לדייק יותר: "הישראלים נגד היהודים", כי היו אלה הישראלים ש"הכריזו מלחמה" וקבעו את נושאן. מערכת הבחירות הייתה מאמץ אחרון לראקציה, החזרת המצב לקדמותו, של הכוחות השוקעים בחברה הישראלית, מול אלה העולים. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם כמובן יהודים ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המאבק היה על השאלה מה היא הזהות המרכזית והעיקרית ומה היא המשנית.

גם מערכת הבחירות הקודמת הייתה על הנושא זה, אבל אז זה היה פחות מובהק. בכלל, מאז אוסלו, זהו המאבק. עד מערכת הבחירות הנוכחית הוא היה מכוסה מתחת לפני השטח והופיע בכיסוי של גוש הימין מול גוש השמאל. הפעם השמאל הישראלי יצא מן הארון ונאלץ להודות בריש גלי: זה "הישראלים נגד היהודים". על זה הוויכוח.

ליברמן אמנם התחיל במלאכה מסיבותיו הוא, אבל שאר מפלגות השמאל נסחפו אחריו בלב שלם. דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות של 96 כניצחון היהודים על ישראלים, ולא של הימין על השמאל, התבהר מה שורש המחלוקות בחברה הישראלית, ומה עומד בשורשן של העמדות המדיניות, הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, היחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לסוגיית המסתננים וכל שאר המחלוקות המאפיינות את החברה הישראלית: זה הישראלים נגד היהודים. זוהי המחלוקת ההיסטורית.

התמיכה שקיבלה השבוע כחול לבן מהרשימה המשותפת, נראית על רקע זה טבעית והגיונית לחלוטין. הערבים הם בשר מבשרו של גוש הישראלים. כל מה שמונע מהגוש הזה לממש את ניצחונו המובהק ולהקים קואליציה "ישראלית" הוא אביגדור ליברמן, מסיבות השמורות עמו בלבד.

אבל בעוד שגוש הישראלים, שנקרא עדיין בטעות גוש השמאל, הבין מה נושא הבחירות שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים, שנקרא עדיין בטעות גוש הימין, לא התעדכן. החרדים אמנם ידעו לנצל מצוין את ההתקפה של הישראלים עליהם, בדיוק כפי שהערבים הפכו את קמפיין המצלמות של נתניהו כבומרנג נגדו, אבל שאר "היהודים" לא השכילו להבין מהו הנושא שעל הפרק. הם נערכו לבחירות הקודמות.

נתניהו "הגאון", עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל ראשי ממשלה והכרזות סיפוח. הוא לא הבין על מה בדיוק הבחירות, בין היתר משום שהן למפלגתו, הליכוד, והן לו עצמו, הן הרבה מה לומר בתחום הזה. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית, בהגדרתה. יש לה אמנם סנטימנט מסורתי, ומצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה היא הקפידה תמיד שלא לומר דבר.

גם על "ימינה" אין צורך להרחיב את הדיבור. היא ניסתה להיות יותר ימנית וביטחוניסטית מן האפיפיור, והתרחקה משאלות של דת ומדינה ושאלות הזהות היהודית כמפני אש. את מתקפות ההדתה והמשיחיות הארסיות של הישראלים, היא לא השכילה לראות כהרמה להנחתה. היא לא הפכה אותן לבורמנג נגד השמאל, ולא העיזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה היחידה שיש לה באמת להביא: יהדות אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, מקפידה-אך-לא-מחמירה, ועם זאת פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה.

את הגישה הזו, גישה יהודית ולאו דווקא "דתית" אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים קנאים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה והן לרבי מלובביץ', לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ויחד עם זאת לחבק כל יהודי באשר הוא מקרב לב ובאהבת ישראל אמתית.

ההכרה שגם הישראלים הם יהודים חשובה לא רק מצד דרך ארץ ונימוס; היא זו מבטיחה ש"יש עם מי לדבר", ושאם הגוש היהודי יבין על מה נסובה המחלוקת ההיסטורית ויערך אליה, הוא עתיד לנצח בה בקלות. הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא הליכוד וגם לא החרדים. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא לציבור הישראלי הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון מדן בנושא השבת היא הדוגמה הקלאסית ליישום הרוח הזו. הציבור הישראלי זקוק מאתנו לעוד אמנות ברוח זו, בשאר הנושאים הכואבים שעל הפרק. וכמובן – ליישומן.

מבחינה היסטורית הזהות הישראלית החילונית, שעליה נבנתה החברה הישראלית, הולכת ושוקעת. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. בכדי לקיים ולתחזק זהות יהודית יש צורך בציבור דתי רציני הדבק בתורת ישראל, שעם כול דתיותו יכול להיפתח ולהכיל את כל עמך ישראל, כפי שהוא. זהו התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית. כל עוד היא בורחת ממנו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים ההישגים הפוליטיים שלה.  

     

   

עת להשתקם באופוזיציה

כדי להתארגן בתנועה אחת ולגבש אידאולוגיה פוליטית עצמאית, הציונות הדתית חייבת לקחת פסק זמן באופוזציה.

בס"ד

כ' באלול, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

גם אם ימינה הייתה מקבלת שמונה מנדטים, ולא רק שבעה, אי אפשר היה להגדיר את התוצאה אלא כאכזבה עמוקה. לציבור האמוני מאגר זמין של לפחות כשניים עשר מנדטים, כפי שהשתקף בתחילת הקמפיין בסקרים היותר אופטימיים של ימינה (שלא נדבר על מאגר כול הכיפות הסרוגות בציבור הישראלי שמתקרב למספר כפול מזה), ואם מתוך המאגר הזה ימינה הצליחה להביא רק שבעה מנדטים, חובה עלינו להכיר בכישלון ולקרוא לו בשמו.

