הסכמי אוסלו - פרספקטיבה היסטורית

עתה, כשגם ב"מפלגת העבודה" מתחילים להתפכח מהסכמי אוסלו, ניתן להתחיל להביט עליהם מתוך פרספקטיבה היסטורית.

בס"ד

י"ד בסיון, תשע"ח

(פורסם לקראת יום העצמאות בעיתון "עולם קטן")

האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית בשנות ה-90 היה ללא ספק הסכמי אוסלו. אבל את משמעותם לא ניתן להבין אלא בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ודווקא אמונית, שצריכה להתחיל, לפחות, במלחמת ששת הימים ובזו שלאחריה – מלחמת יום הכיפורים. 

מלחמת יום הכיפורים אכן הייתה ניצחון צבאי ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של דור 73 בפרט, הייתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.

המלחמה הקודמת לה, מלחמת ששת הימים, הייתה עבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני. בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה יכולים אנו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ניצחון ששת הימים, היווה את הגשמת חלום "המקלט הבטוח" במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים. ועכשיו – אפשר להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות.

את התובנה הזו ניפצה מלחמת יום הכיפורים לרסיסים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה. היא הבהירה לה שבכדי להמשיך להתקיים כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ולמסור את נפשנו – שוב ושוב לעוד מאה שנה, מאה חמישים שנה, ואולי אפילו ליותר מכך. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש והנהי. פה נגמרה לציונות הרוח במפרשים.

עם התובנה הזו התודעה הציונית – מעצם הגדרתה – איננה יכולה להשלים. על המסקנה הזו היא זועמת כל כך, בה היא בועטת ואותה היא מנסה להכחיש. מכאן גם שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהן – ניסיונות שווא לבטל את רוע הגזירה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד משמעית – הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של לנצח נאכל חרב.

הציונות – בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה, בניגוד לרוח הפנימית שהניעה אותה – באה "לפתור את בעיית היהודים", להקים מדינה שבה הפרט היהודי יוכל להתקיים, קיום כשלעצמו, פיזי, על פני כדור הארץ. מדינה עבור הפרט. בכדי להיות נכון למצב של "לנצח תאכל חרב", הפרט צריך להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים. אבל לחזרה של הציונות לארץ ישראל לא הייתה – וגם אין היום – מטרה מעבר לחיי הפרט.

מלחמת יוה"כ חשפה את החולשה השורשית הזו של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול. כאן טומנים זרעי הפורענות שהביאו בהמשך את הסכמי אוסלו; ניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה, את הצורך להמשיך להילחם מלחמות שאין לתודעה הציונית החילונית שום יכולת לתת להן משמעות.

לציבור האמוני קשה לרדת לעומק המשבר הזה. אדם דתי או אמוני מביט על המהלך הציוני בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. עבורו משמעותה של הציונות מתחילה עם אברהם אבינו, עבור דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ, החורבנות, הגלויות ועד לשיבת ציון של ימינו. ממבט שכזה, הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה אמנם, אבל בהחלט ברת-התמודדות. יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית שכזו, יש לו את ה"בשביל מה". יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יוה"כ היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו.  ולכן הציבור האמוני איננו מבין את מהות הייאוש הקינות והבכי הללו ואיננו שותף להן.

הסכמי אוסלו היו הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מבחינת התודעה הציונית החילונית. הם לא היו בגידה בציונות הזו – כפי שרבים טענו אז – אלא המסקנה המתבקשת ממנה. בכך דווקא טמון עומק משמעותם. כי אם הסכמי אוסלו, שהיו המסקנה הציונית הטבעית, נכשלו – התודעה הציונית החילונית נכשלה. אם אי אפשר להימנע מהמשך המלחמה על קיומה של המדינה, אי אפשר גם להימנע מלהחליף את בניין העל האידאי שלא מצליח להסביר את פשרה.

לכן, אוסלו מסמן את הנקודה בזמן שבה הגיעו תהליכי השקיעה האידאית של הציונות החילונית לשיאם. העם בישראל לא יכול להמשיך לחיות על בסיס  התודעה הזו – שלא מסוגלת לספק לו הסבר מניח את הדעת לצורכי קיומו.

אבל לאותו תהליך ישנו גם לבוש חיצוני יותר – סוציו-פוליטי – שכן את האידאות הללו נושאים בני אדם; היו להן מייצגים ממשיים שבזכות האידאות הללו החזיקו בהגמוניה בחברה הישראלית, ומבחינה זו הסכמי אוסלו הם הנקודה בזמן שבו החלו לצוף על פני השטח תהליכי חילופי האליטות, שבזמננו הפכו כבר למובהקים ומפורשים יותר, גם אם עדיין לא הושלמו.

