חוק הגרביטציה הפוליטית

עדיף ליצור גוש של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שני מנדטים פוטנציאליים נוספים, אחד מכול צד קיצוני אחר, מאשר לנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה.

בס"ד

ב' בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רסיסי המפלגות של הציונות הדתית מתחילות לחמם מנועים לקראת הבחירות הקרובות, אבל מסתבר שממש כמו אותם גנראלים שמתכוננים תמיד למלחמה שעברה, הן מתכוננות לבחירות שעברו, לא לאלה שעומדות בפנינו.

נפתלי בנט הפיק לקחים ומפרסם עמדות עקרוניות בנושאי דת ומדינה, כמו מתווה גיוס לחרדים, נושא הגיור ועוד. זה כמובן לקח חשוב מהבחירות האחרונות. משה פייגלין הבין שצריך לשתף פעולה, וגם זו התקדמות משמעותית. עם זאת, העובדה ששניהם יחד שרפו בבחירות האחרונות כשבעה-שמונה מנדטים מביאה אותם להשתעשע במחשבה שהליכה משותפת תביא להם הפעם את היבול האבוד ההוא, או לפחות תספיק להם למעבר של אחוז החסימה, דבר שהיה נכון בבחירות הקודמות וספק גדול אם יהיה נכון גם הפעם.

בבית היהודי המצב חמור עוד יותר. הרב רפי פרץ עדיין לא הפך שם את כולם לטייסים, אבל התואר רחפנים בהחלט מגיע להם. הם עדיין מסתכלים על עצמם כאילו הם בימי הזוהר של בנט ושקד, ושווים 12 או לפחות שמונה מנדטים, ומסרבים להתרגל לעובדה שהם היום מפלגה קיקיונית ששווה בקושי מנדט וחצי-שניים. דווקא בצלאל סמוטריץ, הצעיר בחבורה, מתגלה כמבוגר האחראי, ואתו הרב אלי בן דהן ואחרים, שמבינים שאין שום היתכנות להליכה של הציונות הדתית בשני ראשים.

הלקח העיקרי של מערכות הבחירות בעשור האחרון בכלל, ושל האחרונה בפרט, הוא שחוק הגרביטציה לא חל רק על גופים שמימיים אלה גם בשדה הפוליטי. כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת מסה נוספת. מפלגות קטנות לא מהוות כוח משיכה חזק דיו, וברגע האמת המתלבטים והמהססים למיניהם נמשכים למרכזי הכובד, למפלגות הגדולות, ונבלעים בתוכן. זו התופעה שחוזרת על עצמה והיא שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של אלה שמתכוננים לבחירות הבאות, לא לאלה שהיו.

חוק הגרביטציה הפוליטית אומר גם שכדי לעבור את אחוז החסימה יש צורך במסה קריטית. ארבע-חמישה מנדטים בסקרים, ואפילו ששה, הם מתכון כמעט בטוח לכישלון, ובמיוחד בבחירות הקרובות. ברגע שישנו חשש לאי יכולת לעבור את אחוז החסימה, החשש מתממש אוטומטית בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. החשש הזה בלבד מבריח את החוששים, ומפיל את המפלגה אל מתחת לאחוז החסימה. המסה הקריטית ההכרחית היא כשבעה-שמונה מנדטים לאורך כל תקופת הסקרים. מי שלא עומד ביעד הזה ובכל זאת ממשיך לרוץ הוא חסר אחריות.

ישנם לא מעט מומחים שמסבירים לנו מדוע גוש אחד גדול של כל הציונות הדתית יביא לבזבוז מנדטים. יהיו בקצוות כאלה שהגוש לא יתאים להם מבחינה אידיאולוגית, הם טוענים. הם צודקים כמובן, תמיד יהיו קצוות כאלה, אבל זו חכמה רק על הנייר. בפועל התוצאה היא חלוקה לרסיסים שכול אחד מהם מדויק יותר מבחינה אידיאולוגית, אבל לאף אחד מהם אין מסה קריטית וכוח משיכה מספיק, כפי שראינו כולנו בבחירות האחרונות. אין שום ברירה; עדיף ליצור גוש גדול של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שניים פוטנציאליים נוספים – אחד מכול צד – מלנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה. בסופו של דבר רובם של שני המנדטים הטהרניים האלה לא יאבדו לגוש הימין אלא ילכו למפלגות החרדיות או לליכוד, בהתאמה. יתירה מזו, בלוק טכני של הציונות הדתית כולה, שיהיה בעל מסה רצינית, ימשוך אליו רק בזכות המסה קולות צפים ומתלבטים רבים מהפריפריה הפוליטית שלו, ויצא הפסדו בשכרו. עניין של גרביטציה.

ראשי רסיסי תנועות הציונות הדתית עדיין לא הבינו כנראה איזו טראומה גדולה עבר הציבור בבחירות האחרונות. אובדן המנדטים בבחירות של שנת 1992, שהביא עלינו את הסכמי אוסלו, התברר ככסף קטן לעומת מה שקרה לנו בבחירות 2019. פוליטיקאי שלא מבין את הטראומה הזאת ואת השלכותיה חי בבועה ולוקח את הציבור יותר מידי כמובן מאליו. לא רק שכאמור רוב הציבור לא יצביע למפלגות שלא בטוח שיעברו את אחוז החסימה – וזה יהיה מצבם של שני הראשים בהליכה דו-ראשית – אלא שהוא ירצה גם להעניש פוליטיקאים שלא מסוגלים לקבל אחריות, להסיק את המסקנות ולהצטרף לגוש אחד.  

גם אם לרוב הציבור חשובים ההבדלים האידיאולוגיים, יש לו דבר חשוב יותר ואותו, קודם כל אותו, הוא מצפה לראות אצל מי שמבקשים ממנו רשות לייצגו. לדבר הזה קוראים אחריות.