אנחנו לא מקשיבים לעזה

התשובה היחידה לבעיית עזה היא תוכנית הגירה מרצון. כל מדינות העולם צריכות להשתתף במיזם.

בס"ד

כ"ה בסיוון,תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יצאנו מעזה, חשבנו שנפטרנו מעונשה, אבל היא מתעקשת לרדוף אחרינו. אנחנו מנסים להסתתר מפניה מאחורי חומות וגדרות, אבל היא מדלגת על פניהן בקלות, וחוזרת ותוקעת לנו אצבע בעין: אני כאן.

אנחנו מתבצרים מפניה, מתחפרים, ממגנים את עצמנו לדעת, מחפשים פתרונות לבעייתה, וכרגיל – מתחת לפנס: התמגנות על גבי התמגנות, הפצצת "מטרות איכות", חיסולים ממוקדים, ועכשיו, האבסורד הגדול מכולם: "תכנית השיקום". אנחנו הולכים לסייע באיסוף של עשרות מיליארדי דולרים מכל העולם רק על מנת לקבע את הבעיה של עזה ולהפוך אותה למורסה מדממת לנצח נצחים. כי הניסיון שלנו ב"תכניות שיקום" כאלה כבר די עשיר. בסופו של דבר המדינות לא תורמות את הכסף. אם כן – הוא לא הולך לשיקום. גם לו היה הולך לשיקום, הוא רק היה מנציח את הבעיה, כי כל מי שישלוט בעתיד בעזה, לא רק החמאס, יתמיד לעולם ב"ההתנגדות". לעולם לא יהיה לו שום דבק אחר לאחד באמצעותו את האוכלוסייה הערבית של עזה ושום יעד אחר לתיעול תסכולה. עזה תהיה לעולם עוינת לישראל ותייצר מולה לעד שנאה והתנגדות.  

אנחנו חייבים לעצור לרגע ולהתחיל להקשיב לעזה. עזה רוצה לומר לנו משהו. אנחנו לא מקשיבים לה. עזה תובעת מאתנו לחשוב מחדש, לנסות לתת מענה היסטורי לבעייתה.

כדי לחשוב מחדש על עזה צריך להתחיל מן הסוף להתחלה. צריך להתחיל מהשאלה איך היינו רוצים לראות את סוגיית עזה מתיישבת. את השאלה הזו ראוי לשאול בלי לעקר אותה מיד על ידי שאלות כמו מה החמאס מוכן לקבל, מה תושבי עזה רוצים, מה יאמר העולם וכדומה. לא, השאלה היא קודם כל מה אנחנו רוצים "בסופו של יום", ורק אחרי שנשיב לעצמנו על כך, נראה מה אפשרי ומה לא. זהו הסדר הנכון.

אם כן, בואו נתחיל, ונלך בשיטת האלימינציה. ראשית, אנחנו לא רוצים שהמצב הנוכחי יימשך לעד; אם לא תהיה ברירה, כל שכן אם יהיה אופק חיובי, נוכל לסבול אותו לשנים ארוכות נוספות, אבל לא כפתרון קבע. שנית, אנחנו לא רוצים לכבוש את עזה כדי לחסל את שלטון החמאס. המחיר יקר לנו יותר מידי. גם אם נסכים לשלמו אנחנו לא רוצים לשלוט בעזה. אפילו לא – בניגוד ליו"ש – להחיל עליה כרגע את הריבונות. עם קרוב לשני מיליון תושביה ובצפיפות הנתונה, הדבר איננו מציאותי. שלישית, מהסיבות שפירטנו לעיל אנחנו גם לא רוצים "תכנית שיקום" לעזה. אנחנו לא מוכנים לקבע את הבעיה לנצח נצחים.