ותהליך זה עצמו, התהליך הסוציו-פוליטי, מלובש בלבוש חיצוני עוד יותר: הוא בא לידי ביטוי בממד הפוליטי. במובן הזה הסכמי אוסלו היוו את פרשת המים הפוליטית בישראל. השמאל הישראלי, הוכיח לציבור שהוא בלתי אחראי, שאסור להפקיד בידיו את ביטחונה של ישראל. מאז הוא לא חזר באמת לשלטון, מלבד תקופה קצרה של אהוד ברק, שרק חיזקה את המסקנה.

זעזוע משני, רעידת משנה, הייתה פרשת ההתנתקות, שאותה יש להבין כהמשך לאוסלו, כבירור עמוק יותר של המופרכות של כל מבנה העל שעמד ביסודם של ההסכמים הללו.

הסכמי אוסלו חשפו שאין לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה; שרק על בסיס זה נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות. והמסקנה הזו הולכת והופכת למובנת מאליה בקרב רוב הציבור הישראלי.

אם כן, אפשר לסכם, שהסכמי אוסלו היו הנקודה בזמן שבה עברנו שלב בתולדות הציונות, שבה התחלנו בבניין קומתה השנייה.

"בצלם" אמוני

את הכבוד האנושי הראוי לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי היושב בארצנו, אנחנו חייבים קודם כל לעצמנו. אנחנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

בס"ד

י"א בסיון, תשע"ח

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

אני מתחיל להפנים שאם הדברים ימשיכו להתפתח בכיוון שהם מתפתחים, לא בלתי נמנע שאמצא את עצמי מצטרף בעתיד לארגון "בצלם"; אולי לא בדיוק במתכונתו הנוכחית, אבל בהחלט אצטרף לארגון שיעסוק בשמירת זכויות האדם של האוכלוסייה הערבית שמתגוררת בשטחי יהודה והשומרון.

יכול להיות שלמרות כל האירועים הדרמטיים שכבר ראינו החודש – גניבת סודות הגרעין האיראני, תקיפת צה"ל בסוריה, ביטול הסכם הגרעין עם איראן, חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים, (וי"א הניצחון באירוויזיון) – העיקר עדיין לפנינו. כי אם אבו-מאזן עומד "ללכת" בקרוב, נראה לי שלא בלתי אפשרי שכל המבנה הגאו-פוליטי שנבנה כאן על בסיס הסכמי אוסלו "ילך" יחד איתו. ניתן לצייר תסריטים שונים בתשובה לשאלה כיצד בדיוק זה עומד לקרות, אבל כל בר דעת מבין שזה יותר מאפשרי. 

ברור לגמרי שלא רק ממשלת ישראל אלא גם ובעיקר הממסד הביטחוני, ייעשו הכול על מנת לשמור על כנו את המבנה המדיני הקיים, כמו שהם עשו עד עכשיו. כול אפשרות של נטילת יוזמה לשינוי המצב מיסודו מפחידה אותם עד מוות. אבל למציאות יש הגיון משלה והיא כנראה לא תניח להם להמשיך להתכחש למציאות עוד זמן רב.

כי כל מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך ההיסטורי מתפתח לקראת החלת הריבונות שלנו על כל השטח שבין הים והירדן; שלא תהיינה בארץ הזו שתי מדינות. כמו כן, כל בר דעת חייב להבין שלא נוכל לתת אזרחות מלאה וזכות בחירה לכנסת לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים הללו. בנושא זה השמאל צדק; לא חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות על מנת להקים כאן מדינה דו לאומית, או את מדינת כל אזרחיה. לא זהו החזון. התושבים הערבים יצטרכו להסתפק – תחת מטריית הריבונות הישראלית – במעמד פוליטי דומה לזה שיש לתושביה הערביים של מזרח ירושלים. והאמת, מצדם אין להם צורך ביותר מזה.

במצב החדש שייווצר, שמירת זכויות האדם שלהם ומתן יחס של כבוד אנושי יהיו אתגר אמתי. יהיה זה תפקידנו לשמור על האפשרות שלהם לחיות ולהתפרנס בכבוד, לבנות את בתיהם ולחנך את ילדיהם בדרכם ובשפתם, כאינדיבידואלים. כמובן, כל זאת בהנחה ובתנאי מפורש ומוקפד ללא פשרות, שהם ישתחררו מכל היומרות הלאומיות שלהם, ישלימו עם הריבונות שלנו על הארץ הזו, וישתחררו מנטיותיהם הרצחניות והטרוריסטיות.

וזה תלוי בעיקר בנו, כי באמת מעולם לא הייתה לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו. ברגע שאנחנו נחזור לעצמנו, כשנהיה שוב לאנשים, כשנכריע – הם יקבלו את הדין. רוב רובם ישלימו עם המצב. אפילו ברצון. ואת אלו שלא יוכלו להשלים – נצטרך להרחיק. כפי שאנחנו ממילא צריכים לעשות גם היום.

או אז, במצב שייווצר, נצטרך להוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתנהג עמם כראוי. לשמור על זכויות האדם שלהם גם בלי שתהיינה להם זכויות פוליטיות. וזהו אתגר לא פשוט.

