חובת המחאה

"כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו,  בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נ"ד, ב').

לפני כמה שבועות ניהלתי דיון עם אחד מידידי בענייני "הקהילה". הוא טען ש"סקר אחרי סקר בעשור האחרון מראה על תמיכה של רוב ברור בשוויון זכויות ללהטב"ים, כולל נישואים. משהו בסביבות ה65-70% מהאכלוסיה היהודית בישראל (הערבים שמרנים יותר ותומכים פחות)."

זוהי טענה מאתגרת שמחייבת אותנו להתמודד. אז נכון שכולנו למדנו בתקופה האחרונה מה ערכם של סקרים, וגם הוא מודה בכך, ונכון אפילו שהסקרים שהוא מסתמך עליהם נעשים בדרך כלל על ידי גופים אינטרסנטים, שעניינם להגדיל את התופעה ואין להם שום בעיה לעוות את המציאות, אבל עדיין הוא צודק; הסקרים מעידים על תמיכה של עשרות אחוזים מהציבור "בקהילה", ועם זה צריך להתמודד.

א.      אז ראשית, בואו נדייק. הסקרים מעידים על מה שאנשים עונים בסקרים; לא בהכרח על מה שהם חושבים. וזהו הבדל משמעותי. כשבועיים לפני הבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב, טענתי שאין לקחת ברצינות את הסקרים שם, משום שאין ספק שהעובדה שהתקשורת שם עשתה לטראמפ רצח אופי מתמשך, והפכה אותו למאוד לא פוליטיקלי קורקט, גורמת לאנשים שלא לומר את דעתם האמתית בסקרים. הם עונים את התשובה שהם חושבים שמצפים מהם לענות. את דעתם האמתית הם שומרים לקלפי. (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=544942999035742&id=100005601404035). אותה סיבה בדיוק גורמת ללא מעט מאותם עשרות אחוזים מהציבור לענות שהם תומכים בתופעה של הקהילה. במקרה הזה, שבו הפוליטיקלי קורקט משמעותי במיוחד, נוכח המכבש התקשורתי שמתנהל בעניין למעלה מעשור, לתופעה הזו ישנו משקל כבד מאד.

אבל בכל זאת, האתגר עדיין מונח לפתחנו, כי לא זהו הדבר העיקרי שעלינו ללמוד מן הסקרים הללו:

ב.      אכן, חלק גדול מהציבור הישראלי די נבוך ומבולבל נוכח התופעה של "הקהילה". רבים מאד חשים שהיא לא טבעית, שלילית ופסולה מבחינה מוסרית וערכית, אבל אין להם שום בסיס רציונלי להתנגד לה. בכל מרחבי התרבות המערבית אין בניין-על אידאולוגי או תשתית ערכית מוסרית אינטלקטואלית, שמאפשרת לאנשים לשלול בצורה אינטליגנטית ולא מתלהמת את התופעה. כמובן, ישנה השמרנות לשמה, אבל היא לעולם איננה תשובה מספקת.

וזוהי באמת הסיבה לכך שהסקרים מורים על תמיכה בקהילה. אני לומד מהסקרים הללו על מבוכה, לא בהכרח על תמיכה (ונתעלם כרגע מהעדות הברורה על טרור מחשבתי).

ג.       וכאן נמצא האתגר האמתי. משום שהתשתית הערכית-מוסרית היחידה שמסוגלת להתמודד עם התופעה בצורה בוגרת היא תורת ישראל. עמדתה של תורתנו בסוגיה ברורה וחד משמעית; היא פוסלת אותה מכל וכל ובלשון שאיננה יכולה להשתמע לשתי פנים. לא רק ספציפית, כאחד מאיסורי העריות, אלא גם כאחת מעשרת הדברות – "לא תנאף" – שלפי רוב המפרשים כוללת את כל העריות.

