לא רק חיבור טכני

כרגע האיחוד הפוליטי בציונות הדתית הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק.

בס"ד

ר"ח, א' מנחם-אב, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

האיחוד הפוליטי המבורך בציונות הדתית נראה לכאורה כצעד לאחור, חזרה למצב שהיה לפני הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי". לכאורה דבר לא התחדש ומהלך ההיפרדות היה לשווא. אבל עיון מדוקדק מעיד שלא כך הם פני הדברים.

לפני הפרישה של בנט ושקד התרוצצו בציונות הדתית שני יסודות. האחד, הוותיק יותר, שביטא מורשת רבת שנים היה זה של בנייה פנימה. לא רק של שמירת האינטרסים המגזריים והגבלת העיסוק לנושאים החשובים למגזר, אלא גם של מגמה אידאולוגית ותורנית של העמקת השורשים, "תחיית הקודש", פיתוח והעצמה של הצד התורני תוך התמקדות בציונות הדתית עצמה ובבניינה.

עם בואם של בנט ושקד, בעקבות בחירות 2013, החל להתפתח היסוד השני, והוא השאיפה ליציאה מגבולות המגזר, הנטייה לפתיחות כלפי הציבור הכללי, לחיבוק והכלה שלו, בשאיפה לא רק להתקיים לידו ולזכות להכרה, אלא גם לצרף קהלים חדשים, להשפיע בנושאים לאומיים ואפילו לחתור להנהגה. היסוד הזה היה תמיד בציונות הדתית אבל במצב לטנטי, רדום ולא מפותח. מידי פעם הוא הבליח, כמו ב"תחייה" למשל, אבל נכשל משום שהיה בוסרי והקדים את זמנו.

היסוד השני, שבו דגל בנט, עורר בשנים האחרונות מתיחות רבה ואי שקט בתנועה. אפשר להיזכר בפרשת אלי אוחנה לדוגמה, בקבלת הפנים הקרירה לה זכה ינון מגל בעת הצטרפותו ועוד. בגלל המגמה הזו הואשם בנט שוב ושוב על ידי רבנים ופוליטיקאים שהיסוד הראשון היה חשוב להם. לשיאה הגיעה הביקורת בהגדרתו כ"רפורמי", או כ"ניאו-רפורמי", ועוד עלבונות מסוג זה. היסוד השני לא קיבל את מקומו הראוי, לא הוכר כחיוני ולא זכה ללגיטימציה. המתח הרב בין שתי המגמות וההתנגשות ביניהן הביאו לפרישה של בנט ושקד.

כשמתבוננים בתבנית הדינמיקה הזו, של חיבור לא שקט ולא מבורר של שני יסודות, היפרדותם ואז חיבורם מחדש, אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של אדם וחוה, ובפרשנות שניתנה לו על ידי חז"ל. הסיפור של אדם וחווה איננו רק ובעיקר סיפור של מה שקרה. זהו סיפורה של דינמיקה אופיינית המתרחשת כאן ועכשיו באינסוף מישורים ודרכים, בכול זוגיות שהיא ובכל תחומי החיים. הקונצפט עליו מדובר נקרא בספרים "עיקרון הנסירה".

בתחילה היה הצד הנקבי רק צד אחד של המכלול, צלע אחת בלבד, הכלולה ובלועה לחלוטין בתוך הצד הזכרי, בלי שיינתן לה מקום ומעמד משל עצמה, בלי שהיא תזכה "להגדרה עצמית", בלי שיותן לה להתפתח למלוא שיעור קומתה. כאן בא הכרח הנסירה, ההפרדה בין שני היסודות, הוצאת הצד שלא זכה לאוטונומיה מלאה החוצה, והעמדתו כיסוד בפני עצמו. "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן... את הצלע...". הממד הבלוע, זה שלא זכה להכרה, מופיע כיחידה עצמאית, מפותחת ואוטונומית. עכשיו הוא "לובש בשר", מופיע כשלעצמו, כ"יש".

בשלב זה, רק אחרי שהיסוד "המדוכא" (אם לנקוט במושגים פמיניסטיים) זוכה לעצמאות, רק אחרי ששני היסודות מופיעים כשלעצמם, הם יכולים לשוב ולהתחבר חיבור מתוקן. עכשיו יכול היסוד הראשון גם להכיר בערכו ובחשיבותו של היסוד השני שהיה בלוע וכלול בו בתחילה: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי."

שני היסודות האלה, שבעקבות הספרים ניתן לקרוא להם גם "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", שניהם חשובים. לא רק שלשניהם יש מקום, אלא שבסופו של דבר הם אינם יכולים זה ללא זה ומשלימים זה את זה. את הכישלון הפוליטי של "הימין החדש" ניתן להסביר בהסברים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל בעומקם של דברים ברור שהיסוד הזה של פתיחות לציבור הכללי לא יכול להתקיים בלי הגרעין המקורי ממנו יצא. "דיברה תורה בלשון בני אדם"; ריבונו של עולם מדבר אתנו בפוליטיקה ובמנדטים, אבל דרכם הוא מעביר לנו מסר חשוב: גם כשיוצאים למרחב, צריך לשמור את הקשר עם הבית, עם הבסיס, כי בלעדיו מאבדים את הדרך.

גם המגמה של השמירה העצמית, של הבנייה פנימה, של העמקת השורשים והדאגה לבית, זו שמכונה לפעמים בשטחיות ובלעג "מגזרית", איננה יכולה להסתפק בעצמה. כשמגיע הזמן שהאור המאיר לעצמו יחל להאיר גם לזולתו, לציבור הרחב, לאומה כולה, הוא לא יכול להמשיך להסתגר. הוא חייב להופיע מתוך עצמו את יסוד הפתיחות – על כל מה שכלול בו וכל המתחייב ממנו – להכיר בחשיבותו ובערכו ולתת לו את המקום הראוי לו.

כרגע האיחוד הפוליטי הזה הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק, ובהמשך יתעלה גם לאחדות אורגנית של שני היסודות, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל.