יום ראשון, 22 ביולי 2018

חצי הכוס הריקה


תשעה באב הוא המועד הראוי לכאב על התפילות שלנו שלא מתרוממות, על הדתיות הטכנית שלנו, על שאנחנו אטומים. זו משמעות אובדן השראת השכינה.


בס"ד
י' באב, תשע"ח
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התקופה הזו של שלושת השבועות שמגיעה לשיאה בט' באב, מאפשרת לנו להבין מצוין את הטעות היסודית של אלה שקוראים השכם והערב, בכל יום מחדש, ובכל סוגיה שעולה על הפרק, להתאמת התורה לזמננו או לאופנת הרעיונות של שוק האידאות המערביות של היום.

כי אף שיש לנו כבר מדינה, והייטק וצבא, ואפילו ניצחנו באירוויזיון, עדיין לא הגענו ליעד. אלה הקוראים לביטול צום ט' באב ולהפיכתו ליום ששון ושמחה – לאור תקומת מדינת ישראל, חידוש עצמאותנו ובניין ירושלים – אינם מבינים את עומק הפלא של תהליך תחייתנו.

המדינה והמקדש הם כמו גוף ונשמה. עצם עניינו של המקדש – מעבר לשאלות הרבות הכרוכות בו, כמו חידוש הקורבנות, עליה להר הבית, מקדש משמיים או בידי אדם, השאלות הפוליטיות ועוד – הוא השראת השכינה בישראל. בלי השראת השכינה והגשמת מדרגת החיים הישראלית במלואה, גם קדושתה וערכה של המדינה עדיין אינם שלמים. היא עדיין חסרה את הופעת נשמתה בפועל. העיקר עדיין חסר מן הספר.

הכאב הגדול על אובדן המקדש, על היעדר הקדושה והשראת השכינה בחיינו, גדל דווקא לאור היעדרם בחיינו הציבוריים. דווקא מציאותה וממשותה של מדינת ישראל, ממחישה ומבליטה את הגעגועים וההשתוקקות למה שהיא אמורה להיות, חייבת להיות, ועוד עתידה להיות, ומחריפה את הכאב ואת תודעת האובדן. לא כולם חווים את החיסרון. לא כולם כואבים את העדר השראת השכינה. לא כולם מבינים במה מדובר. מבחינתם יש לנו מדינה ככול המדינות, ואנחנו עם ככל העמים, והם לא מבינים מה עוד חסר.

האובדן כמובן איננו רק כללי וציבורי, אלא גם פרטי, ושייך לכל אחד ואחת מאתנו. ט' באב הוא המועד הראוי לחוות את האובדן, לכאוב את ההעדר, לנשום לעומק את החיסרון, לחוש את החלל הריק. לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות הזו, שנתנו לנו אבותינו,  לצלול לעומק החורבן על מנת לחוש את משמעותו. לנסות לרדת לעומקו של חסרון השראת השכינה בישראל, לכאוב את העובדה שהתפילות שלנו לא מתרוממות, שהלב שלנו לא נפתח באהבה ויראה, שהראש שלנו לא פתוח, שהדתיות שלנו טכנית ושגרתית, שאין ביננו אהבת ישראל אמתית. שאנחנו אטומים. כי זו משמעות אובדן השראת השכינה בישראל וזה מחיר חורבן המקדש.

באה התורה ומנסה לומר לנו שעדיין לא הגענו לפסגה, שאחרי הפסגה אותה זכינו לכבוש עם תקומת המדינה, ישנה עוד פסגה. שממש כמו בטיפוס הרים, רק עכשיו, כשהגענו עד הלום, נחשפת בפנינו הפסגה הבאה. התורה קוראת לנו להתאמץ, למתוח את כל שרירינו הרוחניים, לעמוד על קצות האצבעות, ולנסות להגיע לדבר הבא, לדעת בכלל שישנן עוד תחנות בדרך. אבל ישנם כאלה שלא מוכנים להקשיב לה, שמעדיפים שהתורה תרד אליהם, למדרגתם הם, במקום לתת לה להעלות אותם אליה, להביא אותם למרומי החיים.

אחרי אלפיים שנות גלות זקוקה אמנם תורת ישראל לניעור רציני ולהסרת אבק הדרכים אותו צברנו, אבל לא מהמקום הזה מתעוררות הקריאות לשינוי. לא פעם הן באות מעצלות רוחנית, מחוסר הרצון לצאת מהבינוניות הרוחנית העכשווית, משטיפת המוח של כל "נביאי הבעל" הפוסט-מודרניים למיניהם ולסוגיהם, מחוסר הנכונות ההיא, הקדומה, המלווה אותנו מאז ומתמיד – לצאת ממצרים.

כך בסוגיה זו, וכך בעוד סוגיות רבות המלוות את חיינו העכשוויים. התורה רוצה להעלות אותנו אליה, למרומים, ומי שמבקש להוריד אותה למדרגתו מפספס לחלוטין את כל העניין.

למרות שאני הולך בדרכו של הרב קוק, מאמין ב"אתחלתא דגאולה" ומתוך כך גם מבין את עניינה, אני מבין היום מצוין גם את ביקורתו של הרבי של חב"ד על המושג. "החליפו את הגאולה בסוכריה", הוא אמר בתחילת שנות החמישים מיד לאחר קום המדינה. כשאני רואה את אלה שחושבים שכבר הגענו, ומדברים על ביטול הצום, או לא מבינים את ערכו, ברור לי בדיוק ממה הוא התריע.

עלינו לברך להודות ולהלל ביום העצמאות וביום ירושלים על חצי הכוס המלאה, אבל אסור לנו לשכוח שישנה עוד חצי כוס, ושהיא עדיין ריקה, ועליה צריך לכאוב בט' באב.

עשינו, בעזרת השם, צעד כביר, אבל עדיין לא הגענו.




אין תגובות:

פרסום תגובה