א-סימטריה בכיכר

לא נוכל להשיב לליברלים שתמכו בקיום עצרת חב"ד בכיכר באותה מטבע של הכלה. לצערנו אין בינינו סימטריה.

בס"ד

ט"ז בתמוז, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

עצרת "משיח בכיכר" של חב"ד שהתקיימה השבוע הייתה אירוע מרתק. היא הביאה לידי ביטוי מרוכז כמה מן הדילמות הציבוריות המרכזיות בחברה הישראלית. ראשית, היא חשפה את הצביעות של הליברליות התל אביבית. לא רק בית המשפט הוציא כרטיס צהוב לראש העיר רון חולדאי ולחברת הכנסת מירב מיכאלי אלא גם רבים מתומכיהם.

"אני קיבוצניק חילוני מוחלט (שבטעות הצביע לכם בבחירות, לא יקרה יותר)", כתב כפיר בר לב לחה"כ מיכאלי ברשתות החברתיות וזכה לאהדה גורפת. "מחר אכן אלך לאירוע בכיכר להפגין תמיכה ולדאוג שחופש הדת והחירות הציבורית יישארו ולא ירמסו על ידי בולשביקים וגזענים כמוך שלא מוכנים ששום דבר שהוא לא כמו שאת רוצה יתקיים".

כפיר זכה להרבה שיתופים של דבריו גם ממחנה תומכי העצרת, אבל בלי להתכוון הוא חשף בדבריו את חוסר הסימטריה המובנה שבין העמדה הליברלית לבין העמדה התורנית. כפיר לא תמך בעצרת מסיבות תורניות אלא מסיבות ליברליות. בניגוד לראש העיר ולחברת הכנסת, הוא היה ישר הגון ועקבי בליברליות שלו בצורה שבהחלט מעוררת כבוד. אבל כשיבוא מחר כפיר, יהודי ישר וטוב, ויפנה בצדק מבחינתו אלינו, בעלי העמדה התורנית, בתביעה שנתמוך גם אנחנו במצעד הגאווה בירושלים לדוגמה, או בגיורים כאלה ואחרים מכל הבא ליד, אין ספק שאם כל הצער נצטרך להשיב לו בשלילה.

ישנו חוסר סימטריה מובנה בין שתי העמדות, וככל שניטיב להבין אותו ייטב לכולנו. העמדה התורנית נבדלת מזו הליברלית לפחות בשתי נקודות מהותיות: הראשונה, היא איננה אינדיבידואליסטית, אלא כלל ישראלית. יש בה מקום חשוב לפרט, אבל רק כחלק מהכלל. אדרבה, מבחינתה דווקא בהיות הפרט חלק מהכלל הוא מקבל את ערכו ומשמעותו כפרט. מתוך כך היא דוגלת בעיקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה". בניגוד לעמדה הליברלית העמדה התורנית איננה גורסת ש"איש באמונתו יחיה"; יש לנו מחויבות ואחריות מוסרית הן כלפי כל יהודי אחר בפני עצמו והן כלפי השפעתו כפרט על החברה הישראלית כולה. איננו יכולים לעמוד סתם מנגד ולהשלים עם "איש הישר בעיניו יעשה".

שנית, בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שבה ישנו רק לא תעשה אחד "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" וכל השאר מבחינתה לגיטימי, לעמדה המוסרית התורנית ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, שמתפרטות לפרטים רבים. ומכיוון שהערבות לפי ההשקפה התורנית היא הדדית, וגם כלל חברתית, המחויבות של הפרט בישראל בהקפדה על איסורים אלה איננה רק ביחס לעצמו אלא גם ביחס לזולתו כמו גם ביחס לחברה כולה.

אמנם לא מתחייבת מתוך כך בהכרח כפיה דתית, אפילו לו יצויר מצב שבו בכוחנו לכפות זאת, אבל לפחות במחאה כנגד עוברי העבירה אנחנו מחויבים על פי הדרכתם של חז"ל. כלומר, שלו היה הקיבוצניק החביב והישר הזו בא לתמוך במצעד הגאווה בירושלים, היינו אנחנו מחויבים לעמוד כנגדו – אמנם בדרך ארץ וודאי בלי אלימות – ולמחות.

ומכיוון אחר: הליברלים, לשיטתם, חייבים לאפשר לחסידי חב"ד לערוך את העצרת בכיכר, וחסידי חב"ד, שמצווים על "יגדיל תורה ויאדיר" יכולים לתבוע, לשיטתם הם, לערוך את העצרת בלב תל אביב. באותו זמן ממש, לשיטתם הם, מחויבים החבד"ניקים, לא לאפשר או לפחות למחות כנגד עריכת מצעד גאווה בכפר חב"ד או בירושלים.

בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שכמעט כולה כאמור רק "ימין מקרבת", בעמדה התורנית ישנו דגש מרכזי גם על  "השמאל דוחה". "ימין מקרבת" היא כלל של הכלה, פרגון, ראיית החיובי, ביטוי של אהבה לזולת אמפטיה ואכפתיות. אבל גם "שמאל דוחה" הוא ביטוי של אהבה. גם היא באה מתוך אכפתיות ומתוך שייכות. גם שלילה וביקורת, באות מתוך לקיחת אחריות, דאגה לזולת ומתוך תחושת ערבות הדדית. "שמאל דוחה", חובת המחאה על הקלקולים, חובה שהטילו עלינו חז"ל, היא חסד גדול, לפעמים חסד הרבה יותר גדול מאשר "הימין מקרבת", ההכלה החיבוק והאמפתיה.

אז לא, כפיר בר לב, הקיבוצניק הישר והטוב, לא נוכל להשיב לך במטבע שלך כגמולך; לא לך ולא לכל ליברל ישר אחר כמוך. לנו ישנה חובה לפחות למחות כנגדך כשאתה מתנהג שלא כפי הדרכתה של תורת ישראל. מבחינתנו זה עשיית חסד עמך, גם אם לא תוכל להבין זאת. לצערנו אין ביננו סימטריה.

אז עצרת "משיח בכיכר" כנראה עדיין לא הביאה את הגאולה, לפחות לא באופן מידי, אבל בהחלט פתחה צוהר לבירור חשוב. עצם המודעות לקיומה של אי הסימטריה הזו, לפחות תקרב, אם לא את הגאולה ממש, אזי את ההבנה ההדדית בחברה הישראלית.