עת חזון

עדיין אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני לדגל, כפי שעשתה מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת". זו צריכה להיות משימתו של הבית היהודי.

בס"ד

כ"ג בתמוז, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בחודשים האחרונים מתחוללת נדידת קולות מן השמאל והמרכז הפוליטיים לכיוון הימין, אבל "הבית היהודי", בניגוד לליכוד, מדשדש בסקרים. שוב מסתמן, ממש כמו בבחירות האחרונות, ש"הבית היהודי" לא מצליח להסביר לבוחריו הפוטנציאליים מה יש לו להציע שאין לליכוד.

הבעיה הזאת מחריפה לנוכח העובדה ש"הבית היהודי" דווקא עושה עבודה טובה. אילת שקד מצליחה לנענע את אמות הספים של מקדש האוליגרכיה המשפטית ונפתלי בנט בעמדת שר החינוך מצליח לקדם רפורמות חשובות וגם להחדיר לימודי זהות יהודית. גם חברי הכנסת עושים רבות, וכל זה, ראוי לזכור, על בסיס 8 מנדטים בלבד. כלומר "בנקודות" הבית היהודי יוצא לא רע, אבל כל הנקודות הללו עדיין אינן מתחברות לכדי דמות שלמה אחת, לאיכות אחרת. הן אינן משדרות בשורה.

הבעיה המרכזית של הבית היהודי איננה במישור הפוליטי הטקטי, ואפילו לא במישור האסטרטגי. היא נמצאת במישור ההיסטורי. במישור הזה הבית היהודי עדיין לא מבין את ייעודו, משום כך גם איננו ממלא את תפקידו ולכן גם לא "מדליק את הלבבות" ומתקשה להציב חלופה לליכוד.

החברה הישראלית נמצאת היום בשלב מעבר היסטורי בין השלב הלאומי-חילוני של שיבת ציון לבין השלב האמוני שלה, שמבוסס על הזהות היהודית. החזון הציוני החילוני שעל בסיסו נבנתה המדינה מיצה את עצמו. המציאות כולה כבר חותרת, צמאה ושואפת לדבר הבא, גם אם שלא ביודעין. הבשורה של הרצל, חזון מדינת לאום של העם היהודי על פי הדגם של הלאומיות האירופית, הפך לעובדה קיימת, מה שבהכרח אומר שנותרנו ללא חזון.

אבל בתוך תוכו של תהליך שיבת ציון, כמו עובר בתוך שלייה, כמו פרי בתוך קליפתו, הלך והתפתח לאורך כל השנים השלב הבא. את זרעי השלב השני, שבא להיות ממשיכו של השלב הראשון, ובו בזמן להיות גם קפיצת מדרגה תודעתית ביחס אליו, זרע בתוכו הרב קוק כבר לפני כמאה שנים. חזון הרב קוק איננו סתם משאלת לב אנושית, גחמה שרירותית או אוטופיה. הוא פיענוח של הכוחות ההיסטוריים הפועלים והתהליכים המתחוללים במהלך התחייה, הגדרתם, קריאה בשמם, ניסוחם וגיבושם לכלל הדרכת חיים מתאימה, אישית ולאומית. לכן החזון הזה איננו רק אידיאל; הוא כוח שפועל במציאות.

החזון של הרב קוק לא נותר בספרים. הוא הצמיח תודעה, דור שלם, שכבה סוציו-פוליטית רחבה: הציבור האמוני, "הכיפות הסרוגות" לגווניהן הרבים והשונים. אין צורך להסביר עד כמה כבירה ההשפעה של הציבור הזה על ההוויה הישראלית; הכול מודים בכך, כולל מתנגדיו. נצחונו הגדול של הרב קוק הוא ביכולתו להעמיד דמות חדשה של יהודי ארץ-ישראלי, שיש בו סינתזה שלמה ואחדותית של כל הטוב שבדמות של החלוץ הציוני והמשכיל החילוני מחד, ושבדמות היהודי המסורתי הנאמן לתורת ישראל מאידך.