אבל האכזבה עמוקה יותר, שכן לא עברה שעה קלה מעת פרסום המדגמים, וכבר יצאה ההודעה על פיצול הרשימה וזרתה מלח על הפצעים. לטעמי זהו הדבר הכואב יותר. אמנם היה ברור לכולם שמדובר בגוש טכני, ואת הפיצול הזה אפשר בהחלט להצדיק, אבל זו הצדקה פורמלית בלבד; מהותית הפיצול הזה מעיד על מחלה עמוקה המקננת בליבו של הציבור האמוני.

התוצאה האלקטוראלית איננה מפתיעה. היא הייתה רשומה בגדול על הקיר מרגע שניתן לרשימה השם "ימינה". האסטרטגיה של הקמפיין, אסטרטגיית "גם אנחנו ביבי", לא הייתה מסוגלת להניב הרבה יותר מכך. חוסר היכולת להשתחרר ולהיבדל מנתניהו ומהליכוד, התלות הפוליטית בהם והחיבוק שניתן לנתניהו לאורך כל הקמפיין למרות יחסו ההפוך, לא יכלו להסתיים אלא במשתה קולות מהסוג שכבר ראינו פעמיים בעבר. אם כל מה שיש לנו להציע הוא "ימין פלוס מע"מ", כפי שכיניתי בלעג את הפוליטיקה הזו בעבר, אין שום סיבה שהבוחרים לא ילכו למקור.

הכישלון איננו רק ובעיקר של איילת שקד; על בסיס האסטרטגיה הפוליטית כפופת הקומה והכושלת הזו שום מועמד אחר לא היה מביא אפילו את התוצאה שהיא הביאה. שורשו של הכישלון איננו במישור הפוליטי; הוא נעוץ בכך שאין לציבור האמוני אידיאולוגיה פוליטית עצמאית וסדורה, להבדיל מתורה ומאידאליזם, מהם יש לנו למכביר. זו הסיבה שהוא לא יכול להציע חלופה פוליטית לליכוד, ומה שחשוב יותר, שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו ההיסטורי בתהליך התחייה. אם לא נבוא אל הציבור הישראלי עם בשורה אידאולוגית מגובשת ועצמאית, שהיא תנאי לניהול פוליטיקה משוחררת, נמשיך להיות כוח שולי בפוליטיקה הישראלית.

וכשאין אידאולוגיה מגובשת, לא פלא שהפיצול והפירוד הפוליטיים עושים בנו שמות. ההכרזה הנמהרת על פיצול ימינה, בלי להמתין ולו רק רגע אחד לראות האם וכיצד ניתן להמשיך יחד, מעידה על כך שהשסע העמוק שנוצר בעקבות הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי לא אוחה כלל, ושהפצע עדיין מדמם. כשמביטים מעבר לימינה, למחנה האמוני כולו, וזוכרים שהוא ניגש לקו הזינוק של הבחירות האחרונות עם לא פחות משש רשימות שונות, מבינים עד כמה עמוק המשבר. הרעל שהופץ מכול עבר וחדר לנימי הנימים של הציבור, ההכפשות ההדדיות, שנאת החנם, הדינים הקשים והביקורת ההרסנית, זרעו חוסר אמון הדדי כל כך עמוק, שבאמת לא פלא שהמחנה התפורר ואנשיו נפוצו לכול עבר.

הן הצורך להתארגן פוליטית בתנועה אחת, והן הצורך לגבש אידאולוגיה פוליטית עצמאית ורלוונטית, יהודית ולא רק ימנית, מחייבים את הציונות הדתית לקחת לעצמה פסק זמן באופוזיציה. אי אפשר להמשיך כך. תפקידנו ההיסטורי לא מותיר לנו ברירה אחרת. אנחנו זקוקים להבראה ושיקום עמוקים, והעיסוק בפוליטיקה השוטפת והביצועית כחלק מהקואליציה לא יאפשר לנו אותם. רק מעמדה פוליטית אופוזיציונית לליכוד ניתן לפתח אידאולוגיה ביקורתית כלפיו.

הצעד לאחור מתבקש גם לאור התמונה הפוליטית הכללית. התיקו הפוליטי המתמשך והקרעים והשסעים בעם, מחייבים מה שנקרא "ממשלת אחדות", תהיה מתוכנתה אשר תהיה, עם נתניהו ובראשותו או כבר בלעדיו. אין צורך להיאחז בקרנות המזבח ולהתעקש על קואליציית ימין. אפשר לשחרר קצת. לא יקרה אסון. אכן, תכנית טראמפ-נתניהו נמצאת מעבר לפינה, אבל הסיכויים שהיא תצא אל הפועל לא גדולים כידוע ונוכל לשם כך לסמוך בינתיים על הגורמים בליכוד הנאמנים לארץ ישראל ולהתיישבות. בכול מקרה, גם מהאופוזיציה אפשר להיאבק בתכנית, אם יהיה צורך, ומאבק כזה גם יעלה בקנה אחד עם הצורך בהתגבשות אידאולוגית.

אפשר שיהיו גורמים בימינה שאצה רצה להם הדרך לשבת בממשלה בכול מחיר. אין בעיה. שיצטרפו. אבל הגורמים האידאולוגים יותר, אלה שפועלים מתוך ראייה היסטורית ארוכת טווח ולא רק טקטית ביצועית, אלה שיודעים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אמורים להבין עד כמה חיוני לפעמים לקחת צעד לאחור ולשפץ את הבית מיסודותיו.  

 

גניבת דעת מתוחכמת

כל מי שהקשיב להצהרה של נתניהו על החלת הריבונות בישובים ובבקעת הירדן, לא היה יכול שלא לקבל את הרושם שזו תוכנית חד-צדדית. נתניהו הקפיד להציג אותה כמצע מדיני מפלגתי.

בס"ד

י"ג באלול, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרת רוה"מ בנימין נתניהו השבוע על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ועל הישובים ביהודה והשומרון היא גניבת דעת מתוחכמת, הן פוליטית והן מדינית. זו הייתה אחיזת עיניים מתוכננת היטב שהיו בה לפחות שתי שכבות מבחינת התוכן, אחת גלויה והשנייה מוצנעת, ושנועדה לפחות לשלוש מטרות.

