יום שישי, 6 ביולי 2018

עת חזון


עדיין אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני לדגל, כפי שעשתה מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת". זו צריכה להיות משימתו של הבית היהודי.


בס"ד
כ"ג בתמוז, תשע"ח
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בחודשים האחרונים מתחוללת נדידת קולות מן השמאל והמרכז הפוליטיים לכיוון הימין, אבל "הבית היהודי", בניגוד לליכוד, מדשדש בסקרים. שוב מסתמן, ממש כמו בבחירות האחרונות, ש"הבית היהודי" לא מצליח להסביר לבוחריו הפוטנציאליים מה יש לו להציע שאין לליכוד.

הבעיה הזאת מחריפה לנוכח העובדה ש"הבית היהודי" דווקא עושה עבודה טובה. אילת שקד מצליחה לנענע את אמות הספים של מקדש האוליגרכיה המשפטית ונפתלי בנט בעמדת שר החינוך מצליח לקדם רפורמות חשובות וגם להחדיר לימודי זהות יהודית. גם חברי הכנסת עושים רבות, וכל זה, ראוי לזכור, על בסיס 8 מנדטים בלבד. כלומר "בנקודות" הבית היהודי יוצא לא רע, אבל כל הנקודות הללו עדיין אינן מתחברות לכדי דמות שלמה אחת, לאיכות אחרת. הן אינן משדרות בשורה.

הבעיה המרכזית של הבית היהודי איננה במישור הפוליטי הטקטי, ואפילו לא במישור האסטרטגי. היא נמצאת במישור ההיסטורי. במישור הזה הבית היהודי עדיין לא מבין את ייעודו, משום כך גם איננו ממלא את תפקידו ולכן גם לא "מדליק את הלבבות" ומתקשה להציב חלופה לליכוד.

החברה הישראלית נמצאת היום בשלב מעבר היסטורי בין השלב הלאומי-חילוני של שיבת ציון לבין השלב האמוני שלה, שמבוסס על הזהות היהודית. החזון הציוני החילוני שעל בסיסו נבנתה המדינה מיצה את עצמו. המציאות כולה כבר חותרת, צמאה ושואפת לדבר הבא, גם אם שלא ביודעין. הבשורה של הרצל, חזון מדינת לאום של העם היהודי על פי הדגם של הלאומיות האירופית, הפך לעובדה קיימת, מה שבהכרח אומר שנותרנו ללא חזון.

אבל בתוך תוכו של תהליך שיבת ציון, כמו עובר בתוך שלייה, כמו פרי בתוך קליפתו, הלך והתפתח לאורך כל השנים השלב הבא. את זרעי השלב השני, שבא להיות ממשיכו של השלב הראשון, ובו בזמן להיות גם קפיצת מדרגה תודעתית ביחס אליו, זרע בתוכו הרב קוק כבר לפני כמאה שנים. חזון הרב קוק איננו סתם משאלת לב אנושית, גחמה שרירותית או אוטופיה. הוא פיענוח של הכוחות ההיסטוריים הפועלים והתהליכים המתחוללים במהלך התחייה, הגדרתם, קריאה בשמם, ניסוחם וגיבושם לכלל הדרכת חיים מתאימה, אישית ולאומית. לכן החזון הזה איננו רק אידיאל; הוא כוח שפועל במציאות.

החזון של הרב קוק לא נותר בספרים. הוא הצמיח תודעה, דור שלם, שכבה סוציו-פוליטית רחבה: הציבור האמוני, "הכיפות הסרוגות" לגווניהן הרבים והשונים. אין צורך להסביר עד כמה כבירה ההשפעה של הציבור הזה על ההוויה הישראלית; הכול מודים בכך, כולל מתנגדיו. נצחונו הגדול של הרב קוק הוא ביכולתו להעמיד דמות חדשה של יהודי ארץ-ישראלי, שיש בו סינתזה שלמה ואחדותית של כל הטוב שבדמות של החלוץ הציוני והמשכיל החילוני מחד, ושבדמות היהודי המסורתי הנאמן לתורת ישראל מאידך.

