היכונו לרעידת אדמה

המזרח התיכון הישן אבד לבלי שוב, ואת רעש האדמה הקרב כבר ניתן להרגיש. השאלה כבר איננה האם אלא מתי.

בס"ד

א' אב, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המומחים אומרים שאי אפשר לדעת אם רעידות האדמה המתחוללות לאחרונה בצפון מקדימות חלילה רעש גדול. כך או כך, הם אומרים, רעידת אדמה גדולה עתידה להתרחש אצלנו; זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

אי אפשר כמובן להוכיח קשר סיבתי בין רעידות האדמה האלה ובין מצבנו הגיאופוליטי, אבל לפחות כמשל הן יכולות לשמש אותנו לא רע. חבר סיפר לי בעבר כיצד בוקר אחד הוא עמד מול אקווריום בביתו, וראה פתאום את הדגים מתחילים להשתולל, לפצוח באיזה מין ריקוד משונה. "בואי תיראי משהו מוזר", הוא קרא לאשתו, "תיראי איך הדגים מתנהגים", אבל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, התחוללה רעידת אדמה. בקטנה. בלי נזקים.

לא צריך להיות דגים על מנת לחוש משהו באוויר. אמנם רעידות אדמה משמעותיות מתחוללות כאן אחת לכמאה שנים, אומרים המומחים, אבל קצב התחוללותן של רעידות אדמה גאו-פוליטיות אצלנו הוא תדיר יותר, בערך אחת לכחמישים שנה.

לפני מאה שנה התחוללה קפיצה בתהליך התחייה שלנו, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור. לפני כחמישים שנה הייתה זו מלחמת ששת הימים. מאז, המציאות הגאו-פוליטית שלנו נמצאת במצב בלתי אפשרי, שכל בר דעת מבין שהוא זמני. מציאות המבוססת על "לא לבלוע ולא להקיא", מבשרת בהכרח רעידת אדמה עתידית. זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

בכל מערכת אנושית ישנן סתירות פנימיות, והיא לומדת לחיות אתן. אבל בשלב מסוים הסתירות הפנימיות הללו מתעצמות עד כדי כך שהמערכת איננה יכולה להמשיך להכיל אותן והן מפוצצות אותה מבפנים. המתח הפנימי, האבסורדים, העיסוק בכיבוי שרפות מתמיד, הניסיון הנואש והמתמיד להשיג שקט תעשייתי, דחיקת הבעיות אל מתחת לשטיח – כל אלה מאפיינים מערכת שעומדת להתפוצץ מבפנים.

אנחנו משחררים מחבלים כדי לעצור אותם מחדש; אנחנו מחזיקים את הרשות הפלסטינית שממררת לנו את החיים; מתחזקים את שלטון החמאס ברצועת עזה; ועוד ועוד. אלו רק קצות קרחון של מצב כאוטי שעומד להתפקע. ממשלת ישראל והממסד הביטחוני המקובע, על זרועותיו השונות, מנסים להחזיק בשיניים את המציאות המתפקעת, להכיל אותה בשאריות כוחותיהם, לסתום פרצות, להתכחש, להתעלם, לדחות את ההכרעה. אבל למצב הכאוטי יש חוקיות משלו, וסופו לעלות מעל פני השטח ולהתפקע.

"ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מידי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ", כתב שבתי בן דב, (כל כתביו, כרך ג' עמ' 211) וצפה את פריצת מלחמת ששת הימים שנים ספורות לפניה.

הסכמי אוסלו, מעין תכנית תמ"א 35 שהייתה אמורה לחזק את יסודותיה האבסורדים של המציאות הגאו-פוליטית שלנו, רק האיצו את התגלעות הסתירות הפנימיות בתוכה, הגבירו את המתח וקרבו את רעידת האדמה הצפויה. אבל לא רק היסודות עליהן נבנו ההסכמים הללו כבר לא מחזיקים מים; גם המעטפת להסכמים אלה כבר לא רלוונטית, שהרי כל התהליך הזה לא מתרחש בוואקום אלא כשמסביב, בהיקף, מתחוללים זעזועים עצומים.

סוריה, לבנון, עיראק, החיזבאללה, הבחישה האיראנית, המעורבות הרוסית, אולי גם זו של ארה"ב – כל אלו מקרינים בעוצמה על ההוויה שלנו, והופכים לגביה לשדה מגנטי מחולל שינויים ומקרין מהפכים. המזרח התיכון של שנות התשעים, שהיווה את הבסיס הגאו-פוליטי של הסכמי אוסלו, אבד ללא שוב. מצרים, ירדן, ומדינות נוספות שהיוו חלק מהמערך התומך והמשלים להסכמים הללו, כבר אינן מה שהיו והאינטרסים שלהן היום שונים לחלוטין. 

את רעידות המשנה המוקדמות אנחנו כבר מרגישים תחת רגלינו. בעזה אלה צוק איתן, "צעדת השיבה" וטרור העפיפונים. גם בחזית הסורית הולכות ומתרבות הרעידות המקדימות. בשני המקומות מדובר עדיין על רעידות בעוצמה נמוכה יחסית, משהו כמו 3 סולם ריכטר, אבל הן בהחלט מבשרות שמשהו מתחולל מתחת לפני השטח.

החזית הלבנונית שקטה לכאורה, אבל גם היא עלולה להתפרץ בכל רגע. ביהודה והשומרון, לעומת זאת, מדדו הסיסמוגרפים בשנים האחרונות כמה רעידות עזות יותר, ועתה, לאור מה שמתחולל – טראמפ, העברת השגרירות, "עסקת המאה" ובעיקר מצבו של אבו-מאזן – צפויות בגזרה זו רעידות עזות נוספות.

גם אם רעידת האדמה הצפויה תורגש תחילה בפריפריה – בעזה, בגבול לבנון או בגבול הסורי – אלה תהיינה רק הקרנות מן המוקד. מוקד הרעש הצפוי הוא בירושלים וביו"ש, ששם תהיה ניכרת עיקר הרעידה. דווקא שם נראה שיתחולל השינוי הגדול, וכדאי שנערך אליו על מנת לדעת בדיוק מה לעשות בבוא היום ואיך להגשים בו מה שאיננו יכולים היום.

אבל זו לא רק שאלה של עוצמת הרעידות המקדימות. גם הקצב חשוב, והוא הולך וגובר והופך אינטנסיבי ממש כמו צירי לידה תכופים שמבשרים את בואו של הרך הנולד. כן, בלי ספק, אנחנו ערב רעידת אדמה גאו-פוליטית, ולידתו של מצב חדש. השאלה כבר איננה האם אלא רק מתי. המציאות הנוכחית עומדת להתפקע.