מעולם לא שנאתי ערבים באשר הם. למרות כל ההיסטוריה הבעייתית המשותפת שלנו, מעולם לא נזקקתי לשנאת ערבים על מנת למלא בתוכן את הלאומיות הישראלית שלי. נר לרגלי דברי הרב קוק: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה הנשמה מזוהמתה....(אורות, עמ' קמ"ט)".

במצב שייווצר לא רק שיהיה מקום של כבוד לנטייה ההומניסטית של השמאל הישראלי; היא תהיה חיונית. אני לא מדבר על השמאל הקיצוני; הוא לבטח ימשיך להתכחש למציאות ולנופף ב"אפרטהייד". אני מדבר על השמאל ההגון, שכבוד האדם חשוב לו באמת. על בסיס זה נוכל למצוא כר נרחב לשיתוף פעולה איתם. 

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את ריבונותנו עליה ואיננו מורד בה), אין אנו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

 

העטרה מוחזרת לבעליה

חנוכתה של שגרירות ארה"ב בירושלים היא הרבה יותר מאקט מדיני; היא הודאה של הנצרות, גם אם עדיין לא מודעת ולא מפורשת לגמרי, בבכורתו של ישראל, בבחירתו, בשליחותו הרוחנית-תרבותית לתיקון האדם ובתפקידו המרכזי בתולדות האנושות. מבחינת איכותו חשיבותו ומהותו, זהו אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש והצהרת בלפור.

בס"ד

ט' בסיון, תשע"ח

חנוכתה של שגרירות ארצות הברית בירושלים לאחרונה וההכרה המלאה שלה בירושלים כבירת ישראל איננה רק אירוע בעל חשיבות מדינית עצומה. הוא הרבה יותר מזה. על מנת לרדת לעומק משמעותו של האירוע יש צורך להשתמש במונחים הלקוחים מתחום הדת או התיאולוגיה, או לפחות התרבות והרוח.

שב"ד מנה באחד מספריו את מאפייניה של תקופת הגלות בתולדות עם ישראל, ומציין בין היתר את העובדה ש"שערי ירושלים נשמרו מפניו תמיד בכוח המעצמה העולמית החזקה ביותר באותה שעה". אכן, מאז החריבה רומי את בית המקדש, חרשה את אדמתו של הר הבית, והחליפה את שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", הקפידו מעצמות אירופה והמערב, ולא רק הן, לשלול מעם ישראל את ריבונותו ואדנותו על ירושלים.

שמירת שערי ירושלים מפני ישראל לא נבעה מסיבות מדיניות. שום הוויה מדינית לא הייתה לעם הזה במשך שנות הגלות. הניסיון לרשת את ירושלים ולהרחיק ממנה את ישראל בא על רקע מאבק תרבותי-רוחני. עבור רומא האלילית ייצגה ירושלים את הניגוד הגמור לתרבותה מקדשת היצרים. גם כשאימצה רומא את הנצרות, וזו הפכה לדת השלטת במערב מאז ועד עצם ימינו אלה, נותר הניגוד על כנו. עבור הנצרות, שביקשה לרשת את ישראל ואת תפקידו ההיסטורי בתולדות האדם, סימלה ירושלים את מרכזיותו של ישראל באנושות, את בכורתו ובעיקר את בחירתו. לכן היא חסמה בפניו את שערי בירתו.

אי אפשר להבין את תופעת האנטישמיות המדינית של אירופה היום ואת תופעת ה-B.D.S. , בלי לראות עד כמה שתי אלה מושרשות בניגוד ההוא שבין הנצרות ובין ישראל. העובדה שאותה נצרות מופיעה היום במערב במעטה של לבוש חילוני דק, איננה מצליחה להסתיר את המניע הרוחני העמוק של האנטישמיות הזו, ואת האיום שחשה התרבות המערבית-נוצרית לעצם קיומה ככזאת, נוכח הופעתו המחודשת של עם ישראל בארצו ונוכח תחייתו.   

גם את מלוא משמעותה של הכרת ארצות הברית של אמריקה – שהיא המעצמה הנוצרית-מערבית השלטת בעולם של ימינו – בריבונותו של עם ישראל על ירושלים, אי אפשר להבין בלי לתת את הדעת לניגוד ההיסטורי הרוחני האמור.

את מלוא משמעותו של האירוע חושף בפנינו מדרשם של חז"ל: "למה נקרא שמה חזיר – שמחזרת עטרה לבעליה (ויקרא רבה, י"ג, ה')". המושג "חזיר" הפך במסורת היהודית במשך הדורות לכינוי בוז וגנאי, אבל חז"ל מתכוונים כאן למהות הרוחנית של החיה הזו, לאיכות הרוחנית שבאה לידי ביטוי פיזיולוגי בסימני הטהרה והטומאה שיש בה. לא כאן המקום לפרט מדוע, אבל חז"ל מייחסים מהות רוחנית זו לנצרות.

