עם ישראל מחכה לנו

איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת. 

בס"ד

כ"ג בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון:)

את ציבור הכיפות הסרוגות הכרתי לראשונה בעת שירותי הצבאי. הייתי מ"מ בפלוגה של הסדרניקים שהמ"פ שלה היה משה הגר, כיום ראש המכינה ביתיר. ישבנו בחולות בלוזה שבסיני, כשלושים קילומטר מתעלת סואץ, מבודדים מכול העולם. עד אז כמעט לא פגשתי דתיים. בסביבה האליטיסטית שבה גדלתי, בהר הכרמל בחיפה, היו כמה כאלה אבל הם היו שקופים.

רק שם, בבלוזה, כשחיינו בעולם שמטבע הדברים היה להם בו השפעה דומיננטית, הכרתי אותם באמת. שם, בבלוזה, פגשתי שוב את האידאליזם הציוני, זה שעליו חונכתי וגדלתי, ושבחוגים בהם סבבתי עד אז כבר שקע ואבד.  

זכור לי במיוחד מוצאי שבת אחד שבו "סחב" אותי משה הגר ל"מחנה קדום" לפגוש את חלוצי גרעין אלון מורה, שלאחר שבע עליות שנכשלו קיבלו אישור להתיישב במחנה בכמה קראוונים. כולם שם הכירו את כולם, כמו במשפחה או בשבט של בני עקיבא, ואני הייתי הזר המתבונן מבחוץ. נשבתי בקסם. ביומן ששרבטתי לעצמי באותם ימים, כדרכם של צעירים, כתבתי לעצמי את המשפט הבא, בערך: "אני לא יודע אם יש אלוהים או לא, אבל אם זו התוצאה של האמונה שהוא קיים, אז כנראה שהוא קיים".

הבנתי אז שאנשי הכיפות הסרוגות והמתנחלים בראשם, עומדים להיות בדור הבא מה שאנשי "ההתיישבות העובדת" היו בדורות של הקמת המדינה. מאז כל עולמי נסוב סביב האמונה והתובנה הזו, במאמץ "לפעול עם א-ל", לשים כתף ולקדם את התהליך ההיסטורי התודעתי הזה.

הקדמתי את כול הסיפור הזה בשביל להסביר מדוע לדעתי איילת שקד צריכה לעמוד בראש מחנה הציונות הדתית. במהלך הקמפיין של "הימין החדש" לקראת הבחירות האחרונות, יצא לי להחליף מסרונים פעם אחת או שתיים עם שקד. במסרון ששלחה לי בעקבות אחד הפוסטים שלי בפייסבוק, כתבה, בין השאר, את המשפט הבא: "מה שכתבת על היופי של הכיפות הסרוגות והעוצמה. כשהייתי "בבית היהודי" תמיד שיגע אותי שהציבור הרחב לא רואה את זה". שמרתי לעצמי את המסרון הזה.

זהו. מבחינתי המשפט הזה, מתוך ההקשר של אותה התכתבות, היה כל מה שהייתי צריך בכדי להבין מאין באה שקד ומה מניע אותה. זיהיתי אצלה את אותה נקודה בדיוק שהביאה אותי לציבור הזה, ושאותה תיארתי באריכות למעלה. איילת, כמוני, אולי בלי ללמוד "אורות" ובלי לנסח לעצמה את הדברים באידאולוגיה מסודרת ומקיפה, אבל מתוך אינטואיציה עמוקה, הבינה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית. שבפרספקטיבה היסטורית היא הדבר הבא.

את התובנה הזו, שעם ישראל מחכה לציונות הדתית, קל יותר להבין למי שבא אליה מבחוץ. מי שלומד את כתבי הרב קוק יכול ואמור להבין את זה, אבל זה עדיין רק בשכל, לא כחוויית חיים. הוא לא יכול לדעת מתוך חוויה פנימית עד כמה הדבר נכון. את העובדה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית אי אפשר לראות בסקרים. אי אפשר למדוד אותה. עם ישראל עצמו עדיין איננו יודע אותה. היא בבחינת מה שכתוב בספר הזוהר "ליבא לפומא לא גליא", הלב לא מגלה לפה. כלומר, היא נמצאת מעל סף ההכרה והתודעה, ועדיין לא יכולה להתנסח במילים ובמושגים.

בכדי להעלות את האמת הזו לתודעה, בכדי לחשוף אותה לעם ישראל עצמו, בכדי להביא אותו להכרה מלאה בדברים, צריך מישהו שבא משם. מישהו שיודע את האמת הזו מתוך עצמו. מישהו שבא מהציבור הכללי, מישהו שנולד וגדל שם, ויכול לשדר לו באותו תדר. מישהו שמדבר בשפתו, במובן העמוק של הביטוי.

לכן אנחנו זקוקים לאיילת שקד בראש. מהעמדה הזו היא תוכל ליילד מתוך מעגלים לא קטנים בציבוריות הישראלית את ההזדהות עם הכיפות הסרוגות, שנמצאת בהם, על סף התודעה, והם עדיין לא יודעים לקרוא לה בשמה. זה לא רק עניין של יותר מנדטים, שאגב, אף אחד מאתנו לא יכול לשער עד כמה יותר. העניין חשוב מכך: זה אמור לקדם את התהליך ההיסטורי של התפתחות התודעה הישראלית בתהליך של שיבת ציון. המשבר שאנו עוברים היום כעם הוא משבר תודעה, "בין השמשות" של מעבר מתודעה ציונית-חילונית לתודעה ציונית-יהודית. הוא שעומד בשורשן של כל הבעיות של העם בדור הזה ופתרונן תלוי בהשלמת המעבר התודעתי האמור.  

חלקים לא מעטים של הציבור הישראלי מחכים לציונות הדתית, ודווקא על כל גווניה. איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת.