שנת היובל

49 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות. אב הטיפוס לתהליך תודעתי שכזה הם 49 ימי ספירת העומר.

בס"ד

י"ח בניסן, תשע"ו

בכ"ח באייר, שנה זו, ימלאו 49 שנים לשחרור ירושלים וחבליה המרכזיים של ארץ ישראל במלחמת ששת הימים. למחרת התאריך המיוחד הזה תחל שנת היובל לשחרור.

כל זה קורה במהלך ספירת העומר וקשור אליה באופן הדוק. לפי התפיסה הישראלית המקורית, 49 הימים שאנו סופרים ממחרת הפסח ועד היום החמישים, חג השבועות, חג מתן התורה, הם אב טיפוס לצורה בה מתפתחים תהליכי התודעה.

ההופעה והעבודה

  

"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' ס"א)". התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כל מופיעה הארה חדשה, הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד, הופיע או התגלה, עדיין כללי מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר, לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק: הופעה.

בכדי לעכל, להפנים, לקלוט, את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק: "עבודה". השלב הזה, בניגוד לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.

דוגמה קלאסית לתהליך זה היא גילוי כוח הגרביטציה על ידי ניוטון. הסיפור ההוא על התפוח שנפל לו על ראשו והבריק לו את רעיון כוח המשיכה. בעקבות ההברקה ההיא היה על ניוטון לעבוד שנים רבות על התגלית, על בניית מערכת המושגים והתיאוריה הרציונלית שמספקת כלים להבנתה.

והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור, התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה...(שם, שם)". גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.

ספירת העומר

זהו גם העיקרון הפנימי של ספירת העומר. ההופעה, הגילוי החדש, המדהים, שמעבר ליכולת התודעה לקולטו, היה ההופעה האלוקית שהתגלתה בניסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. את הגילוי הזה אנחנו חוגגים בחג הפסח. לאחר החג, אנחנו נכנסים לתהליך של "עבודה". חמישים ימים של עבודה על הפרטים, בניין פרטי מידות הנפש בירורם וטיהורם, בהתאם להופעה הראשונית. התהליך עורך 49 ימים, עד שאנו מוכנים לקבל את ההופעה ההיא, בתוך הנפש, בכלים, בציווים מפורטים – במתן תורה.

"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים וההגדרות שלה, בהגיון שלה, בצורה רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה, הכלים – ההופעה, ההברקה, עלולה להיעלם, להישכח.

דרך הרגליים

לתהליך הזה יש היבט נוסף. בכדי שהאידיאלים הגדולים החדשים המופיעים ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידיאלים, אלא גם ככורח המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידיאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.

"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ [מהאידיאל], והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א). בכדי שאידיאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התיאורטי, הערכי, השמימי, האידיאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה", בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי יאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית אף אחד לא יזם אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.

זו הייתה "ההופעה".

בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב "העבודה". לקלוט מה קרה לנו, להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את השלב החדש ש"כפה" עלינו אלוהי ההיסטוריה.

אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו כשלעצמו, אלא גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידיאלית, ערכית – אלא במושגים של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל אלא גם – כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים הגיאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה. שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.

תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה של הארץ לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49 שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.

והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל, אלא גם כורח המציאות. בכדי להפנים עובדה זו, היה צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד. אבל למדנו.

זה לא אומר שצריך לעמוד לריבונו של עולם עם סטופר ביד. מדובר על תהליכים. אבל נראה שהתודעה הישראלית כבר הולכת ומבשילה לקראת ההכרעה – לשנת היובל, להחלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון.