בדיון בתופעת הלהט"ב יש להבחין בין מי שהם בעלי נטייה מינית הפוכה שלא מתוך בחירה, לאלה שבחרו לאמץ את הלהט"ביות.
בס"ד
ט"ז בתמוז, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")
כשעלתה השבוע
תופעת הלהט"ב שוב אל מוקד השיח הציבורי, בעקבות דבריו של הרב רפי פרץ על
טיפולי ההמרה, התברר שוב שזהו שיח של חרשים. המגלים סימפטיה לתופעה ואלה המתנגדים
לה אינם מדברים על אותו דבר. הם מתייחסים לצדדים שונים של התופעה ולכן אינם פוגשים
אלה את אלה.
יש
להבחין בתופעת הלהט"ב בשני מעגלים לפחות. המעגל הראשון הוא של אלה שהם בעלי
נטייה מינית הפוכה באופן אובייקטיבי, שלא מתוך בחירה, בין שהיא מולדת ובין שהיא גנטית,
או הורמונאלית. כאלה היו תמיד בכול חברה אנושית וכנראה תמיד יהיו. מטבעו המעגל זה מצומצם
מאוד, שברי אחוזים בודדים מן האוכלוסייה. סביב המוקד הזה הולך ונוצר המעגל השני, של
להט"בים מתוך בחירה. אלה לא נולדו כאלה אלא אימצו את הלהט"ביות מסיבות שאפרט
בהמשך. המעגל זה מונה פי כמה וכמה מהראשון, והוא הולך ומתרחב בדורנו.
התמיכה
והקבלה של התופעה מבוססת בעיקרה על הנימוק של "ככה הם נולדו" ושלכן צריך
להתייחס אליהם בהתאם, ויש בכך הרבה מן הצדק. אמנם תורת ישראל אוסרת את התופעה גם
לגבי המעגל הזה, אבל מעגל זה באמת מחייב התייחסות מיוחדת, ואל כל פנים אי אפשר כך
סתם "להתנגד" לו. הוא מציאות אובייקטיבית. הכשל של התומכים בתופעה הוא
שהם אינם מבחינים בין שני המעגלים, ודנים במעגל השני כאילו היה הראשון.
המתנגדים
לתופעה מתנגדים קודם כל ובעיקר למעגל השני שלה, של אלה שבוחרים בה או נגררים אליה,
גם אם לא תמיד במודעות מלאה. מבחינתם זהו המעגל הבעייתי, והלגיטימיות שניתנת לו
בשם המעגל הראשון, היא מושא התנגדותם. המעגל הזה הוא שהולך ומתפשט בדורנו, וסוחף
לתוכו עוד ועוד גברים ונשים שרק כשל מוסרי וחולשות אנושיות מביאים אותם לבחירה
הזאת. כוח המשיכה של המעגל הזה והיכולת שלו לסחוף לתופעה רבים וטובים, הוא פועל
יוצא של הלגיטימציה שניתנת לתופעה, של האידיאליזציה שלה, של האופנתיות שלה וקבלתה
בשיוויון נפש. הלגיטימציה הזו הופכת את הבעיה האובייקטיבית של המעגל הראשון, שהיא מצומצמת
מאוד בהיקפה, לתופעה שמסכנת לא רק כאלה שאין בהם לכתחילה את הנטייה האמורה, אלא את
החברה כולה. בסופו של דבר חברה שאיננה מעניקה חיים, חברה שאין לה דור המשך (וכל
הפתרונות המלאכותיים המוצעים הם לעג לרש בערכים היסטוריים) היא חברה שדנה עצמה לכיליון.
מדוע יש
הבוחרים בלהט"ביות או נגררים לתוכה? בדורנו בני הנוער מתקשים בגיבוש זהותם
המינית. החשיפה לפורנוגרפיה, המתירנות והזמינות של המיניות כבר בגיל צעיר, מבלבלות
את בני הנוער, אינן מאפשרות להם לגבש את זהותם המינית, מעוררות בהם פחדים, חששות, היסוסים
וספקות לגבי זהותם ויכולתם המיניות, וכל זה גורם להם ליפול בקלות למלכודת של
הלהט"ביות. אצל מבוגרים יותר, השובע המיני שמאפשרת המתירנות המודרנית הופך את
התופעה לעניין של "מים גנובים ימתקו". גם הפתיחות להתנסויות חדשות והחיפוש
המתמיד אחרי "חוויות מרגשות", שתי תופעות המאפיינת את התרבות העכשווית,
תורמות את חלקן.
