תנועה אחת אנחנו

אני מעדיף שלא לבחור צד במחלוקת שקמה בעקבות סרטון "חותם". אחדות הציונות הדתית חשובה מכול. חובה עלינו להתווכח, אך למען עם ישראל אסור לתת למחלוקות לפלג אותנו.

בס"ד

כ' אלול, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לו הייתי חייב לבחור צד במחלוקת שהתעוררה בעקבות הסרטון המדובר של ארגון "חותם", הייתי בוחר את הצד האמוני. הוא קרוב לליבי יותר מזה הליברלי. אבל אני לא רוצה לבחור צד. לבחור צד אחד בלבד במקרה הזה, ולשלול לחלוטין את האחר, נראה לי כאסון. לא רק אסון לציונות הדתית, שאינה חשובה בעיני כשלעצמה, אלא לעם ישראל ותהליך התחייה. כי הציונות הדתית בעיני איננה סתם עוד מגזר. בזעיר אנפין היא עבורי תבנית דמותו של עם ישראל בדור הבא, או לפחות הכוח המוביל אותו. על כל המגוון המאפיין אותה.

למרות שעברו קרוב לארבעים שנה מאז חזרתי בתשובה, החזרה בתשובה היא עדיין החוויה המכוננת של חיי. אני עדיין רואה עצמי קודם כל בעל תשובה ואף שהיום אני חלק מן הציונות הדתית, אני עדיין מסתכל עליה גם מבחוץ וזוכר היטב כיצד ראיתי אותה כחילוני באותם ימים. לעניות דעתי כך מסתכל עליה היום גם חלק לא קטן מהציבור הישראלי.

מהמבט ההוא, מבחוץ, הציונות הדתית כולה, על כל אגפיה, נראית כסינתזה מלאה של כל היסודות החיוביים והיפים של עם ישראל בדורות התחייה. יש בה גם תורה וגם מדע ודעת; גם מסורת וגם קידמה; יש בה ציונות, אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת האדם, אחריות לאומית, ממלכתיות, התיישבות, שרות צבאי, עבודה ודרך ארץ. יתר על כן, רוח האידאליזם הישראלי, שרק לפני שניים-שלושה דורות התגלתה בחלוצים ובלוחמי המחתרות אך הסתלקה, שבה ומתגלית היום והפעם בכיפות הסרוגות.

לחלק לא קטן מהציבור הישראלי הציונות הדתית היא מופת של אידאליזם ישראלי ומקור השראה, חזון ותקווה לעתיד. הנשמה של המדינה. לכן אחדות המחנה שלנו חשובה כל כך. לא במקרה ישנם כוחות בחברה הישראלית שרואים בציונות הדתית את הסכנה הגדולה ביותר עבורם ומנסים כבר שנות דור לפצלה, להחלישה ולבצע לה רצח אופי. גם הם מודעים לעובדה האמורה.

האפשרות לדבר על "הציונות הדתית" כגוף אחד, למרות המחלוקות הפנימיות, היא בזכות העובדה שבסופו של דבר כל אגפיה מחויבים לתורת ישראל, הן זו שבכתב והן זו שבע"פ. נכון אמנם שישנה מחלוקת לגבי השאלה מה כלול בתורת ישראל, מה פרשנותה העכשווית, מהו מנעד ומגוון הדעות והמעשים שהיא יכול לשאת ולסבול, היכן עובר הגבול בינה לבין מה שמעבר לה, ועוד, אבל גם הליברלים, לפחות אלה שחשים שהם חלק מהציונות הדתית, רואים עצמם מחויבים לתורת ישראל. הקריטריון המשותף הזה נותן גבולות למחלוקות ודרך להכריע ביניהן.

אבל זו לא רק תורת ישראל שמהווה את הבסיס המשותף, אלא גם רוחו של הרב קוק. אמנם המחויבות לרב קוק במחנה איננה תמיד חד-ערכית. ישנם כאלה שיש להם דגש נוסף, ולפעמים עיקרי, בחסידות כזו או אחרת, ברב סולובייצ'יק, או ברבנים והוגים אחרים, אבל בכל זאת, קשר כזה או אחר, רב או מועט, לרוחו של הרב קוק ולחזונו, מאפיין את כל אגפיה של הציונות הדתית. כאשר ישנם קנה מידה ובסיס משותפים אזי למרות המגוון וריבוי הדעות ישנו בסיס לאחדות.

המחלוקות הפנימיות בין הצדדים השונים בציונות הדתית חשובות וחיוניות – הן המפתח להתפתחות ולדינמיקה. חובה לחלוק אותן. אבל בו בזמן שבמישור אחד ברוב מחלוקות הפנימיות נטייתי היא לצד מסוים ויש לי בהן עמדה ברורה שבה אני אוחז בתוקף, במישור אחר, מקיף יותר, עמוק יותר, חשובה בעיני יותר אחדות המחנה – וקודם כל ובעיקר בגלל תפקידנו ההיסטורי.

הציונות הדתית ממלאת במהלך התחייה הישראלית כבר היום, ועתידה למלאות עוד ביתר שאת בעשורים הבאים, את התפקיד שמלאה בה בעבר ההתיישבות העובדת. דווקא משום שההתיישבות העובדת הייתה תנועה אידאולוגית, היא הייתה מלאה ויכוחים, מחלוקות ופילוגים. אין טבעי מזה. בכל זאת, במבט היסטורי, אנחנו רואים היום את התנועה החשובה ההיא כתנועה אחת – ההתיישבות העובדת.

כך גם באשר לנו. תנועה אחת אנחנו, והתנועה הזו, הדינמיקה הזו, נוצרת בזכות המחלוקות בינינו. הן גם מקור החיות והחיוניות שלנו וגם עדות ואישור על קיומן. לכן חובה עלינו להתווכח בינינו ולחלוק את המחלוקות הללו, ויחד עם זאת, למען עם ישראל, לא לתת להן לפלג אותנו ולפוצץ אותנו מבפנים.