מבחינת תוכן, כל מי שהקשיב להצהרה של נתניהו לא היה יכול שלא לקבל את הרושם שמדובר בתכנית חד צדדית. נתניהו הקפיד להציג אותה כמצע מדיני מפלגתי, כתוכנית עבודה שהוא מתכוון ליישם באופן עצמאי וחד צדדי, מיד לכשתוקם ממשלתו החדשה. הוא טשטש את הקשר שלה לתוכנית השלום של טראמפ. הדגשת הכוונה להחיל את הריבונות בבקעת הירדן מיד לאחר הבחירות, בלווי הפירוטכניקה של המפה, גם היא נועדה ליצור רושם כזה. ניכר שכך גם הובנה הצהרתו במערכת הפוליטית. מהצד הימני של המפה הפוליטית, למשל, רוב התגובות התייחסו בעיקר לאמינות ההצהרה, הזהירו שזו הבטחה שנועדה לצורכי בחירות בלבד וטענו נגד נתניהו שיכול היה לבצעה מזמן, מתוך הנחה שמדובר בתוכנית חד צדדית.

אבל ברובד מוצנע יותר, אבל בהחלט לא מוסתר לחלוטין, הודיע נתניהו שיישום התוכנית תלוי בתיאום עם ארה"ב וממילא באישורה. הוא גם דיבר על כך שתוכנית השלום של טראמפ תיחשף מיידית, תוך ימים ספורים, אחרי הבחירות. הוא לא אמר במפורש שתכניתו איננה חד צדדית אלא חלק מתוכנית השלום של טראמפ, אבל הזכרת תכנית המאה של טראמפ בתוך ההצהרה, ויותר מפעם אחת, נועדה לאפשר לו לומר בעתיד שעליה הוא דבר.

מכאן למטרות ההצהרה: הרובד הגלוי נועד לאוזניים של בסיס הבוחרים הימני של נתניהו ובמיוחד לאנשי הציונות הדתית וההתיישבות. הצנעת העובדה שלא מדובר בתכנית עבודה חד צדדית אלא בהסכם, אפשרה לנתניהו להימנע מלדבר על מה מקבלים הפלסטינים, על המחיר. הטשטוש הזה נועד להחביא את המסקנה שהיישובים אמורים להיוותר על פי התוכנית כאיים מבודדים בתוך ים של ריבונות פלסטינית, על כל המשתמע מכך. הרובד הגלוי נועד לשאיבת קולות מימינה, ולמניעת בריחת קולות מהליכוד אליה.

המטרה של הרובד המוצנע, זה שמביא למסקנה שמדובר בעצם ב"עסקת המאה" של טראמפ, הוא מעשה התרמית הגדול יותר, המדיני ולא רק הפוליטי. כשאמר נתניהו שהסיבה שהוא מצהיר על מדיניותו לפני הבחירות היא רצונו לקבל אישור מהציבור על הסכמתו לביצועה, והוא הדגיש זאת בנאום חזור והדגש, הוא בעצם החתים את הציבור על צ'ק פתוח, שמי שחתום עליו איננו יודע על מה הוא משלם ומה המחיר. בעתיד יוכל נתניהו לטעון שניצחונו בבחירות, אם אכן ינצח בהן, הוא מנדט מפורש של הציבור לבצע את עסקת המאה, ושהבחירות היו בבחינת משאל עם עליה.  

אבל הייתה בהצהרת הכוונות הזו עוד מטרה, והיא נחשפת מההודעה שתוכנית השלום של טראמפ תפורסם מידית, "תוך כמה ימים", אחרי הבחירות. הפרסום במועד הזה נועד לתת לכחול לבן בכלל, ולבני גנץ ואנשיו בפרט, לגיטימציה מלאה להצטרף לממשלתו של נתניהו, למרות כול מה שהם אמרו עליו לאורך שתי מערכות הבחירות. הם הרי לא יוכלו להרשות לעצמם כביכול לנהוג בחוסר אחריות ולהחמיץ את "ההזדמנות לשלום". הכוונה לפרסם את תכנית השלום עוד לפני הקמת קואליציה, מלמדת שהיא נועדה להיות הבסיס שלה. הקואליציה שמתכנן נתניהו נועדה לבצע את תכנית השלום שלו ושל טראמפ, ולשם כך הוא חייב את גנץ בממשלה ואת ימינה באופוזיציה.  

לו באמת היה בכוונתו של נתניהו לפעול באופן חד צדדי, אפשר שהיה בהצהרה שלו פיתוי גדול; כל מסע גדול מתחיל מצעד קטן. אבל כחלק מהסכם שלום, כוונתו של נתניהו להחיל את הריבונות רק על היישובים ולהותיר אותם כאיים באוקיינוס פלסטיני היא מסוכנת (אלא אם כן התוכנית מכילה מנגנון הפעלה חד צדדית במקרה של סרבנות פלסטינית). עובדה שהוא עצמו דאג להסתיר ולטשטש כוונה זו. ההכרה הסופית ב"עם הפלסטיני" ובזכויותיו ההיסטוריות בארץ ישראל, הכלולה ממילא בכל הסכם שלום באשר הוא הסכם, בניגוד לצעדים חד צדדיים, היא פשיטת רגל מוסרית מושלמת.

גם העיתוי הוא חלק ממעשה ההונאה: לא במקרה חשף נתניהו את התוכנית ימים ספורים לפני הבחירות, דבר שאיננו מאפשר להיערך כנגדה, אפילו לא לדון בה ברצינות, ומחייב את הבוחרים לחתום לו על צ'ק פתוח.