עמדתה זו של התורה, מחייבת כל יהודי למחות כנגד התופעה. מחאה הזו איננה על מנת להגן על התורה, או על הציבור הדתי-חרדי, או על הרבנים או על הרבנות; לא, אנחנו חייבים זאת לעם ישראל; לציבור כולו בכלל, ולאלה שנכשלו באיסור, או מועדים להיכשל בו, בפרט. כי אם אין מקור ערכי-מוסרי סמכותי אחר שעל בסיסו ניתן לשלול את התופעה, הרי חובת המחאה שלנו כפולה ומכופלת. אנחנו לא רשאים לעמוד מנגד, ולומר שאת נפשנו, ואת נפשם של בנינו ובנותינו (נניח, במקרה הטוב) הצלנו; כל ישראל ערבים זה לזה, ואנחנו אחראים לכך שנוכח המכבש הפוליטיקלי קורקט, ישמע גם קול אחר. בנפשנו ובנפש העם הזה הדבר.

כמובן, מוטל עלינו לצאת כנגד התופעה עצמה – ובעיקר נגד הלגיטימציה שהיא מקבלת והאידאליזציה שעושים לה – לא כנגד אלה שנכשלו בה, שראויים לאמפטיה ורגישות מרביים. חובה עלינו למחות כנגד התופעה, אבל עלינו לעשות זאת בצורה שאיננה מעליבה, פוגעת ומכפישה, ובמלוא הרגישות. לא רק מכיוון שאנו מחויבים בשמירת לשוננו, ולא רק מפני שכך ראוי ואסתטי יותר, אלא גם מכיוון שאחרת סיכוייה של המחאה ליפול על אוזניים קשובות נמוכים הרבה יותר.

וכמובן, עלינו לעשות מאמץ אינטלקטואלי מאתגר מאין כמוהו: להסביר את עמדתה של התורה, במונחים, מושגים שפה, והגיון מערביים. זוהי עבודה חשובה, עבודת קודש, שהיא בבחינת הצלת נפשות ופיקוח נפש במלוא מובן המילה. ישנם כמה הוגים אמיצים שקיבלו עליהם את המשימה, וביניהם גם ידידי יואב שורק, וגם אני ניסיתי כמיטב יכולתי בשנים-שלושה מאמרים בשנים האחרונות (רצ"ב למטה קישור) אבל העבודה עדיין רבה.

וכמו שלימדונו חז"ל: "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו,  בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נ"ד, ב').

למאמרים שלי בנושא:

               א. http://blog.emuni.co.il/2015/05/blog-post_26.html

               ב. http://blog.emuni.co.il/2013/12/blog-post.html

               ג. http://blog.emuni.co.il/2015/08/blog-post_4.html

   

 

עם ירון לונדון ב"לונדון וקירשנבאום" על "סיפוח דמוקרטי"

בס"ד

מסתבר שהמאמר שלי על "סיפוח זוחל" עניין את לונדון מ"לונדון וקירשנבאום"; הוא הזמין אותי אתמול לתכנית על מנת להציג את הרעיון ב-5 דקות, ואף נתן לו שם מצוין: "סיפוח דמוקרטי". כדאי לשים לב גם לחיזוק שנותן צבי יחזקאלי בהמשך להנחות היסוד של הרעיון.

למאמר הקצר בנושא, כאן בבלוג:   http://blog.emuni.co.il/2017/01/c.html

https://www.youtube.com/watch?v=V1e288F4avo&feature=youtu.be

סיפוח דמוקרטי

מבחינה עקרונית-דמוקרטית סיפוח שטחי C הוא עניין פשוט יחסית; אבל כיצד מתקדמים הלאה. אז למה שלא נשאל אותם, את התושבים הערבים.

בס"ד

כ"ג בטבת, תשע"ז

בואו נדבר רגע על מה עושים אחרי החלת הריבונות על שטחי C, או לפחות על מעלה אדומים וגושי ההתיישבות. כמובן, אנחנו עדיין לא שם, ולמרות שאפילו א.ב. יהושע כבר מבין שאין מנוס מכך ומוכן לדבר על זה, הדבר עוד ייקח זמן, אבל תמיד טוב לחשוב צעד אחד קדימה.