והנה, טוענים חז"ל, עתידה הנצרות – זו שהתיימרה במשך אלפיים שנה לרשת את ישראל, את תורתו, את ייעודו, את ארצו ואת בירתו – "להחזיר עטרה לבעליה". חז"ל מודיעים לנו שהכשל הרוחני שמאפיין את הנצרות עתיד להתמוטט, לפשוט את הרגל, להודות שהעטרה שהוא התיימר לשאת איננה שלו – ולהחזיר אותה לבעליה.

חנוכתה של שגרירות ארה"ב בירושלים היא אם כן החזרת העטרה לבעליה. היא הרבה יותר מאקט מדיני; היא הודאה, גם אם עדיין לא מודעת ולא מפורשת לגמרי, בבכורתו של ישראל, בבחירתו, בשליחותו הרוחנית-תרבותית לתיקון האדם ובתפקידו המרכזי בתולדות האנושות. מבחינת איכותו חשיבותו ומהותו, זהו אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש והצהרת בלפור.

ואם כבר הגענו עד הלום, ואם גם הדבר הבלתי יאומן הזה של תחילת הכרת העולם הנוצרי בריבונותו של ישראל על ירושלים הולך ומתרחש לנוכח עינינו, מדוע זה לא נוכל להתחיל לראות מבעד לחרכים גם את האפשרות העתידית של הכרתו של העולם המוסלמי בבכורתו ובבחירתו של ישראל, ואת הודאתו בריבונותו של ישראל על ירושלים. אכן, אפילו רק להעלות רעיון כזה בראשנו, ובמיוחד השבוע, נשמע לגמרי דמיוני, ואנחנו עדיין רחוקים משם מאד, אבל לו יכולנו לשאול את אבותינו, רק מאה וחמישים שנה אחורה, על האירוע שחגגנו השבוע ברוב פאר והדר, אין ספק שזה היה נשמע להם דמיוני באותה מידה.

אנחנו חיים בסרט. בשטף אירועים מטה-היסטוריים שכל הדורות של אבותינו יכלו רק לחלום עליהם. ראוי לנו להביט על המאורעות הללו לא רק מפרספקטיבה מדינית, אלא גם מפרספקטיבה אמונית.

 

אופוזיציה מחוקה

באין אופוזיציה משמאל שמציעה מדיניות חילופית, תצמח לנו אלטרנטיבה מימין לליכוד. השטח פתוח ואנחנו מחכים לך, בנט.

בס"ד

כ"ו באייר, תשע"ח

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

מרתק היה לעקוב דווקא אחר תגובתם של ראשי האופוזיציה בישראל להצהרת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן. את דבריהם של יאיר לפיד ואבי גבאי לא שמענו אפילו לא בבוקר שאחרי. בשלב בו נכתבות שורות אלה הם עדיין לא היו מסוגלים לייצר שום תגובה הגיונית להצהרה. במקומם שמענו את עמיר פרץ מ"המחנה הציוני" ואת עופר שלח מ"יש עתיד" מברכים על ההחלטה. הם כמובן לא היו מסוגלים לא לעשות זאת.

גם התגובות וגם השתיקות מבהירות עד כמה האופוזיציה בישראל לא מסוגלת למצוא אפילו נקודת משען אחת לבסס עליה חלופה הגיונית למדיניותו של נתניהו בנושא אירן ותוכנית הגרעין שלה. פרץ ושלח הרשו לעצמם לומר "אמת ויציב וישר ונכון ויפה הדבר הזה עלינו", מה שראשי מפלגותיהם אינם יכולים למהר לעשות, שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הפוליטית שלהם. 

לפיד וגבאי גם אינם יכולים כמובן להצטרף  לראשת מר"ץ שהגדירה את הצהרת טראמפ כ"החלטה רעה" ו"מהלך מסוכן", או לשלי יחימוביץ' שהביעה דאגה והתריעה על "סכנת מלחמה", שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הקוגניטיבית שלהם. בקיצור, אופוזיציה במצוקה.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה, והרבה יותר מאשר סתם מצוקה פוליטית מקומית. אם נזכור את ביקורתה של האופוזיציה על נתניהו בעקבות הפרזנטציה של ארכיון הגרעין האיראני, שהתגלתה עכשיו במלוא תפארת נחיצותה; ואם נוסיף לחשבון את מתקפתה על נאומיו בשני בתי הקונגרס האמריקאים, שגם הם הוכיחו עתה את ערכם; ואם נעלה שוב על דעתנו את אזהרותיהם החוזרות ונשנות על האסון המדיני שממיט נתניהו על יחסי החוץ של ישראל; ואם נצרף לכך גם את תמיכתם הכנה, אפילו היום, ברעיון שתי המדינות ובדו-שיח מדיני עם "הפלסטינים", ואת תמיכתם בהתנתקות ובעיקר בהסכמי אוסלו, שהם עדיין לא מסוגלים להצהיר שהיו טעות היסטורית – וזו רשימה חלקית בלבד כמובן – יתבהר לנו שלאופוזיציה בישראל לא נותרה שום נקודה מוצא הגיונית, אחראית, בוגרת ומתקבלת על הדעת, לביסוס עמדה מדינית-ביטחונית חילופית לזו של הליכוד בכלל ונתניהו בפרט.