בנסיבות הללו נראה שעל אנשי ימינה לשקול היטב האם למהר להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה לאחר הבחירות. עדיף שימתינו, לפחות עד שתפורסם התוכנית לפרטיה; להם לפחות אסור לחתום על צ'ק פתוח לנתניהו. הנסיבות שהשתנו, ומעשה התרמית הזה בדקה ה-90, נותן להם לגיטימציה מלאה שלא להמליץ עליו למרות התחייבותם, במיוחד נוכח החשש שנתניהו מתכוון להשתמש בהמלצתם רק בכדי ליצור קואליציה עם גנץ, ולהותיר אותם בחוץ.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

על ההסכם של פייגלין עם נתניהו

יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית.

בס"ד

י' באלול, תשע"ט

בסך הכול, כשבוחנים כשלעצמם את ארבעת-חמשת סעיפי ההסכם עליהם התחייב נתניהו לפייגלין, הם בהחלט ראויים וחשובים. אמנם לא בטוח שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, ועוד פחות בטוח שהוא יעמוד בהתחייבותו לפייגלין וימנה אותו לשר, וגם אם כן, לא בטוח שהוא ייתן לפייגלין את התמיכה הפוליטית שבלעדיה הוא לא יוכל לעשות הרבה, (ולא בטוח כמה חודשים יוכל להרשות לעצמו פייגלין להישאר חבר בממשלה שתקבל החלטות שעל כמותן הוא קרא במשך שנים לאחרים, השכם והערב, להתפטר) אבל האמת היא שלא הייתה לפייגלין ברירה. פייגלין הגיע למבוי סתום מבחינה פוליטית, הכיר (ייאמר לזכותו) שאין לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ושעדיפה ציפור אחת על העץ (כי היא ממש לא ביד שלו), מאשר להקה שלמה של ציפורים צבעוניות בעננים. אז פוליטית הוא בכול זאת יצא עם משהו.

אבל החשבון הנ"ל יכול היה להיות כל החשבון, לו פייגלין היה רק משהו דומה לאורלי לוי אבקסיס, וזהות דומה לגשר. אבל לא זה מה שפייגלין התיימר להיות. הוא לא בא לתקן כמה תיקונים מקומיים, אמנם חשובים כשלעצמם, בתחום צר כמו אורלי לוי (היא בתחום החברתי והוא בעיקר בכלכלי). פייגלין התיימר להביא גאולה לעולם. הוא דיבר על הבשורה הגדולה. על האור הגדול. מישהו מחברי הוותיקים מימי מנהיגות יהודית לא התבייש לכתוב לי שאני "לא מסוגל לראות את האור הגדול של עולם החירות של משה פייגלין". עד כדי כך. פייגלין דיבר על ראשות הממשלה, אפילו סתם רשימה לכנסת הייתה קטנה עליו. ממש לפני שבועיים הוא עוד דיבר על מפלגה שיש לה ד.נ.א של מפלגת שלטון.

בקיצור, פייגלין התיימר להביא בשורה גדולה ומהפכנית, תקע בשופר גדול, והתקיעה הזו הסתיימה בקול ענות חלושה של ארבעה-חמישה סעיפים (חשובים כשלעצם) וגם הם תלויים באוויר. זה הכול. כשמסתכלים ככה על העניין, מבינים מיד שזהו כישלון. אמנם זה לא שפייגלין נפל ל"מלכודת דבש" של נתניהו; הוא לא חיפש ג'וב. לא הוא. אני מכיר אותו מצוין. אבל ייתכן שהוא חיפש סולם לרדת אתו משמי מרום, ואת זה בדיוק השכיל נתניהו לתת לו.

אבל כל החשבון הפוליטי הזה לא חשוב ולא הוא העיקר מבחינתי. יש כאלה שטענו כל הזמן שהבעיה של פייגלין היא שהוא לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל כאידאולוג וכאינטלקטואל הוא מבריק. לדעתי שורש המבוי הסתום אליו הוא הגיע נעוץ דווקא בממד האידאולוגי והאינטלקטואלי. שם שורש כישלונו. אבל על מנת להבין זאת צריך להסתכל על העניין בפרספקטיבה רחבה, ולראות מאיפה התחלנו ב"מנהיגות יהודית", מה היו המטרות של "המהפכה האמונית" עליה דיברנו, מה הייתה האידאולוגיה שלנו, מה נראה לנו אז כבעיית הבעיות של הוויה הישראלית ומה ראינו כפתרונה, וכדומה. כשמסתכלים מפרספקטיבה כזו, ורק ממבט כזה מאפשר לבחון ולהעריך את המהלך של זהות ואת הפרי הפוליטי שלו, ניתן להבין מדוע הגיע פייגלין למבוי סתום. ממבט כזה אפשר להבין את הפער העצום בין מה שלמענו יצאנו לדרך, לבין "ההישג" של הורדת החסמים הביורוקרטיים לגבי קאנביס רפואי (ממש לא "לגליזציה") ועוד כמה סעיפים שחשובים לעסקים הקטנים. התוצאה הזו רחוקה כמערב ממזרח ממה ששאפנו אליו. לא נעים לומר אבל המהפכה האמונית הסתיימה אצל פייגלין בענייני קאנביס.

פייגלין טעה אידאולוגית בשניים: א. הוא עזב, ממש בעט, בציבור האמוני, בציבור הכיפות הסרוגות. ב. הוא עזב את תורת ישראל (לא אישית כמובן, אבל מבחינה אידאולוגית).

א. הקמת "מנהיגות יהודית" הייתה המסקנה שלנו מהאסון של אוסלו. הבנו שאוסלו הוא ביטוי סופי להתנוונות הכוחות שהגשימו והובילו את הציונות עד אז, ושהתיקון העיקרי הוא ב"החלפת משמרות", עלייתו של הציבור האמוני להנהגה לאומית. לא חשבנו שהבעיות ההיסטוריות האלה שייכות לתחום הכלכלי או לענייני קאנביס. לא ראינו את הבעיה במישור הכלכלי ולא בחופש כלכלי גדול יותר את פתרונה. גם המישור הזה חשוב כמובן, אבל לא בו ראינו את שורש הבעיה.