גם
מבוגרים שעוברים משברי זוגיות, נישואין וגרושים, מוצאים בלהט"ביות פתרון קל לעקיפת
קשיים ומצוקות, ולהתחמקות מהתמודדויות נפשיות קשות ומפרכות. מהבחינה הזו הלהט"ביות
היא ביטוי לרגרסיה נפשית. כולנו מכירים את התופעה של חברי נפש בגילי הנוער ובגילים
הצעירים. לכל נערה ישנה חברת נפש כזו, וכך גם לכל נער. בגיל צעיר קל יותר ליצור קשר
אישי ונפשי עמוק אמתי ואינטימי (לא במובן המיני) עם בן אותו המין. כל עוד לא
מתבגרים ובשלים לכך, הרבה יותר קשה ליצור קשר כזה עם בן המין השני, המנוגד.
ההתחברות להפוך ממך, הקשר של זכר-נקבה, דורש יכולת נפשית של נשיאת הפכים, של חיבור
לשונה, ולכן הוא הרבה יותר קשה. אבל רק החיבור עם הקוטב המנוגד מוליד ויוצר חיים. במקרה
זה הבחירה והיגררות ללהט"ביות היא רגרסיה פסיכולוגית אל המצב הקדום, הנערי,
חסר הבשלות.
"שמאל
דוחה וימין מקרבת" לימדו אתנו חז"ל. לא רק הימין המקרבת באה מתוך סימפטיה,
אלא גם ה"שמאל דוחה". גם היא ביטוי לאכפתיות, לתחושת אחריות, לאהבה ולדאגה
לזולת. מי שמתנגד לתופעת הלהטביות מתנגד ללגיטימציה שלה ולאידיאליזציה שלה ועושה
זאת לא רק מתוך דאגה כנה לחברה כולה ולעתידו של עם ישראל, אלא גם מתוך אחריות ואכפתיות
למי שמתוך המשברים והקשיים האמורים, מתוך חולשה או כשל מוסרי, עלולים ללא שום צורך
אובייקטיבי שלא לעמוד בניסיון, להיסחף לתוכה ולהרוס את חייהם, ועל כל פנים להפוך
אותם לחיי סרק שאינם מניבים פרי.
מי
שתומכים בתופעה ונותנים לה לגיטימציה אינם מבדילים בין שני המעגלים ואינם חשים
שההכלה האוטומטית שלהם גם את המעגל השני, גורמת לרבים וטובים ליפול למלכודת הזו
ללא שום צורך. דווקא "הימין מקרבת" הזו חוטאת כלפי הכושלים; היא מעודדת
אותם למצוא פתרונות קלים למשבריהם, מצוקותיהם וקשייהם, במקום להתמודד עמם ולצאת
מהם בשלום.
(פורסם
הבוקר ב"מקור ראשון")
פוסט חשוב . טוב , תקצר היריעה מסיבוכים אינספור פה , אבל , נניח מראש , לטובתו של כותב הפוסט הנכבד , שכך הדבר:
השבמחקישנם שני מעגלים . האחד מולד וטבוע מראש . והשני , נרכש במהלך החיים . עדיין:
כותב הפוסט מתאר שתהליך הרכישה , הינו נגרם בעיקרון , כתוצאה מנויירוזה . כתוצאה מדחק . כתוצאה מהכחשה. מחוסר יכולת להתמודד עם משברי החיים והדחק שהם יוצרים.
אם כך , וכפי הביטוי " לצאת מן הארון " הרי התופעה עצמה , אולי לא לתועלת החברה היא אכן , ואני אישית גם מתחלחל ממנה , אבל :
היא בהחלט כשלעצמה , מביאה תועלת לחברה . שהרי , אנשים דנן , מתאזנים . נעשים רגועים . נעשים משוחררים . מסירים מעצמם נויירוזות . דחק . הכחשה . ומגשימים מאוויים טבעיים ואישיים . בקיצור : הם משתחררים, במקום לפנות לסטיה חברתית מזיקה .
אז מה הבעיה ? כל עוד אין לנו תפיסות עולם קוהרנטיות וכוללות , המעניקות דרך חיים צרופה , יותר טוב כך , מאשר כך . פשוט להשתחרר.
בסך הכל , אנו מקבלים באופן טבעי , סטיות הרבה יותר קשות :
קרימינלים קשים לרוב , לא נעשית להם דה לגיטימציה , כפי להומוסקסואלים , שמתפקדים באופן נורמטיבי , וכאחד האדם הרי.
אז ימשיך הכותב להציע את דרכו , דרך חיים קוהרנטית וצרופה. ללא לאות . אבל , בסוף , יש החוזרים בתשובה ומנגד : יש החוזרים בשאלה . וכל הנחלים זורמים לים , והים לעולם לא מתמלא.
תודה