וזו לא תופעה נקודתית. אלא תופעה היסטורית. לאורך כל העשורים האחרונים בחזית המדינית-ביטחונית, התמוטטה עמדת השמאל הישראלי לחלוטין אל מול עמדת הימין, ועמדתו של נתניהו הפכה לקונצנזוס לאומי. אם נצרף לכך גם תזכורת על עמדת השמאל והאופוזיציה בשאלת מאגרי הגז, ואת פריחתה של הכלכלה בישראל והצלחת מדיניות נתניהו גם בתחום הזה, נוכל להגיע לשורה התחתונה ולסכם: אין אופוזיציה בישראל.

נכון, בשאלות דת ומדינה יכולה עדיין האופוזיציה למצוא איזו נקודת משען לאחיזתה, כמו גם בנושא שלטון הבג"ץ, אבל בשני אלה אין בכדי לבסס אלטרנטיבה כוללת לימין בישראל. שלי יחימוביץ ניסתה להיתלות כך בנושאי סוציאל-דמוקרטיה וכשלה. מוקד המציאות הישראלית הוא עדיין הממד המדיני-ביטחוני.

העובדה שיאיר לפיד עדיין נמצא בתחום ה-20 המנדטים בסקרים, איננה נובעת מכך שיש לו מדיניות חילופית למדיניותו של נתניהו בשאלות הללו; היא איננה ביטוי לאי הסכמתם של ישראלים רבים עם מדיניותו של נתניהו, אלא לקושי הפסיכולוגי שלהם להזדהות עם נתניהו עצמו, אישית, בעקבות מסעי הדמוניזציה שנעשו לו כאן בעשורים האחרונים.

אם כן, לנוכח מחיקת האופוזיציה הישראלית, התהליך ההיסטורי המסתמן בפנינו הוא של מעבר הדרגתי של התודעה הציבורית ימינה. הליכוד ועמדותיו הם היום המרכז, הקונצנזוס, והשמאל הישראלי הולך ושוקע, הולך ומידלדל, הולך ומוצא את מקומו בשולי ההיסטוריה.     

  

ומכיוון שאין חלל ריק במציאות, ומכיוון שאופוזיציה רלוונטית איננה רק צורך חיוני של הדמוקרטיה אלא גם צורך היסטורי חיוני על מנת ליצור תנועה, דינמיקה והתפתחות בחברה; שכן אלה אינן יכולות להיווצר אלא רק באמצעות שני כוחות מנוגדים, עולה השאלה מהיכן תיווצר אופוזיציה משמעותית לקונצנזוס הלאומי המסתמן סביב מדיניותם של הליכוד ונתניהו.

והתשובה היא שאופוזיציה כזו, שמציעה מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הקונצנזואלית, תצמח לנו בהכרח מימין לליכוד, והיא שתחליף את האופוזיציה משמאל שהולכת ומתדלדלת.

חלופה כזו הולכת וצומחת בימים אלה מכיוונו של "הבית היהודי". נפתלי בנט עומד עדיין כמעט בכל סוגיה מאחורי נתניהו, אבל גם מקפיד לא פעם לדחוף אותו קדימה. כך היום בסוגיית שלטון הבג"ץ, כך בשאלת המסתננים, כך בשאלת מעמד ההתיישבות ביהודה והשומרון ובעוד סוגיות.

נראה שבנט יכול לחדד את ההבדלים, להחריף את הניגודים ולהעז להביע עמדות אמוניות נחרצות ועקביות יותר, במיוחד בסוגיות המדיניות-ביטחוניות ובנושא החלת הריבונות. השטח פתוח והוא לא רק מזמין דיאלקטיקה היסטורית כזו, אלא אפילו מחייב אותה. היא כבר הולכת והופכת היום לכורח המציאות ולצו השעה.     

הקפיטליזם הערל

כאלטרנטיבה מוחלטת, הן לקפיטליזם והן לקומוניזם, מעלה שב"ד מתוך תורת ישראל את עקרון היובל, אבל לא לפני שהוא מבקר את שתי השיטות הללו מיסודן. כאן לביקורתו על הקפיטליזם. 

בס"ד

כ"ה באייר, תשע"ח (10.5.18)

(פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" בשנת 2011)

הדיון הציבורי התוסס בשאלת המשטר הכלכלי הראוי לנו, חושף שוב את הבסיס האינטלקטואלי השטחי של תחייתנו הלאומית. העמדות השונות בויכוח מתארגנות לאורך ציר אחד בלבד: קפיטליזם – סוציאליזם, על גווניהם השונים. ובכן, שני משטרים כלכליים שמקורם בהלכי-מחשבה וערכי מוסר זרים, שדבקנו בהם כדבר מובן מאליו, ובלי קשר פנימי לבעיות המיוחדות של תחייתנו הלאומית. כשנתעמק מעט בבסיס המוסרי של השיטות הללו, נגלה בקלות ששתיהן פסולות מלשמש לנו כקנה מידה או אידיאל, לתכנון הכלכלי של תחייתנו. עם זאת, במאמר זה אעסוק בביקורת הקפיטליזם בלבד.