את הבעיה ראינו במישור עמוק פי אלף, ואת פתרונה כתלוי בציבור מסוים. "המהפכה האמונית" מבוססת, בין היתר, על יסוד סוציו-פוליטי מובהק: הציבור האמוני. ברור גם שראינו שהציבור הזה חסר, לא מושלם, לא בשל עדיין לתפקידו, זו הייתה הנחת היסוד שלנו, ולכן המטרה שלנו הייתה פיתוח תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני. זו הייתה המטרה המדוייקת והמוצהרת של מנהיגות יהודית. לא באנו להחליף את הציבור הזה, לא לבוא אליו בטענות, לא באנו להכפיש אותו, ולא לבוא במקומו. גם לא עלה על דעתנו שרשימת מתפקדים מזדמנים של, נניח, 2500 איש, יכולה להוות תחליף ל"ההתיישבות העובדת", שכבת ההנהגה הקודמת של הציונות. הבנו שהציונות הדתית היא תנועה היסטורית, עמוקת שורשים, מבוססת תורה, ודווקא תורת הרב קוק, מרובת פעלים ומפעלים: קיבוצים, ישיבות אולפנות, מכינות, התיישבות, התנחלות וכדומה. מבחינה זו היומרה לבנות את המהפכה האמונית על רשימה של כמה מתפקדים פוליטיים נלהבים, שמתפתים לשוב שהם שומעים את קול שופרו של משיח, היא ממש בדיחה גרועה. לא במקרה היא הסתיימה בקול ענות חלושה.

גם היוזמות הפוליטיות שלנו, כמו מועמד אמוני לראשות הממשלה, המפקד האמוני, הכניסה לליכוד, מועמד לנשיאות (פרופ' ברנובר למי שזוכר) – לא היו המטרה. הם היו אמצעי להחדרת תודעת מנהיגות בציבור האמוני. אבל פייגלין הפך את היוצרות, הוא הפך את האמצעי (מועמד אמוני) למטרה, ואת המטרה – הציבור האמוני ופיתוח תודעת המנהיגות שלו – זנח. הציבור הזה היה עבורו "סקטוריאלי". שטות גמורה שרבים וטובים מיהרו לקנות, שהרי ברור היה, מתחילת הדרך, שהוא עדיין לא שלם ואת זה בדיוק באה מנהיגות יהודית לתקן.

ב. הטעות האידאולוגית השנייה של פייגלין היא עזיבת התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט. הוא אמנם פיזר פה ושם כמה מושגים תורניים במצע שלו, כמו טיפות שוקולדציפס על עוגה סתמית, ומילא אותו באסוציאציות של גאולה ותורת ישראל, כמו חרות (אין שום קשר בין מושג החרות אצל פייגלין לבין המושג הזה בתורת ישראל), כמו בית המקדש (לא מחובר בשום צורה לתשתית הרעיונית של ליברטאניזם כלכלי או חברתי), או כמו "תרבות הבית השלישי" (תבדקו מהיכן הוא העתיק את המושג) ועוד ועוד ועוד אסוציאציות. השיא הוא בשיבוש ההבנה של מושג "הנסירה", שעליו הוא ביסס את משנתו בענייני כפיה דתית ויחסי דת ומדינה. כשקוראים בספר המצע שלו כיצד הוא הבין אותו (לא הבין בכלל) רואים עד כמה התרחק פייגלין מתורת ישראל. מכאן גם הגישה המשובשת שלו בענייני דת ומדינה והפרדתם וכדומה. בקיצור, לא במקרה שום רב רציני לא תמך בזהות. האידאולוגיה של זהות, כולל בשורת החרות שלה, ואולי היא במיוחד, לא מחוברת בצורה אורגנית לתורת ישראל בשום צורה שהיא.

במנהיגות יהודית לא באנו להחליף את התורה או ליצור שיטה אידאולוגית במקומה. באנו ליצור אידאולוגיה שמבוססת על תורת ישראל בכלל, וזו של הרב קוק בפרט. קראנו לה "המהפכה האמונית".

במקום אידאולוגיה מבוססת תורה, המציא לעצמו פייגלין אידאולוגיה משלו, פסבדו-אינטלקטואלית, שאמנם מרשימה מאוד את אלה שרגילים לקרוא ידיעות אחרונות, אבל שום הוגה דעות רציני, כל שכן בן תורה, לא יכול שלא לראות שהיא אחיזת עיניים (מה שלא אומר כמובן שלא מפוזרים להם, פה ושם, כמה דברים נקודתיים ראויים מצד עצמם).

את כל הניתוח הרעיוני הזה של פייגלין הבנתי מזמן וכתבתי עליו כבר לפני שנים, מיד עם הקמתה של זהות. הקדשתי לכך גם מאמרים ארוכים לפני הבחירות האחרונות. לדעתי זהות זה סיפור שנגמר. לא תהיה לה עוד תקומה. לא בגלל הפוליטיקה אלה בגלל האידאולוגיה. רבים מתומכיה הצטרפו אליה בגלל המצע הליברלי-כלכלי, שאותי לא מעניין כלל, ואני לא רואה בו את הפתרון לבעיות של תחיית האומה. לא זהו התחום שמהווה את בעיית התחיה אבל אלה שכן חשובה להם הנקודה הזו, יכולים למצוא מצע כלכלי ליברלי – שפוי, הגיוני, ולא סהרורי – הן בליכוד והן בימין החדש.

אותי מעניינים יותר אלה שהצטרפו למנהיגות יהודית בעבר, אלה שבאו אליה בגלל המהפכה האמונית, ונותרו נאמנים ל"זהות" בגלל הנושא הזה. כאן הלקח החשוב שצריך להסיק מהסיפור של זהות: אין גאולה בדור הזו ובתקופה הזו, לא אישית, אבל בוודאי שלא גאולה ציבורית, וגם לא תחייה ולא שיבת ציון, אלה מתוך תורת ישראל ומתוך הציבור האמוני. נקודה. וגם אם תהליך התפתחותו התודעתית עדיין מתמהמהת, אחכה לה. כאן נמצאת הבשורה ושום תחליף לא יוכל לבוא במקומה. תורת הרב קוק היא היא תורת הגאולה, וכל אידאולוגיה של גאולה שלא מבוססת עליה, כל שכן מתיימרת לבוא במקומה – תסתיים בבשורת הקאנביס.