הדמות הזו, מסמנת את השלב הבא של "שיבת ציון" המודרנית: חברה ומדינה מודרניות הבנויות על הזהות היהודית ועל התודעה ההיסטורית הישראלית המקורית. אם כן, ישנו כאן חזון אידאלי מקיף, ישנו ציבור פעיל, תוסס, משפיע, מסור ואידאליסטי, שחי אותו ומגשים אותו, אבל עדיין אין תנועה פוליטית שמביאה את החזון הזה לידי ביטוי פוליטי – כחזון כולל. עוד אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני ואת הציבור שנושא אותו לדגל כפי שעשתה בזמנו מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת" שנשאה את חזון ההתיישבות והסוציאליזם בשלב הקודם של שיבת ציון. זהו בדיוק תפקידו ההיסטורי של הבית היהודי. אבל למרות שבנקודות כאלה ואחרות הוא יונק מן החזון הזה ומביא אותו לידי ביטוי, הוא עדיין לא מרים אותו כדגל, לא נושא אותו כבשורה מקיפה, לא מציע אותו כאידאל שאמור להנחות את הציבור הישראלי כולו למעגליו השונים והמרובים.

את הרמת הדגל של השלב הבא בתולדות שיבת ציון, הליכוד איננו יכול לעשות. הוא לא יכול להוביל את שיבת ציון לשלב הבא שלה. הוא יכול רק לשמור על הקיים. אין לו בשורה. הוא שייך עדיין לשלב הקודם, הלאומי-חילוני, לתודעה שעדיין מובילה את המדינה היום, לא לתודעה שתעשה זאת מחר. נתניהו התמחה בשמירת הקיים. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הוא נוסחה אידאולוגית מצוינת לשמירה על הקיים, אבל היא איננה רלוונטית כשמתגלה הצורך לפרוץ דרך. על מנת לפרוץ קדימה יש צורך בחזון ובהשראה חיוביים; הנחישות שלא לסגת ולא לוותר, שמאפיינת את נתניהו, איננה מספקת במקרה כזה.

אם רק יבין הבית היהודי מה הוא בעצם מייצג, מיהו הציבור שהוא שליחו, מהם האידאה החזון והבשורה שהוא מביא לציבור הישראלי, לא יהיה לו צורך לא בתיקונים קוסמטיים פוליטיים, ביועצים אסטרטגיים ובמעצבי תדמיות, בהתקוטטות עם הליכוד על מאגר המנדטים וב"ירי בתוך הנגמ"ש". יש הבדל אידאולוגי עמוק בין הליכוד לבית היהודי, בין האידאולוגיה הלאומית לאידאולוגיה האמונית, בין התודעה שמובילה היום את ההוויה הישראלית, לבין זו שתוביל אותה מחר.

הבית היהודי צריך להיות מה שהוא אמור להיות, מה שהוא נועד להיות, תנועה היסטורית שמביאה לידי ביטוי פוליטי את החזון של הרב קוק, ואת הציבור הנושא אותו ומגשים אותו, על כל קשת גווניו הרבים. מעגלים ציבורים ישראליים רחבים נוספים ממתינים להופעת הבשורה הפוליטית הזו. הן חובשי כיפות, מכל הסוגים והצבעים, והן כאלה שאינם חובשי כיפות. ציבור רחב בישראל  צמא לבשורה. לא כולו "דתי", אפילו לא רובו, אבל כולו מאמין. ציבור שמאמין בתורת ישראל, בארץ ישראל, בעם ישראל, במדינה, ומעל הכול, מאמין באלוקי ישראל. כל אחד על פי מידתו הוא, על פי מדרגתו ועל פי הדגשים האישיים שלו.   

בנט ושקד כבר הרימו את הדגל, עכשיו הם רק צריכים להניף אותו הרבה יותר גבוה, ובלי להתנצל.

























 
  





6 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. הבעיה של הבית היהודי היא לא רק אידאולוגית-תורנית , אלא גם סוציולוגית. הציונות הדתית(המגזר אותו מייצגת הבית היהודי) היא תנועה אשכנזית במהותה ותרבותה. הציבור הספרדי מסורתי(וגם הדתי) לא מצליח למצוא את מקומו בתנועה תרבותית זו, וזה כלל לא קשור להרכב הרשימה שנבחר לכנסת. הדברים מתחילים במערכת החינוך ועולם התורה הציוני דתי. בחורים ספרדים לרוב לא יצליחו להרגיש שהישיבה הציונית בהם הם לומדים משקפת את העולם התרבותי ממנו הם צמחו. הזכרת שהתנועה הציונית נמצאת לקראת מהפך בו אמורים לעלות כוחות אמונים שאותם אתה מזהה עם הציונות הדתית, זה לא יקרה אם הציבור הספרדי לא ימצא את ביתו בציונות הדתית. המהפך הקודם בתנועה הציונות בשנת 77, בו מפא"י ההיסטורית סיימה למעשה את תפקידה, הושג בזכות החיבור בין הרוויזיונסטים ולבין אותו ציבור ספרדי. וכדי שגם המהפך עליו אתה מדבר יצא אל הפועל, יש לשאוף בדיוק לאותו חיבור.