מבחינה עקרונית-דמוקרטית סיפוח שטחי C הוא עניין פשוט יחסית; מתגוררים שם כ-60-80 אלף ערבים, ואפשר לתת להם מעמד כשל ערביי ירושלים המזרחית, או אפילו אזרחות שלמה, כולל זכות בחירה לכנסת. נעמוד בזה. יצא לנו יותר זול מאוסלו, וגם התושבים הערבים יקפצו על זה בלב שלם. אבל מה עושים אחרי כן. כיצד מתקדמים. כיצד ממשיכים את התהליך גם לשטחי A ו-B?

אז למה, לשם שינוי, שלא נשאל אותם, את התושבים הערבים?

ראוי להתחיל מאותם כפרים שצמודים גאוגרפית לשטחי C. נותיר להם את הבחירה להצטרף ולקבל על עצמם את הריבונות הישראלית. אפשרות אחת היא שנפנה למוכתר הכפר או לנכבדים, כמייצגים של כל תושביו, והם ידברו בשמו; אפשרות אחרת היא לתת להם אפשרות לערוך בתוך הכפר משאל-כפר דמוקרטי (ונניח בצד כרגע את השאלה כיצד מבטיחים שארגוני הטרור והרשות לא יפריעו לו להתנהל).

כפר שיבחר להצטרף, בתנאים שנציע, כמו למשל מתן מעמד אזרחי דומה לזה של ערביי מזרח ירושלים, – מעמד מיוחד של "תושב קבע" שיצרו בזמנו מפא"י ההיסטורית והשמאל הישראלי ולכן הוא יכול להיות לגיטימי בעיני רוב הציבור הישראלי – תוחל הריבונות הישראלית גם עליו והוא יצטרף לרצף הגאוגרפי.

מה נשיג על ידי תהליך כזה:  

א.    הריבונות תוחל עליהם מבחירתם שלהם, מה שייפתח פתח לסיכוי והיתכנות לשיתוף פעולה מבחינתם.

ב.   הדבר גם יספק רווח הסברתי עצום, פנים-ישראלי ובינלאומי חשוב. מי שיתנגד למהלך, בין אם יהיה זה השמאל הישראלי, האיחוד האירופי, או הרשות הפלסטינית, יוכיח בהתנגדותו שלא רצונם האמתי של התושבים הערביים עומד לנגד עיניו, אלא אינטרסים ושיקולים הזרים להם. לכן גם חשוב שהבחירות הללו יערכו בשקיפות ובהוגנות מלאות, ובהחלט ניתן לשקול פיקוח בינלאומי עליהן במידה והוא יוכל להיות ניטרלי באמת.  

ג.      כל מי שמכיר את השטח יודע שרוב התושבים הערבים חפצים בעיקר בשקט, פרנסה, כבוד, חינוך עצמאי ויחס הוגן. הם שונאים את הרשות יותר מאשר אותנו. אנחנו הפקרנו אותם לידי הרשות וארגוני הטרור, ואפשרנו להם לשלוט בהם לצורך עצמם. תהליך כזה יפרק את השליטה וההגמוניה של הרשות הפלסטינית ואת השפעתם של החמאס ושאר הארגונים, שנהנים כרגע מהוואקום שאנחנו הותרנו בכפרים. כפר שיצטרף יקבל כמובן גם חסות ביטחונית ישראלית כנגדם. אחרי כחמישה כפרים כאלה – כול השאר ירוצו להצטרף.

ד.    בהמשך התהליך, יצורפו מספר כפרים כאלה למועצה אזורית אחת. מועצה זו תקבל אוטונומיה מקומית ותקבל לאחריותה תחומי חיים אזרחים ככול שיתאפשר מבחינתנו. המועצות יצטרפו לקנטונים, בהתאם ל"תוכנית הקנטונים" של ד"ר מרדכי קידר. לקנטונים המקומיים-אזוריים לא תהייה מסגרת-על לאומית. הם יהיו כפופים ישירות לישראל. מעל הכול תתפרש מטריית ריבונות ישראלית. הרשות תלך ותצטמק, תלך ותאבד את כוחה, תלך ותתאדה.