לדעתי אלה שמאמינים במהפכה האמונית צריכים להשקיע את כוחם בתנועה הפוליטית שמייצגת עכשיו את ציבור הכיפות הסרוגות, ודווקא על שני אגפיה! כי אמנם אי אפשר בלי בסיס תורני רציני איתן מבורר ומוצק, ואת זה מביאים הרב פרץ וסמוטריץ, אבל גם אי אפשר בלי הפתיחות לציבור הרחב, ופיתוח הזהות היהודית, ואת זה מביאים כרגע שקד ובנט.

מי שרוצה לקדם את הגאולה במובנים האלה, יכול לעשות זאת רק באמצעות הציבור הזה, ובמובן הפוליטי – בתנועות הפוליטיות שמייצגות אותו. האם הן מושלמות? האם סמוטריץ, בנט ושקד כבר מיישמים את המהפכה האמונית. עדיין לא. בדיוק לכן אני תומך בהם. לא בגלל שהם מושלמים, אלא בגלל שהם לא. לכן הם זקוקים לתמיכה שלי. בהם צריך לתמוך, ואותם צריך לקדם. בסבלנות. באורך רוח. בלי קפדנות ועצבנות. ובלי קיצורי דרך. אין כאלה.

בדיוק כפי שחשבתי לפני למעלה מעשרים שנה, וכפי שגובש ונוסח ב"מהפכה האמונית", השלב הבא של התחייה ייצא מתוך הציבור האמוני ועל בסיס תורת הרק קוק. עשינו דרך ארוכה. הציבור הזה כבר בשל לתפקידו. תודעת מנהיגות כבר יש בחלקים רבים ממנו, אבל עדיין לא הגענו. כאן צריך להשקיע, ואותו צריך לקדם. ועם הרבה סבלנות.

לפני הבחירות הקודמות, בזמן שהטרנד של זהות היה בשיאו, כשה"באז" (שקראתי לו "פסיכוזה ציבורית") שלא יחזור כבר לעולם, היה מסנוור ורבים נסחפו אחריו, הסברתי שזו תופעה של תוהו, והערכתי שהיא עתידה להגיע למשבר ושבירה, ודווקא מתוך תהליכים פנימיים, מתוך עצמה. זהות התפרקה מבפנים, בכמה שלבים. הפעילים המרכזיים עזבו. התומכים נותרו מבולבלים, ואפילו חלק חשוב מהמועמדים שלה לכנסת והפעילים הנאמנים ביותר הכריזו בשבוע שעבר על תמיכה בימין החדש, ולא הלכו אחרי פייגלין אפילו לליכוד. ככה נראית שבירה. היה ברור לי שזה מה שבהכרח יקרה, היה לי גם ברור מדוע, אבל חובה עלי לומר את האמת: לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר. בהחלט הפתעת הבחירות.

תוהו קודם לתיקון, והקליפה קודמת לפרי ובשלב הופעתו של רעיון חדש אל ויציאתו אל הפועל, החיקוי המסולף ומשובש מופיע לפני המקור. יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית. הוא בלבל לעצמו את המוח וגם לרבים אחרים. עכשיו צריך לברר, לנקות ולטהר את מושגים כמו "הזהות היהודית", "אין יותר ימין ושמאל", "האלטרנטיבה לימין ולשמאל", "התנגדות לכפיה דתית" ועוד ועוד – מושגים שהיו הבסיס לאידאולוגיה האמונית – ופייגלין שיבש אותם לחלוטין.

עכשיו, כשהקליפה נשרה, יוכל סוף סוף להתגלות הפרי בלי ההסתרה והבלבולים הרעיוניים שהקליפה גרמה לו.

(ישנם עוד לקחים חשובים שצריך להפיק מהסיפור של זהות, אבל הם חריפים מידי. נסתפק, לפחות בשלב זה, במה שכתבתי)

נשק יום הדין של ימינה

ימינה חייבת להשתחרר מהתלות בנתניהו, מה"גם אנחנו ביבי", ולאמץ אסטרטגיה פוליטית שמשוחררת ממנו. לא רק שנתניהו סיפק לה את כל התירוצים לעשות זאת, אלא שהוא לא הותיר לה שום ברירה אחרת.

בס"ד

ו' באלול תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרתו של נתניהו בתחילת השבוע באלקנה על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית על הישובים ביהודה והשומרון היא לא פחות מהכרזת מלחמה פוליטית על ימינה ועל הציונות הדתית. הן המיקום – מכול בתי הספר בארץ בחר נתניהו לפתוח את שנת הלימודים דווקא בהתנחלות; והן התוכן – הבטחה שנועדה במיוחד לאוזניים סרוגות, שכול בר דעת מבין שאין לנתניהו שום כוונה לקיימה, שהרי יכול היה לעשות זאת בקלות כבר מזמן – מעידים שנתניהו הגיע לאלקנה במטרה אחת בלבד: לשתות את הקולות של הציונות הדתית.

הכרזת המלחמה הזאת אישרה סופית את האסטרטגיה של נתניהו לבחירות הקרובות: נתניהו מתכנן להקים ממשלה עם גנץ (בתוספת החרדים, עמיר פרץ ואם יתאפשר גם יעלון) אחרי שכחול-לבן תתפרק כצפוי מיד אחרי הבחירות ולפיד יעזוב אותה. בכדי לעשות זאת הוא חייב יותר מנדטים מכחול-לבן, והדרך הקלה ביותר להשיג אותם הוא לקחת אותם מימינה ומהציונות הדתית. לכן הוא הולך על הראש של ימינה בלי למצמץ. נתניהו אמנם זקוק גם ל-61 ממליצים בפני הנשיא, אבל אין מבחינתו שום הבדל אם הם יבואו מתוך הליכוד או מתוך ימינה.

