תחי מלחמת התרבות

האג'נדה של הלהט"ביות לא יצאה מן הארון והרימה את ראשה אצלנו כדי להישאר, אלא כדי להתברר.

בס"ד

ט"ו באב, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

זה מצוין, מה שהולך כאן עכשיו. שמחה גדולה בשמיים. אנחנו בעיצומו של מאבק אמתי, שורשי, יסודי, היסטורי, מחויב המציאות, על הזהות היהודית במדינה. סוף סוף הגיע זמנו של המאבק הזה. לא נוכל להמשיך להתקיים כאן באופן המנותק מכל ההיסטוריה של עם ישראל, מהיהדות, מדרכיה, מערכיה ומהמוסר שלה. מכל העבר שלנו. מאבות אבותינו.

זו לא רק חוצפת המחאה הלהט"בית בעיצומו של יום תשעה באב, ולא רק חוצפתו של אותו "רב" קונסרבטיבי, שחיתן ממזר בזמן שמעמדו ההלכתי היה עדיין בגדר פסול חיתון. לא זה העיקר. העיקר הוא דווקא ההתגייסות המוחלטת של אמצעי התקשורת למען המחאה במסע תעמולה מוחצן שלא ניסה כלל להסוות את עצמו, ושלא היה סיקור המציאות אלא יצירתה; העיקר הוא דווקא הגיבוי האוהד ומחיאות הכפיים הסוערות של אנשי האקדמיה ולא מעט מהליברלים הדתיים שלנו, כאילו מדובר בקדושים מעונים; ועוד יתר על כן, התזמור של כל אלה באופן שלא מותיר ספק שישנם כוחות שעומדים מאחורי הבמה, מניעים את השחקנים כבתאטרון בובות, ומסמנים לקהל בדיוק איפה, מתי ובאיזו עוצמה למחוא כפיים. אלו הופכים את המאבק לשורשי כל כך.

מאבק כזה היה צפוי ומתבקש כבר מזמן. כבר בשנות ה-50 של המאה שעברה חשף הוגה הדעות שבתי בן דב את הסתירה הפנימית המהותית המאפיינת את הציונות. אנרגיות משיחיות יהודיות מקוריות ואידאליזם ישראלי טהור מגשימים את עצמם באמצעות כלים – אידאולוגיה, תודעה, מערכת מושגים – "תוצרת חוץ". אבל לכלי התודעה המערבית יש חיים משל עצמם, ודינמיקה פנימית עצמאית משלהם, ויום אחד ההתפתחות הטבעית שלהם – המושפעת בעיקר ממה שמתחולל בארצות ותרבויות מוצאם, ולא מצרכי התחייה שלנו – תעמיד אותם בהכרח בסתירה, ניכור, ועויינות לתוכן האידאלי הישראלי המקורי אותו הם באו לשמש. "למלחמת תרבות" – בימינו היינו משתמשים אולי בביטוי רך יותר, מאבק – הוא שמו של אחד מחיבוריו בו הוא לא רק מסביר שמלחמת תרבות כזו צפויה, אלא גם מתבקשת, והוא אף קורא לחולל אותה בהקדם.

גם הרב קוק, מכיוונו הוא, ברובד מעמיק יותר, עסק בתהליך הברור המתחייב מעצם תהליך התחייה. "הסיגים שבהבנת האלוהות, היראה והאמונה, וכל התלוי בהן", נזקם איננו ניכר כל כך, כל עוד האומה איננה חייה את חייה המעשיים כאומה. אבל כיוון שהגיע זמן התחייה, "מיד הסיגים מעכבים", והם עולים על פני השטח כדי להתברר. "זאת הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבתא דמשיחא, בחוצפה סגיאה...(אורות, עמ' פ"ז)".

אז הנה אנחנו כאן, בעיצומה של מלחמת תרבות ולא צריך לחשוש לקרוא לילד בשמו. גם לא צריכים להתרגש יותר מידי, לאבד פרופורציות או להתלהם. גם לא לשנוא. צריך להיאבק את המאבק הזה מתוך הכרה במהותו, מתוך מודעות, שקט נפשי, בטחון והרבה אמונה, ולהבין כמה טוב שסוף סוף הגענו למאבק האמתי והחיוני כל כך. כי הסילוף החוצפה הזאת – שהתקשורת וכל שאר הגורמים שחפצים לקעקע את זהותו היהודית של העם הזה מקדמים ומשווקים בלי שום בושה, כפי שראינו בט' באב – אינם עולים עכשיו על פני השטח ומתחזקים כך במקרה. הם אינם מרימים את ראשם כדי להישאר אלא כדי להתברר.

אי אפשר לזהות את הרשעות והטומאה כשהן נסתרות, חבויות ולא מפורשות. כשהן איננן מרימות ראש, ומתחצפות. כשהן מטושטשות וסמויות מן העין. ממש כמו שאי אפשר לכסח דשא בלי שהוא יצוץ מעל פני השטח. כשאני מתכנן לקצץ את הדשא בביתי, אני מקפיד להשקות אותו ערב לפני כן. שיזדקף. שיפרח. שיזקוף ראש. רק אז אפשר לכסח אותו.

החוצפה חייבת לפרוח, ורק אז אפשר לברר אותה. ולכן הפריחה שאנו רואים בימים אלה, ניצחונה הזמני מאד של רוח הניכור העוינות ולפעמים אפילו השנאה ליהדות, לעם ולארץ, היא הסימן שמתקרב קיצה. וזה בדיוק מה שמלמד אותנו הפסוק: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד". בטוח שלא לכל מושאי דיוננו נכון לקרוא רשעים, ובכל מקרה איננו חפצים שהם עצמם יישמדו, אבל אנחנו בהחלט מייחלים שכך יקרה לרשעה, והם ישתחררו ממאסרה המתוחכם.

גם מי שכרגע אינם מבינים את מה שבאמת מתחולל, והולכים שבי אחרי סיסמאות הקסם והמילים היפות, יהודים רבים וטובים, חלק לא קטן מן העם הזה, הן "דתיים" והן "חילוניים", יודו לנו בסופו של דבר, וישמחו במאבק שניהלנו, גם למענם. כי בניגוד למה שמנסים לשכנע אותם, וגם זה חלק חשוב מאסטרטגית הסילוף, אף אחד כאן לא מתכוון לכפות יהדות על אף אחד אחר.