אינדיבידואליזם עקבי

הקפיטליזם, כידוע, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הקפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים.  

המוסר הקפיטליסטי הזה מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום. אמנם היהודים בגלות היו תמיד גדולי הקפיטליסטים, אך זו היתה מבחינתם תמיד רק "מדיניות חוץ", דרך התמודדות והישרדות מול הסביבה הנוכרית. מערכת היחסים הפנים-קהילתית של החברה היהודית המסורתית בגלות, התאפיינה – לפחות עד התפוררותה בעקבות ההשכלה – בסולידאריות ואחווה יוצאות דופן. אין פלא אם כן, שהציונות, עד קום המדינה, נטתה דווקא לסוציאליזם ולא לקפיטליזם והתאפיינה בהרגשה לאומית-קיבוצית-אידיאליסטית שהיתה האמת הפנימית שלה. מה עוד שרק מתוך אוירה מוסרית שכזו ניתן היה כמובן לבנות את היש החומרי של היישוב והמדינה מתוך הלא-כלום.

האחווה הבין-יהודית הזו איננה סתם "סולידאריות" אלא – ברית. הניגוד לברית הזו היא הערלות – תודעה על פיה האדם רואה עצמו מנוכר-בעצם לכל הסובבים אותו, אטום להם, וממילא תופס אותם כחפץ, כאובייקט וכאמצעי.

פלא הוא בעיני שישנם בתוכנו מי שמדברים על תחיה לאומית, ולא כל שכן על תחיה משיחית וגאולה ארצית שלמה, ולא חשים עד כמה המוסר הקפיטליסטי מנוגד ליעדים אלה. משימת הגאולה הארצית והתחייה המשיחית שלנו היא קודם כל משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו – בברית קודש – להגשמתה. המוסר הקפיטליסטי, האינדיבידואלסטי-ערלי – מלחמת הכל בכל – לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

מכאן למימד הזמן: תפיסת העולם שמהווה את הבסיס לקפיטליזם היא תודעה של "כאן ועכשיו" אינדיבידואליסטי חמור. התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

האבקות כלבים

אין ספק שבנסיבות מסוימות הקפיטליזם יעיל מאד לשגשוגה של כלל החברה, אבל אחרי תקופה קצרה של שגשוג ופריחה, הפיצול וההתחרות המונחים ביסודו מתחילים לתת את אותותיהם. הקבוצות שהפסידו בתחרות, מתחילות להבין שהכוח הכלכלי שהצטבר בידי הקבוצות המנצחות דן אותם לנחיתות עולמית ולניצול. התחרות החופשית, שהביאה ברכה לחברה בתחילתו של התהליך, הופכת למשחק מכור – כלי נוח ביד המנצחים לשם הנצחת ההגמוניה שלהם והגברתה.   

כשמגיעה החברה הקפיטליסטית לשלב זה, חדלה התחרות להיות הוגנת ויצרנית, תחרות שמפתחת את החברה, והיא נהפכת לתחרות על הישגי העבר, תחרות מרדנית המהרסת את החברה ומבזבזת את מרצה לשווא. היא מפסיקה להיות זרז לפיתוח, ומתחילה ללבות רגשי תסכול וקנאה. הפערים החברתיים מתרחבים, הסולידאריות הלאומית נהרסת, והתרוששות של המוני-עם מתרחבים והולכים היא הכרח המציאות. העושר מתנקז בהכרח לפחות ופחות אנשים, ואלה חייבים להמשיך ולצבור אותו בתחרות ביניהם, ועל חשבון שאר ההמונים. שיטה זו מכילה את סתירתה בתוכה; מרידה בשיטה כזו ופיצוצה של החברה מבפנים הן שאלה של זמן בלבד. אם בטווח הקצר התגלה הקפיטליזם הזה כיעיל לחברה בכללותה, בטווח הארוך הוא הרסני.

יעילותו של הקפיטליזם נובעת מהתבססותו על היצרים הנמוכים של האדם – התחרות, הקנאה, תאוות הממון והצריכה. אלה אכן גורמים רבי עוצמה בהפעלתו האינטנסיבית של הפרט, אך ברור לכל מה סופה של חברה שאלה הם היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים. את העיקרון הפסיכולוגי של יעילותו של הקפיטליזם יודעים גם מאמני כלבים. הם יודעים ששיסוי הכלבים זה בזה יביא למיצוי כל הפוטנציאל החייתי שלהם ושל מקסימום כישוריהם האגרסיביים. מאד מאד יעיל. אבל ה"החזירות" הזו, שהיא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם, היא רק סימפטום. הפגם השורשי העומד ביסודו היא "הערלות".

תרתי דסתרי

אבל הנזק החמור יותר, אם יכול להיות עוד נזק חמור מזה לחברה, הוא הנזק הרוחני, ודווקא בנקודה זו ניכר עד כמה המוסר הקפיטליסטי פסול לצרכי תחייתנו הלאומית.

