ארגוני
זכויות האדם לא באו לסייע לקורבנות, אלא ליצור אותם. עיקר עיסוקם הוא חיפוש אחר מי
שאפשר לשכנע אותו שנעשה לו עוול, כדי לשבור את החברה הישראלית.
בס"ד
ט"ו באלול, תשע"ח
(פורסם ב"מקור ראשון" בגיליון שלפני אחרון)
חברת
מופת אנחנו. עשרות רבות אם לא מאות ארגוני "זכויות אדם" לא נחים לרגע.
הפעילים שלהם לא ישנים בלילה. כל עוד ישנו אי שם קורבן אחד במרחבי החברה הישראלית,
כל עוד ישנו מגזר מקופח ומדוכא, הסובל מגזענות או חוסר שוויון, הם לא ינוחו ולא
ישקטו.
זה לא רק
חוש צדק מפותח, זו גם נאמנות למי שמשלם להם ומממן אותם. הרי ישנם גורמים רבים, כמו
האיחוד האירופאי למשל, שגם הם לא יכולים לעצום עין נוכח מה שמתרחש בחברה הישראלית.
חוסר השוויון הלאומנות והגזענות שהשתלטו עליה לאחרונה לא נותנים להם מנוח, והם חשים
חובה מוסרית לממן את ארגוני הצדק השוויון האחווה והשלום שלנו.
לא בטוח
שכל פעילי הארגונים האלה מודעים לכך, אבל זהו מצג שווא. בניגוד למה שהם היו רוצים
שנחשוב, שלל הארגונים הללו לא באו לפתור את הבעיה, אלא ליצור אותה. הם לא באים
לסייע לקורבנות, אלא לקרבן אותם. מדובר בתעשיית ענפה ורחבה שמחפשת שוב ושוב, ממש
מתחת לרצפה, את מי עוד אפשר לשכנע כאן שהוא קורבן. את מי עוד אפשר להסית. מי עוד לא
מודע לכך שהוא קורבן. מי עדיין לא מבין שהוא מנוצל, מקופח ומופלה. ולמעשה: מי הולך
להיות הקורבן הבא של התעשייה.
"הפלסטינים"
כמובן, קורבנות הכיבוש. העזתים – קורבנות המצור. ערביי ישראל – קורבנות האפליה
והגזענות. הנשים – קורבנות הגברים. בעלי הנטיות ההפוכות – קורבנות ההומופוביה.
המסעדנים – קורבנות מערך הכשרות של הרבנות הראשית. גם הזוגות המתחתנים הם קורבנות הרבנות.
הנשים הדתיות – קורבנות הרבנים. "היהדות המתקדמת" – קורבן האורתודוקסיה.
המרוקאים – קורבנות של בן גוריון ולובה אליאב. עדות המזרח – קורבנות האשכנזים. צרכני
הגז – קורבנות הטייקונים. בעלי החיים – קורבנות אוכלי הבשר. בני העדה האתיופית –
קורבנות הממסד. כך גם הנכים. החילוניים – קורבנות ההדתה. ועכשיו הם מצאו להם קורבן
חדש – הדרוזים. וזו כמובן רק רשימה חלקית. ארגוני השמאל לא מחכים למשיח ולא לבניין
בית המקדש. הם כבר חדשו את עבודת הקורבנות.
האמת,
תעשיית הקורבנות הזו מבוססת על צורך אנושי מאוד. קל לשכנע אדם שהוא קורבן. רבים
ישמחו לקבל את ההסבר הזה לכישלונותיהם. זה לא כישלון שלהם. להם אין בחירה חופשית.
זה לא תלוי בהם, זהו מצב אובייקטיבי, נתון מוחלט שאין בכוחם לשנות אותו או להתגבר
עליו. פשוט מדכאים אותם. לכן תעשיית הקורבנות מצליחה כל כך. יש לה הרבה קליינטים.
אבל יותר
מכך. באמת אין צדק ואין שוויון. יש גזענות, יש קיפוח, יש דיכוי. מה לעשות, עדיין
לא הגיע המשיח. עדיין העולם הזה לא מושלם, לא צודק, לא מוסרי ומלא עוולה. האם
הדרוזים לא מקופחים? הם מקופחים. האם אין גזענות כלפי העדה האתיופית? וודאי שיש.
האם כל הנשים זוכות ליחס הראוי? וודאי שלא. האם הרבנות הראשית מושלמת? רחוק מזה. גם
המתנחלים, אגב, מקופחים. הטענה שאין שוויון תמיד נכונה. בשום חברה אין שלמות. בכל
מגזר יהיו מתוסכלים, ממורמרים או בעלי אינטרסים שישתפו פעולה עם תעשיית הקורבנות
הזו.
העובדה
שאין שלמות בשום חברה שהיא, וגם אצלנו למרות רצונה הטוב של החברה הישראלית, היא
הכרחית ומובנת מאליה כל עוד אנחנו חיים בעולם שלא נגאל. השאלה היא מה עושים עם
העובדה הזו. ישנם מי שמעלים וחושפים אותה על מנת לתקן, לשפר ולשכלל ככל האפשר ויש
מי שמעלים אותה בכדי לסכסך בין מגזרים, ליצור אי אמון ביניהם לבין הממסד, להרבות
רגשי תסכול ומרירות, לפרק, להתסיס, להרבות שנאה ורגשות קיפוח – וכל זה כדי לפרק את
החברה מבפנים.
זו בדיוק
מטרתם של ארגוני "זכויות האדם" מיסודה של הקרן לישראל חדשה: לפרק את
החברה הישראלית, לסכסך, להסית, להרבות קנאה ושנאה ולהעביר את החברה הישראלית, לפחות
במתכונתה הלאומית ובזהותה היהודית, מן העולם. כי בדיוק כפי שישנם כוחות בניין
ויצירה בכל חברה, ישנם בה גם כוחות של הרס עצמי. מטרתם של ארגוני השמאל הקיצוני
היא אחת: לחסל את הציונות, לפרק את המדינה, להשיב לאחור את תחיית עם ישראל בארצו.
שום דבר פחות מזה. על המזבח הזה הם מקריבים את קורבנותיהם.
כתבות על מסכנים גם מוכרות יותר עיתונים
השבמחק