    השבמחק
  4. אחת הבעיות הגדולות בשביל להגיע לשלב הזה, היא לא בבית היהודי כתנועה פוליטית, אלא במצב ההבנה הרעיוני שיש לציבור האמוני ביחס לתורה, ואופן מימושה בחיים. כשאין לציבור האמוני תשובות על שלל בעיות מהותיות בהבנת הרלוונטיות של התורה לחיים המודרניים, התנועה הפוליטית של הציבור הזה, לא יכולה להניף את הדגל האמוני שהיא צריכה להניף. כשתלמידי חכמים מאוד ממעטים להתייחס לשלל הבעיות האלה, מכיון שאין להם ולנו פתרונות להם, ולכן הם לכאורה\אולי מפחדים להודות בבעייתיות העמוקה שיש לנו, באמונה בתורה שניתנה לפני 3500 שנה, ובחלקים גדולים מתוכה לא ברור איך היא רלוונטית לחיים.
    בלי חשיבה מעמיקה, הייתי אומר שיש שני תחומים בעייתיים. הראשון הוא התחום הערכי, ובעיקר ההתמודדות עם תפיסות של שוויון – שוויון בין המינים (ובכלל זה לכאורה ההתמודדות עם משיכה לבני אותו המין) ושוויון בין עם ישראל לאומות העולם.
    השני הוא שייכות והתאמת מצוות התורה, למציאות חיינו. יש כל כך הרבה תחומים בתורה שלכאורה, לאף אחד אין מושג איך הם רלוונטיים וניתנים ליישום בחיינו, ואיך הם הגיוניים ומוסריים. מעבר להלכות הקשורות לנושא השוויון שהוזכר למעלה (מעמד האישה ופסילתן להיות עדות ושופטות [ואולי גם תפקידי שררה] וההלכות הקשורות להבדלה בין ישראל לעמים) קיימים עוד תחומים רבים שהינם בעייתיים. למשל, תורה שניתנה לעם חקלאי והחלקים הקשורים לכך כמעט ולא רלוונטיים לנו היום, איסור ריבית במציאות ימינו (ולכאורה היתר עיסקה, שלא מכובד על ידי בתי המשפט, לא באמת פותר את הבעיה), חלוקה לנחלות, שמיטת כספים, דיני ראיות במשפט העברי, ואולי המשפט העברי בכללותו, ירושת תפקידים, בית מקדש וקורבנות וכהונה ולויה, חליצה וייבום, רוצח בשגגה, ובטח עוד.
    כשלתנועה האמונית, אין הצעה מעשית לניהול חיינו על פי התורה, קשה מאוד למנהיגות הפוליטית לשאת דגל אמוני ולהציג חזון אמוני.
    אני לא יודע איך הקב"ה מתכנן לפתור את הבעיות האלה. יכול להיות שאין להן פיתרון אנושי 'טבעי', אלא בשינוי של המציאות באופן מהותי על ידי הקב"ה. אבל מבחינתינו, לכאורה אנחנו מחוייבים לנסות ולהתחיל להתקדם לשלב הבא של הציונות, ציונות רוחנית\אמונית. הציונות עד עכשיו, דגלה בניסיון פעולה אנושי בעולם הזה, להשגת המטרות ה'ארציות' של עם ישראל – עליה לארץ וקיבוץ גלויות, הקמת מדינה וביסוסה הבטחוני והכלכלי. לכאורה אנחנו צריכים לעבור לשלב הבא, ניסיון פעולה אנושי לקיום התורה במדינה שלנו. ובשביל להתקדם לכך, חייבים קודם כל להודות בבעייתיות הגדולה שיש לנו עם התורה, להציף את הבעייתיות הזו, ולנסות להתחיל להתקדם בדרך לפתרון שלה.

    השבמחק
  5. כן, אם רק היתה מפלגה אמונית עם חזון אמיתי של הנהגת המדינה היהודית, מפלגה עם מנהיג כמו משה פייגלין...
    ואולי יש בדיוק כזו מפלגה, שאתה פשוט לא מצליח לזהות?

    השבמחק
  6. נדב חלמיש אכן במשה פייגלין ישנן הרבה מידות ושאר רוח אמוני ומשנה סדורה והוא מבחינות אלה תואם למנהיג האמוני הנדרש, אלא שהוא טועה פוליטית, שככל שהוא מסור אידיאולוגית, הוא גם נוקשה וחסר פשרנות פוליטית ואינו מכיר בכך שהפוליטיקה היא אומנות האפשר.

    השבמחק