משמעות הדבר הוא ארגון חיי הערבים באזור על בסיס מקומי-חמולתי, במקום יומרת ארגונם על בסיס לאומי, כפי שהיה מונח בסיסם של הסכמי אוסלו.  

חשוב להדגיש: ערכה של יוזמה כזו הוא בתנאי שהיא באה מתוך החלטה ישראלית נחושה להכריע את הטרור והיומרות "הפלסטיניות" אחת ולתמיד, ולכן היא חייבת לבוא לאחר צעדי החלת ריבונות ראשונים. אם לא זה מה ש"תשדר" ההצעה, היא לא תוכל ליצור בקרב התושבים הערבים את הנכונות להיכנע ולהשלים עם המצב. 

וכמובן, אם הרשות תבחר לטרפד את התהליך או להפריע לו באמצעות אלימות – ותוכיח בזה שלא רצונם והאינטרסים של התושבים הערביים עומדים לנגד עיניה – אז במלחמה כמו במלחמה. מלחמה כזו כבר לא תהייה מלחמה שלנו נגד התושבים, אלא מלחמה שלנו נגד כנופיית הטרור של אש"ף, לשחרורם של התושבים הערביים משליטתה. ושוב, מי שמכיר את הלכי הרוח של התושבים הערביים בשטח, לא יהיו מופתע אם הכפריים הללו יתמכו בנו – כנגד הרשות וארגוני הטרור.

  

תורת ישראל: שמרנות או מהפכנות?

תורת ישראל איננה שמרנית; תורת ישראל היא אם כל המהפכות ומקורן. היא היא המהפכנות האמתית. תורת ישראל ניתנה לעם ישראל על מנת לבצע את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – תיקון האדם. שום דבר פחות מזה.

ידידיי יואב שורק ותומר פרסיקו נפגשים. "מפגש בין שני קטבים אידאולוגיים". מומלץ. בטוח שיהיה מרתק ומעניין. אבל בכל זאת, יש לי הערה אחת, לפחות על הגדרת המפגש שכנראה מקובלת על שני הצדדים "מחשבות על השמרנות החדשה ומשבר הליברליזם". אז בואו נדבר רגע על "השמרנות החדשה", ומתוך כך, על הדרך, ניגע גם ב"משבר הליברליזם":

הליברלים טוענים כנגד תורת ישראל והיהדות שהן שמרניות. גם רבים מאלה שחפצים להגן על תורת ישראל מנסים לחפש לגיטימציה לעמדותיה בחסות השמרנות, שכן השמרנות היא עמדה מקובלת ולגיטימית בעולם המערבי. השמרנות החדשה, הם קוראים לכך.

אבל זו טעות חברים. גם עקרונית וגם טקטית. 

תורת ישראל איננה שמרנית; תורת ישראל היא אם כל המהפכות ומקורן. היא היא המהפכנות האמתית. תורת ישראל ניתנה לעם ישראל על מנת לבצע את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – תיקון האדם. שום דבר פחות מזה.

אברהם אבינו היה שמרן?! הצחקתם את אבותינו; אברהם אבינו היה אבי אבות כל המהפכנים והמהפכות. הוא שהתחיל את "הפרויקט הישראלי" – שאין מהפכני ממנו – תיקון עולם במלכות שדי; ומשה רבנו, אגב, הוא שמיסד אותו. יחדיו הם "הרימו" אומה שתהווה את המנוף למהפכה הגדולה בתולדות האדם.

להיות יהודי פרושו להיות מהפכן; להאמין – בניגוד לכל חכמי העולם הזה, מכל המינים והאסכולות, בתי המדרש הפילוסופיות האופנות והאקדמיות – שניתן לגאול את האדם. לא רק שניתן, אלא שאי אפשר שלא, ושאין שום טעם אחר לחיים.