כי הפיצול האינטרסנטי נושא בחובו גם פיצול רוחני מתאים, כדי לספק בנייני-על מתאימים לאינטרסים המתחרים ביניהם. האינטרסים הכלכליים המנוגדים מחייבים בניית רציונליזאציה אידיאית שתצדיק אותם. מאבקם של האינטרסים הכלכליים זה בזה אינו נעשה בשמם, אלא בשם אידיאלים וערכים שמגויסים לצורך הצדקתם. ניתן לראות דוגמה מובהקת מהעבר הקרוב: התמיכה של הקהילה העסקית ובעלי הממון באידיאולוגיה של "שלום עכשיו" ובהסכמי אוסלו נובעת, קודם כל, משיקולים אינטרסנטים. לדעתם השלום טוב לעסקים; שוקי המזרח התיכון והעבודה הזולה שהם יכולים לספק קורצים להם. תמיכתם באידיאולוגיה של השלום היא דוגמה מובהקת לבניין-על שכזה.

ריבוי האינטרסים – שהוא כאמור בבחינת "בילד-אין" בחברה הקפיטליסטית – מוליד ריבוי בנייני-על אידיאולוגיים שכאלה, שנועדו להצדיק אותם ולשרתם. ומכיוון שהאינטרסים מנוגדים – כך גם בנייני-העל הללו. התוצאה היא חברה שמתרבים בה לא רק אינטרסים חומריים סותרים, אלא גם אידיאלים וערכים מתנגשים. מיותר להסביר עד כמה דבר זה מנוגד לאחדות-השאיפה-הלאומית, שאנו זקוקים לה במצבנו הלאומי כאוויר לנשימה, לא רק בכדי לקדם את תחייתנו, אלא אפילו רק בכדי להישרד בקיבעונה העכשווי.

יתר על כן: משעולות האידיאולוגיות הללו, וחלקן כמובן מנצחות במאבק, הן מוליכות אותנו, לפי החוקיות והדינמיקה הטמונות בחובן, ודווקא לפיה – לעתיד ערכי-מוסרי-אידיאי מעורפל, מקרי, לא ידוע, לא מתוכנן, שאין לו ולא כלום עם העבר הישראלי-יהודי וכמובן שלא עם העתיד הישראלי על יעדיו אתגריו ומטרותיו. בתהליכי התפתחות כאלה, שהם מנת חלקם של כל העמים, אנו יודעים אולי מאין יצאנו אך לא יכול להיות לנו שום מושג קלוש לאן נגיע.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס מאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הקפיטליזם יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הקפיטליזם הוא סם מוות.

     

חדר ערבי בבית היהודי

בשלה העת לכונן מערכת יחסים חדשה עם אזרחי ישראל הערבים שמוכנים לראות בנו "בעלי הבית".

בס"ד

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

י"ט באייר, תשע"ח

לאחרונה הצהיר בראיון ברדיו יו"ר "הבית היהודי", השר נפתלי בנט, שהוא אינו פוסל צירוף ערבים למפלגה. "אם יבוא מישהו שיגיד שהוא ציוני, מאמין בערכי המפלגה, שירת בצה”ל והוא עם העמדות שלי? למה לא?" אמר.  

האמת שאין חדש בהצהרה זו; אנט חאסכייה, ערביה ישראלית שבניה משרתים בצה"ל, כבר רצה בפריימריס האחרונים לרשימת "הבית היהודי". אבל מכיוון ששוב יש מי שמרימים גבה או מצקצקים, ראוי להסביר את חשיבותה של הצהרה כזו.  

לעניות דעתי, מה שבנט מנסה לעשות כאן איננו רק ובעיקר "להרחיב את השורות" – הוא מנסה "להרחיב את הראש". הוא לא מבקש, אם יורשה לי לפרש אותו, לקושש עוד חצי מנדט; הוא מנסה לפתוח לנו את הראש. לציבור הישראלי בכלל, ולציבור הציוני-דתי בפרט.

בנט קורא לנו, לציבור הציונות הדתית, לקחת על עצמנו את המשימה של עיצוב מחדש של יחסיה של החברה הישראלית עם הערבים אזרחי ישראל, כי את הבסיס ההגיוני והרלוונטי היחידי למערכת היחסים הזו יכול להציע רק הציבור שזהותו היהודית ברורה ואיתנה, ונובעת ישירות מדבקותו בתורת ישראל.

אמנם יש מי שהיו רוצים שהערבים אזרחי ישראל פשוט יתאדו, ייעלמו, אולי "יתגורשו", אבל בינתיים התושבים הערבים הללו כאן. המציאות הזו אינה עומדת להשתנות בקרוב ולכן היא מחייבת אותנו להתייחס לסוגיה. התייחסות רצינית מחייבת להתוות למערכת היחסים שבין החברה הישראלית לבין הערבים אזרחי המדינה בסיס אחר מזה שהיה מקובל עד היום – וכשל. בסיס חדש לגמרי. יהודי.