מה נותר איפה? מהו הפתרון שלנו? מה אנו רוצים בעצם? מה אנחנו יכולים בכלל לרצות? התשובה היחידה האפשרית לשאלה הזו היא: תכנית הגירה בינלאומית, מקיפה והמונית, בהשתתפות כל מדינות העולם, במימונן ותחת אחריותן. תכנית הגירה-מרצון שתייצר פתרון קבע מוחלט לבעיית עזה. רק על כך ראוי שיוצאו עשרות המיליארדים.

לתשובה הזו אפשר להגיע גם מכיוון אחר. לו יכולנו לחזור במנהרת הזמן לתקופה של ערב חתימת הסכמי אוסלו, כבר אחרי האינתיפדה הראשונה, אבל כשעדיין יכולנו לעשות כרצוננו, והיינו שואלים את עצמנו – לאור לקחי השנים שעברו מאז – מה היינו עושים עם עזה, התשובה הרצינית האפשרית היחידה הייתה אותה תשובה בדיוק: תכנית הגירה-מרצון, המונית ובינלאומית.

ועכשיו, כשהגענו לכאן, מהו הרציונל המוסרי-ערכי שיכול לעמוד מאחורי העמדה הזו ולבסס אותה? באיזה דרך אנחנו מתכוונים להצדיק מוסרית והיסטורית את התביעה הזו, קודם כל ובעיקר מול עצמנו? התשובה היחידה לכך מחזירה אותנו לאמת ההיסטורית, הישראלית, הלאומית, המוסרית והצודקת, האחת ויחידה, שממנה אנחנו בורחים, שלה אנחנו מתכחשים, ובגינה כנראה עזה לא מניחה לנו וגם לא תניח לנו לעולם: 

רצועת עזה היא חלק מארץ ישראל, היא שייכת לעם ישראל. הערבים שמאכלסים אותה יושבים בה שלא בזכות ושלא במקומם. זהו מקומנו. זו ארצנו. אין להם שום מוצא אלא בהגירה מרצון.

האם העולם יקבל את התביעה הזו? ברור שלא. וודאי שלא בהתחלה. גם לא החמאס כמובן. בשביל לא מעט מתושבי עזה זה בהחלט יכול להיות פתח תקווה, גם אם אין להם אפשרות להצהיר על כך. אך כל זה איננו משנה; העולם גם לא מקבל את טענותינו היום. גם לא החמאס. את התביעה הזו אנו חייבים קודם כל לעצמנו. אנו זקוקים לאופק ההיסטורי לפתרון בעיית עזה בשביל עצמנו, על מנת לגזור מתוכו את התנהלותנו הנוכחית וכדי לדעת מה להשיב, לנו עצמנו ולעולם כולו.

ממשלת ישראל חייבת להציב עמדה ברורה בפני אומות העולם המוטרדות מסוגיית עזה: הפתרון היחיד אותו נאפשר ושאתו נשתף פעולה הוא תכנית הגירה-מרצון המונית. שום "תכנית שיקום". שום פתרון אחר. בכל מקרה אחר, הסבל והמצוקה ההומניטרית של תושבי עזה הערבים יימשכו, ועזה תמשיך לסכן את היציבות במזה"ת. האחריות היא גם שלכם, לא רק שלנו, על שאינכם פועלים למען הפתרון היחיד האפשרי.

את המדיניות הזו חייבים ללוות בהנמקה המוסרית האמורה, ואז יתברר פתאום שגם בעיית ההסברה מקבלת פתרון. היא לפחות תהיה לוגית וקוהרנטית. אם כך נתייצב מול העולם, הסוגיה כולה תיראה באור חדש. אז גם יהיו לנו עוצמה ונחישות שיאפשרו לנו להמשיך במאבק הנוכחי שלנו על הגדרות. יהיו לו אופק חיובי. לא רק כלפי עצמנו, אלא גם בשביל תושבי עזה.

אני יודע מצוין. זה נשמע דמיוני לגמרי, לחלוטין לא ריאלי כרגע. אבל לא תהייה לנו ברירה; נהיה חייבים להרגיל את עצמנו, ומתוך כך גם את העולם, לחשוב במושגים הללו,.