הדמות הזו, מסמנת את השלב הבא של "שיבת ציון" המודרנית: חברה ומדינה מודרניות הבנויות על הזהות היהודית ועל התודעה ההיסטורית הישראלית המקורית. אם כן, ישנו כאן חזון אידאלי מקיף, ישנו ציבור פעיל, תוסס, משפיע, מסור ואידאליסטי, שחי אותו ומגשים אותו, אבל עדיין אין תנועה פוליטית שמביאה את החזון הזה לידי ביטוי פוליטי – כחזון כולל. עוד אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני ואת הציבור שנושא אותו לדגל כפי שעשתה בזמנו מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת" שנשאה את חזון ההתיישבות והסוציאליזם בשלב הקודם של שיבת ציון. זהו בדיוק תפקידו ההיסטורי של הבית היהודי. אבל למרות שבנקודות כאלה ואחרות הוא יונק מן החזון הזה ומביא אותו לידי ביטוי, הוא עדיין לא מרים אותו כדגל, לא נושא אותו כבשורה מקיפה, לא מציע אותו כאידאל שאמור להנחות את הציבור הישראלי כולו למעגליו השונים והמרובים.

את הרמת הדגל של השלב הבא בתולדות שיבת ציון, הליכוד איננו יכול לעשות. הוא לא יכול להוביל את שיבת ציון לשלב הבא שלה. הוא יכול רק לשמור על הקיים. אין לו בשורה. הוא שייך עדיין לשלב הקודם, הלאומי-חילוני, לתודעה שעדיין מובילה את המדינה היום, לא לתודעה שתעשה זאת מחר. נתניהו התמחה בשמירת הקיים. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הוא נוסחה אידאולוגית מצוינת לשמירה על הקיים, אבל היא איננה רלוונטית כשמתגלה הצורך לפרוץ דרך. על מנת לפרוץ קדימה יש צורך בחזון ובהשראה חיוביים; הנחישות שלא לסגת ולא לוותר, שמאפיינת את נתניהו, איננה מספקת במקרה כזה.

אם רק יבין הבית היהודי מה הוא בעצם מייצג, מיהו הציבור שהוא שליחו, מהם האידאה החזון והבשורה שהוא מביא לציבור הישראלי, לא יהיה לו צורך לא בתיקונים קוסמטיים פוליטיים, ביועצים אסטרטגיים ובמעצבי תדמיות, בהתקוטטות עם הליכוד על מאגר המנדטים וב"ירי בתוך הנגמ"ש". יש הבדל אידאולוגי עמוק בין הליכוד לבית היהודי, בין האידאולוגיה הלאומית לאידאולוגיה האמונית, בין התודעה שמובילה היום את ההוויה הישראלית, לבין זו שתוביל אותה מחר.

הבית היהודי צריך להיות מה שהוא אמור להיות, מה שהוא נועד להיות, תנועה היסטורית שמביאה לידי ביטוי פוליטי את החזון של הרב קוק, ואת הציבור הנושא אותו ומגשים אותו, על כל קשת גווניו הרבים. מעגלים ציבורים ישראליים רחבים נוספים ממתינים להופעת הבשורה הפוליטית הזו. הן חובשי כיפות, מכל הסוגים והצבעים, והן כאלה שאינם חובשי כיפות. ציבור רחב בישראל  צמא לבשורה. לא כולו "דתי", אפילו לא רובו, אבל כולו מאמין. ציבור שמאמין בתורת ישראל, בארץ ישראל, בעם ישראל, במדינה, ומעל הכול, מאמין באלוקי ישראל. כל אחד על פי מידתו הוא, על פי מדרגתו ועל פי הדגשים האישיים שלו.   

בנט ושקד כבר הרימו את הדגל, עכשיו הם רק צריכים להניף אותו הרבה יותר גבוה, ובלי להתנצל.