התנהלותו של נתניהו הופכת את אסטרטגיית הבחירות של ימינה לבלתי רלוונטית. ימינה יצאה מתוך הנחה הגיונית וראויה, שנתניהו מוכן ללכת יד ביד עם הציונות הדתית. היא קשרה בו את גורלה, מחבקת אותו בכול הכנות והכוח, תומכת בו לראשות ומנסה לשמור עבורו על "גוש הימין" ועל "ממשלת הימין". מכאן באה גם ההתחייבות להמליץ עליו בפני הנשיא להרכבת הממשלה, התחייבות שעכשיו מתגלה כמוטעית. היום מתברר שהציונות הדתית לא באמת מעניינת את נתניהו. מבחינתו אין יותר "מחנה". גם לא "גוש הימין". מרגע שימינה התחייבה להמליץ עליו לנשיא, מבחינתו היא עשתה את שלה.  

כרשימה שמייצגת את הציונות הדתית ימינה חייבת ללכת לדרך עצמאית. היא הייתה חייבת לעשות זאת מלכתחילה מבחינה אידאולוגית, כפי שכתבתי כאן בעבר, אבל בשלב זה אין לה ברירה אלא לעשות זאת לפחות מבחינה פוליטית. היא חייבת להשתחרר מהתלות הזו בנתניהו, מה"גם אנחנו ביבי", ולאמץ אסטרטגיה פוליטית שמשוחררת ממנו. לא רק שנתניהו סיפק לה את כל התירוצים לעשות זאת, אלא שהוא לא הותיר לה שום ברירה אחרת.

נוכח התנהלותו העכשווית, ימינה חייבת לנטוש את נתניהו, בלי למצמץ, בלי אשליות ובלי שום סנטימנטים. כן, עכשיו, שבוע וחצי לפני הבחירות. מוטב מאוחר מלעולם לא. לראשי ימינה אסור לחזור שוב על הטעות של שתי מערכות הבחירות הקודמות. ימינה חייבת להבין שנתניהו הולך על הראש שלה; שלא רק שאין לו שום בעיה להשאיר אותה עם ששה-שבעה מנדטים, אלא שיש לו בכך אינטרס ברור; שהוא מבקש את נפשה; שזו מלחמה על הבית; שמבחינתה נתניהו הוא לא רק נטל אלא אויב פוליטי; שהקשיים האישיים גורמים לו למעול באמונה ולחסל אותה. האינטרס של ימינה הוא שבראש הליכוד יעמוד אדם אחר, שמשוחרר מנטל הבעיות האישיות שגורמות לנתניהו למעול בבעלי בריתו; אדם שיכבד את הברית ההיסטורית שבין הציונות הדתית והליכוד. נתניהו הביא במו ידיו למצב שבו גם חפצי טובתו חייבים לנטוש אותו.

אין לי ספק שראשי ימינה מודעים לכך שיש בידיהם את נשק יום הדין כנגד נתניהו. נוכח התנהלותו הגיע הזמן שיישקלו להשתמש בו. עליהם להבהיר לנתניהו: התחייבותנו להמליץ עליך בפני הנשיא מותנית בכך שיהיו לנו לפחות עשרה מנדטים, כפי שהסקרים העניקו לנו ביציבות לאורך שבועות ארוכים. כל מנדט מתחת לזה, הוא מנדט שאתה שתית לנו בישורת האחרונה. אי לכך אם נקבל בבחירות פחות מעשרה מנדטים, אנחנו לא מתחייבים להמליץ עליך לנשיא. את המנדטים שאתה מחפש עליך לקושש אצל ליברמן או כחול-לבן.

הכרזה כזו תטרוף את הקלפים של מערכת הבחירות הזו ושל האסטרטגיה כפוית הטובה של נתניהו. היא תפתח את מערכת הבחירות מחדש. היא גם עשויה להביא לנפילת נתניהו. לימינה אין ברירה אלא לעשות זאת אם היא חפצה בחיים. היא לא חייבת להתאבד בשבילו. ראש תחת ראש.

סביר שמהלך כזה יוריד מידית כמה מנדטים של ימינה שירוצו להציל את נתניהו. אבל אלה בדיוק המנדטים שנתניהו מתכנן לשתות והם היו יורדים ממילא. עכשיו הוא יצטרך להזיע בכדי שהם לא יעזבו את ימינה. בעיה שלו. ומי יודע, ייתכן שזקיפות הקומה הפוליטית ורוח הלחימה האלה, יביאו לימינה מנדטים חדשים, בין השאר מאנשי "רק לא ביבי". כך או כך, עם המנדטים שיישארו לימינה בעקבות המהלך, כמה שיישארו, היא תוכל להביא לחלופי הנהגה בליכוד, ולהיפטר אחת ולתמיד מנתניהו.

הציונות הדתית חייבת ללמד את נתניהו שבעלי ברית צריך לכבד, ושמי שחי בבית זכוכית חייב להיזהר מלזרוק אבנים, ושלא רק הראש של ימינה חשוף אלא גם שלו עצמו. היא תעשה זאת רק אם תשכיל שלא להיות אסקופה הנדרסת לפניו; רק אם תשתחרר ממנו.

כאמור, להערכתי ראשי ימינה מודעים לאסטרטגיה הזו, אבל העדיפו עד עכשיו לא לשבור את הכלים. נוכח התנהלותו של נתניהו, לא בטוח שנותרה להם ברירה.

שקיעתה של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. אפשר שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.