נקודת המוצא שהציע השמאל הישראלי ליצירת מערכת היחסים בין הערבים אזרחי מדינת ישראל ובין החברה הישראלית – והיא שהייתה עד עתה העמדה השלטת בשיח – הייתה ההכרה ב"לאומיות פלשתינאית" ובשייכותם של ערביי ישראל ללאומיות זו. מכאן ועל בסיס זה התפלג השמאל לשני כיוונים: או שתי מדינות לשני עמים, ובמקרה זה אמורים היו ערביי ישראל להסתפק בהזדהות עם המדינה הפלשתינאית; או מדינת כל אזרחיה. ולפעמים גם שניהם.

הערבים התאכזבו מהשמאל הישראלי ומגישתו, שלא לומר התייאשו ממנו לחלוטין. הוא לא קדם במאומה את מצבם וענייניהם. להפך. הוא ליבה בהם שלא בטובתם את היומרות של "הלאומיות הפלשתינאית" המופרכת וחסרת הסיכוי; הוא גרם לח"כים הערבים להתחרות ביניהם מי יהיה קיצוני יותר בנאמנותו לה, במקום לדאוג לאינטרסים של מצביעיהם. הוא גירה ברחוב הערבי יצרים של שנאה מרדנות והתנגדות למדינה, טיפח בו תסיסה, אלימות, תסכול וחוסר שקט, במקום לפתח בו הרגעה והשלמה עם המציאות. הערבים התחילו להבין עד כמה מזיקה להם ה"הלאומיות הפלשתינאית" שהשמאל הישראלי מנסה להדביק להם לצרכיו. הם גם מכירים היטב בצביעות ובחוסר הכנות שלו, כפי שהיטיב לבטא ח"כ זחאלקה בנאומו המפורסם נגד הגזענות של חברת הכנסת סתיו שפיר.

הזהות המדולדלת של השמאל הישראלי – לא דתית, לא מסורתית, לא משפחתית, אלא אינדיבידואליסטית ואוניברסלית – זרה לערביי ישראל. היא מעוררת בהם חשדנות וחוסר אמון. הם חשים בה זיוף. הם מעדיפים בן שיח מאמין, דתי, מסורתי ונושא זהות מובחנת. אדם המחובר לאדמתו. מישהו שמדבר בשפתם, לא פלקט קוסמופוליטי.

הערבים – לא כולם, רובם – מחכים למישהו שיקבל אותם כמו שהם, יכבד אותם כבני אדם, ויציע להם מקום כאינדיבידואלים – לא כפלשתינאים; הם רוצים להיות חלק מהמדינה היהודית – כיהודית דווקא. הוא מוכנים ליטול חלק במדינה יהודית גאה בעצמה ובטוחה בזהותה. שלא מתנצלת. כזו שהם יכולים להעריך בכנות. הם בשלים ומוכנים להכיר בכך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל, ושהמדינה הזו היא מדינה יהודית.

לרובם אין בעיה שנהיה "בעלי הבית"; הם רק מחכים שנהיה כבר. הם מבינים היטב כמה טוב להם כאן אתנו, ומוכנים להשלים עם המצב, לגלות נאמנות ולכרות עמנו ברית. ממש כמו הדרוזים.

"המכון הישראלי לדמוקרטיה" פרסם בסקר "מדד הדמוקרטיה לשנת  2016" את התשובות לשאלה על הזהות העיקרית של המגזר הערבי בישראל. כצפוי לכל מי שעיניו בראשו – הזהות "הפלסטינית" הגיעה למקום האחרון, ובהפרש משמעותי. בשביל 29 אחוזים מהערבים הישראלים הזהות הדתית (מוסלמית, נוצרית, או דרוזית) היא העיקרית. בקרב עוד 25 אחוזים הזהות הישראלית היא העיקרית. ל-24 אחוזים הזהות הערבית היא העיקרית. הזהות הפלסטינית עיקרית רק עבור 12 אחוזים.

תרשמו לפניכם את המספר: רק 12 אחוזים מהערבים אזרחי ישראל רואים עצמם קודם כל כ"פלסטינים". כל השאר יכולים באופן עקרוני להזדהות עם מדינת ישראל על בסיס אינדיבידואלי, אם נציע להם ברצינות אופציה כזו.

בעצם הצטרפותו לבית היהודי, מצהיר חבר כנסת ערבי המשובץ ברשימה על כינון מערכת היחסים החדשה, ממש כמו מערכת היחסים שבינינו לבין הדרוזים. בשביל ערבים רבים אזרחי המדינה זו בהחלט בשורה מרגיעה שהם ישמחו להזדהות עמה; גם בשביל יהודים רבים.

הביקורת היחידה שיש לי על בנט בנושא היא שהתגובה המתחייבת לרעיון כזה איננה רק "למה לא?" כמו שהתבטא בנט בראיון הרדיו הנ"ל; התגובה המתחייבת היא בהכרח "כן".

"כן" גדול. ומהפכני. משנה סדרי עולם. ובלי להתנצל.