יום ראשון, 24 ביוני 2018

נבלה נעשתה בישראל


בכדי להשיב את אמון ציבור המתיישבים ומעגל תומכיו בשב"כ לאחר העינויים שעברו עצורי פרשת דומא, מוטל על השב"כ לבצע חשבון נפש פומבי נוקב.


בס"ד
ט' בתמוז, תשע"ח

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אותי השב"כ הפסיד. הוא מעל באמון שרחשתי לו. ולא שהייתי תמים. כשצפו על פני השטח הידיעות על עינויים של העצורים בפרשת דומא, הנחתי אמנם שהשב"כ לא מטפל בהם בכפפות של משי, אבל גם לא עובר על החוק ועל הגבולות המתחייבים. בדעה צלולה העדפתי את הגרסה שפרסם השב"כ מאשר את גרסתם של פעילי ימין מסוימים, שראיתי בה מניפולציה תקשורתית. אמנם לא קבעתי קטגורית שלא היו עינויים, אבל יצאתי מתוך הנחה שאם כן, הדברים יתבררו במהלך המשפט. עכשיו, כשהולך ומתברר שהשב"כ לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו, ושכנראה היו עינויים, השב"כ הפסיד את אמוני.

וזה חבל, וגם חמור, כי עצם המאבק בתופעה של "תג מחיר", וודאי בתופעות קיצוניות יותר, הוא חיוני. התופעות הללו לא רק מזיקות להתיישבות אלא גם מעכבות את תהליך הגאולה, וחיוני שהשב"כ יטפל בהן, לטובת כולנו. אבל ישנם גבולות וישנם כללים וישנו גם החוק.

ולא שאני חושב שהייתה זו טעות לרחוש לשב"כ אמון; זה היה הדבר הראוי לעשות ואינני מצטער על כך שכן עיקר החידוש בדורות הללו של שיבת ציון הוא בבניין הציבוריות הישראלית, בנין האומה, עיצוב התודעה הלאומית האותנטית שלנו על כל מכשיריה – המדינה על כל מערכותיה. זוהי עצם הגאולה, הנס הגדול, והוא קודם לכל שאר הפרטים, אפילו לשלמותה של הארץ בשלב זה, וחובה עלינו לשמור עליו מכל משמר.

בנין הציבוריות הזו הוא תהליך ארוך מורכב ומסובך והוא עדיין לא הושלם. אנחנו באמצע הדרך. לכן הציבוריות שלנו עדיין נגועה בחסרונות וחולשות רבים. את אלה אי אפשר לתקן בכוח ובכפייה – לא מימין ולא משמאל. היא צריכה להתברר ולהתפתח מתוך עצמה, מתוך המחלוקות והוויכוחים שלנו. היא לא תיבנה למרות המחלוקות שביננו, אלא מתוך המחלוקות, באמצעותן. הן שמפתחות אותנו. ולכן כל כך חשוב לתת למחלוקות הללו חופש, חירות, זכות דיבור והבעה וגם – גבולות גזרה!
כל מי שחסר סבלנות, מיואש, או לא מסוגל לסבול את העיוותים שבינתיים, ומנסה להתגבר עליהם ביוזמה פרטית, בכוח ובכפייה, במקום על ידי חינוך, הסברה, שכנוע, פיתוח התודעה וכדומה – מעיד על עצמו שהוא איננו מאמין בעם ישראל, וביכולתו של העם להיות ברבות הימים "ילד גדול" גם בלי כפיה. זו הבעיה העיקרית בתופעות כמו "תג מחיר" כמו גם בתופעות דומות מהשמאל כמו שוברים שתיקה בצלם וכדומה, שמנסים לכפות על העם באמצעות גורמי חוץ.
מי שניבהל ומתייאש מן החולשות והכישלונות שבינתיים, ולענייננו בעיקר בתחומי הביטחון המדיניות וההתיישבות – ויש לא מעט כאלה, למרות שבסך הכול אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול – איננו מבין עד כמה גם הכישלונות, ודווקא הכישלונות, חשובים להתפתחות הציבוריות הזו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם, גם אם הדברים הללו צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם. הציבוריות הישראלית תגשים את ייעודה, אבל רק אם היא תיבנה מתוך תהליך פנימי, עמוק, חופשי ומשוחרר.
העובדה שיש בציבוריות הישראלית הזו ההולכת ונבנית כוח להתגונן מפני כל מי שמנסה לכפות עליה יעדים אלה שהיא עדיין לא מוכנה אליהם – משמאל או מימין – מעידה על בריאותה. לכן, בעיקרון, תפקידו של השב"כ הוא תפקיד חיוני מאין כמוהו: להגן על הציבוריות הישראלית הנבנית מפני כוחות פנימיים באומה, שמנסים לכפות עליה את דעתם בכוח. אבל תפקידו החשוב של השב"כ מחייב לא רק את ציבור אזרחי המדינה, אלא קודם כל אותו עצמו, והוא לא יכול להיעשות ברמאות ומניפולציות.
זו הסיבה שבעקרון נכון היה לתת אמון בשב"כ גם נוכח הידיעות על עינויים שעלו על פני השטח. אבל עכשיו, כשהולך ומתברר שלא אלה הם פני הדברים, אני חייב להסיק את המסקנות המתבקשות, לקחת את האמון שנתתי בשב"כ בחזרה ולהתנצל בפני כל מי שנפגע מדברים שכתבתי אז בנושא.

כנראה שלא רק את אמוני הפסיד השב"כ, אלא גם את של לא מעט אחרים מהזרם המרכזי בהתיישבות. תנאי הכרחי לחידוש האמון בין הציבור בהתיישבות ומעגלי תומכיו ואוהדיו בכל רחבי הארץ לבין השב"כ, הוא שהאחרון יבוא חשבון נוקב – ובפומבי – עם החוקרים האחראים לעינויים, עם מפקדיהם, וגבוה מעל גבוה. שום דבר פחות מזה. 

נבלה נעשתה בישראל.


אין תגובות:

פרסום תגובה