בס"ד

א' באלול, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לא הרבה קורה בינתיים במערכת הבחירות. אפשר שהסיבות הן חום הקיץ, תקופת החופשות או סתם העייפות של כולנו מהבחירות החוזרות שנכפו עלינו. מה שבכול זאת יכול להפוך את מערכת הבחירות הזו לבלתי נשכחת הוא דווקא מה שמתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. חמישה-ששה מנדטים הם אזור מסוכן, במיוחד כשאתה נמצא במומנטום אלקטורלי שלילי. אפשר שמפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה, וזה כבר יהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.

אם כך יקרה יהיה זה סופו של עידן וקיצה של תקופה בתולדות שיבת ציון המודרנית. ממש היסטוריה. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, למעט תקופה קצרה בימי אהוד ברק, לא ראתה מפלגת העבודה את ראשות הממשלה. אין ספק שההסכמים חסרי האחריות הללו ואימוץ הרעיון של שתי המדינות הם הגורם הפוליטי העיקרי להתנוונותה של העבודה, אבל בעומק הדברים לא הסכמי אוסלו היו הסיבה לשקיעה הזו; הם היו תוצאתה.

שקיעתה של מפלגת העבודה, שהייתה הכוח המרכזי בהקמת המדינה, היא תוצאה של אובדן החזון, שקיעת הרוח ואובדנו של האידאליזם הציוני, שהם היו תפארתה ומקור כוחה. שקיעת הרוח הזו, חוסר היכולת להמשיך את תנופת ההגשמה הציונית, קדמה לתהליך אוסלו. הסכמי אוסלו היו התוצאה שלה. הם היו, בין היתר, ניסיון אחרון למנוע את עלייתם של כוחות חדשים להנהגת האומה, כוחות הימין בישראל ובראשם חלוצי ההתנחלות, על כל מה שהם מייצגים. לא רק שהסכמי אוסלו לא מנעו את עלייתם של הכוחות האלה, אלא שהם האיצו אותה. הם הוכיחו לציבור שהשמאל הישראלי כבר איננו אחראי ואיננו ראוי לאמונו. הבור שכרתה העבודה לאחרים – הפך לקברה.

המפה הפוליטית הנוכחית מציגה את שקיעתה של מפלגת העבודה כתהליך של בירור אידאי. העבודה מתפרקת לשניים: "המחנה הדמוקרטי" מחד, ו"כחול לבן" מאידך. הראשון מנקז אליו את כל היסודות השליליים שהיו באידיאולוגיה של השמאל הציוני: ההתכחשות למסורת ישראל, כפיפות הקומה בפני מקורות אידאיים זרים, השנאה העצמית, הכפירה הדתית, הניתוק ממקורות החיות הישראלית וכדומה. היסודות האלה, שהיו במינון ראוי שאפשר את הצלחת מפעלה של תנועת העבודה ההיסטורית בבחינת השמרים שבעיסה, יוצאים היום לאור במחנה הדמוקרטי בצורתם ההרסנית. המחנה הדמוקרטי כולו, ובמיוחד מר"צ, הפך לאתר סילוק הפסולת של השמאל הישראלי ההיסטורי. הוא כבר לא רק פוסט ציוני אלה הופך אט אט לאנטי ציוני, ומייצג פוליטית את הכוחות השואפים לחיסול הציונות מבפנים.

מאידך, הצד החיובי שהיה בתנועת העבודה מתנקז לכחול לבן. בכחול לבן, למעט לפיד, אמנם אין יסודות אידאיים שליליים והרסניים, אבל רק משום שאין בה שום יסודות אידאיים בכלל. מבחינה אידאולוגית כחול לבן היא תמצית הכלום והשום דבר. אין לה הצעה למדיניות אחרת מאשר זו שמוביל היום הליכוד בשום תחום. כל השאיפה שלה מתמצת בחתירה לעמדות כוח, להשפעה פוליטית, לכיבודים, להשתתפות בחלוקת השלל, ההטבות והתקציבים, ובייצוג האינטרסים של בעלי ההון, וועדי העובדים הגדולים וכדומה.

אחרי שלמדה בבחירות האחרונות שהיא איננה יכולה לרשת את הליכוד, נותרה בכחול לבן רק השאיפה להשתתף עמו במה שהוא מצליח לעשות גם בלעדיה: תחזוקת הווה. כמו הליכוד, גם לכחול לבן, אין שום שאיפה מעבר לניהול ההווה. לשניהן אין שום חזון ושום אופק היסטורי. כמובן, במסגרת תחזוקת ההווה, מנסה הליכוד בהנהגת נתניהו לשפר עמדות, להיטיב תנאים, להרוויח נקודות, מה שבא לידי ביטוי ביחסים הבינלאומיים המשופרים ובמצב הכלכלי, אבל בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לעלות קומה, לחרוג ממסגרת ההוויה הלאומית העכשווית, לפרוץ קדימה, או להכריע סוגיות היסטוריות. לא במאבק על ארץ ישראל, לא במאבק על הזהות היהודית בחברה הישראלית, לא בשינוי יסודי של מערכת המשפט, לא במאבק מול הטרור בכלל והחמאס בפרט, ועוד. הליכוד הוא קידוש ההווה ותו לא. כל מה ששואפת אליו כחול לבן, כיורשת סתמית וריקה מתוכן של מפלגת העבודה ההיסטורית, הוא השתתפות בחלוקת השלל של ההווה הזה.

זו הסיבה המרכזית לכך שנתניהו מכוון להקמת קואליציה עם כחול לבן. בתור מי שהתמחה בניהול ההווה, ביצורו ושמירה עקשנית עליו – גם מפני העתיד – שמאל ישראלי חלוש, כנוע ונרפה מהסוג שמייצג גנץ, שמאל חף מאידיאולוגיה, מתאים לנתניהו כמו כפפה ליד. בדיוק מאותה הסיבה שגם החרדים מתאימים לו כל כך.

מבחינה אידאולוגית כבר אין היום ימין ושמאל, רק מרכז אחד גדול. בין אם תעבור העבודה את אחוז החסימה ובין אם לאו, אין לקידוש ההווה של נתניהו כבר שום אופוזיציה רצינית משמאל.