אמנם אלפיים שנות הגלות חייבו את עם ישראל לגלות את כשרון השרידות שלו ואת יכולת השמרנות שלו, וגם זה מבחן חשוב לכל מהפכה, אבל עכשיו, עם החזרה לארץ ישראל, הולכת ומופיעה התורה בכל הדרה ותפארתה – ככוח היחיד בתרבות האנושית שמסוגל לגאול את האדם.

כל חרדי ממאה שערים – אם רק מביטים לעומק – הוא יותר מהפכן מכל הליברלים עטורי המשקפיים העגולות. כי הראשון חי תרבות המחויבת לשליטה ביצרים הטבעיים, לתיקונם, העלאתם וקידושם – שזהו חידוש מהפכני – ואילו האחרונים חיים תרבות שמצדיקה ומקדשת את הכניעה להם.  

כל יהודי שמחובר לזהותו היהודית, גם אם איננו מקפיד על קלה כחמורה, הוא יותר מהפכן בנשמתו מכל סטודנט שתולה פוסטר של צ'ה גווארה על קיר חדרו. והציונות – שהייתה ללא ספק אחת מהמהפכות הגדולות והמוצלחות בהיסטוריה – תוכיח.  

אבל ישנה מהפכנות וישנה מהפכנות.

ישנה מהפכנות ילדותית, בוסרית, קצרת רוח, חסרת סבלנות, נעדרת אורך נשימה, שבועטת בכל הערכים, המוסדות, המסגרות, מערכות היחסים והסדרים. זוהי מהפכנות שיודעת להרוס את העולם, אבל אין לה שום מושג כיצד לבנות על הריסותיו עולם מתוקן.

וישנה המהפכנות הישראלית, זו שאיננה מפחדת מדרך ארוכה, זו שיש לה סבלנות ואורך נשימה של אלפי שנים, של דור ועוד דור ועוד דור אחד. שיודעת את דרכה ובטוחה בעצמה. מהפכנות שיש לה כלים להגשים את מטרתה.

מהפכנות רצינית, אחראית, כבדת ראש. מהפכנות קדושה.

הליברליזם הרדיקלי של ימינו, שמחריב את עולם הערכים, האומות, ערכי המשפחה, הזהויות, יחסי המינים; זה שבועט באמת ובשקר, בטוב וברע, בטהור ובטמא, הליברליזם הזה, שמתהדר בחירות – אבל בפועל מכתיר את ההפקרות – איננו מהפכני באמת. הוא ילדותי.

הוא אפילו לא חדשן. אין שום חידוש בשלילת כל הערכים וקריאת דרור לכל יצרים. כל ההיסטוריה מלאה בתרבויות שדגלו בכך. ונכחדו. ולכולן היה בניין-על אידיאולוגי אינטלקטואלי יפיפה ומשכנע, שתפקידו היה להצדיק את ההפקרות.

ועכשיו לטקטיקה:

אמנם לאלה שנשבו בקסמו של הליברליזם הרדוד הזה, לא בגלל ההפקרות שהוא מעלה על נס, אלא בגלל שחשבו בטעות שיש בו גאולה; לאלה שהאמינו שטמון בו תיקון האדם; לאלה שחיפשו בו חרות, והם מספיק ישרים להודות בפני עצמם שאין בו הרבה יותר מקריאת דרור ליצרים; לאלה שנשבו בקסם המהפכני-כביכול שלו.

כל אלה, שהם נשמות מהפכניות ואידאליסטיות באמת – משמע ישראליות – אלה לא יסתפקו לעולם בשמרנות. לא ישנה ולא חדשה. ובצדק.

שהרי כיצד ניתן להשלים עם קיום אנושי לא-נגאל.

לנשמות כאלה ישנה רק תשובה אחת: חיפשתם חרות ולא במקרה מצאתם הפקרות, כי חרות אמתית, כפי שאומרת החכמה עתיקת היומין של העם הזה, נמצאת רק במקום אחד: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".  

אמנם צריך לנער ממנה קצת את האבק שהיא צברה – ואיך לא – באלפיים שנות גלות; ולעשות זאת בעדינות ובזהירות, שמא יישברו הכלים.

 ואז היא כבר תבהיק מעצמה.