המחאה נותרה אילמת

פרשת החייל מחברון חשפה את הפער בין תורת הביטחון שבכתב לבין זו שבע"פ. נראה שלמרות ההוראות הפורמליות, החיילים בשטח אימצו את הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום אירוע טרור". הציבור, שתמך בלוחמים, חש שזהו הכלל הנכון הראוי והמוסרי, והתקומם על כך שצה"ל מתכחש לו, אלא שהדיון הציבורי הלך למחוזות אחרים ובכך החמיץ את העיקר ועסק בטפל.   

 בס"ד

כ"ה באדר ב', תשע"ו

ההד ציבורי הנרחב שעוררה פרשת החייל מחברון השפיע במידה מסוימת על "הדרגים הגבוהים", אבל בסופו של דבר נותרה הפרשה מפוספסת. המחאה הציבורית שהתעוררה בעקבות האירוע נותרה אילמת; היא לא הצליחה להביא לידי ביטוי את המניע העמוק שלה.  

רובו של הדיון הציבורי עסק בשאלות עובדתיות: האם פעל החייל לפי הוראות הפתיחה באש ונוהלי הצבא? האם מחבל פצוע מהווה עדיין סיכון? האם היה חשש למטען? האם התגובה הפזיזה והמבוהלת של דרגי ההנהגה הייתה במקומה או שהיה ראוי להמתין לתוצאות החקירה וכדומה.

האמירה ש"חייל לא יכול להיות רוצח" אמנם העלתה את הדיון לרמה עקרונית יותר, אבל גם היא עדיין לא כיוונה ללב הסוגיה. מחאתו של הציבור לא התעוררה עקב השאלות העובדתיות. היא נבעה ממקום אחר ורצתה לומר דבר אחר, אבל נותרה אילמת ולא הצליחה להביא לידי ביטוי ברור את הדבר החשוב לו התכוונה.

שכן השאלות האמתיות והחשובות שעולות מן הפרשה, ושאותן רצה הציבור לשאול ולא הצליח, הן אלה: האם הוראות הפתיחה באש של צה"ל במאבק מול הטרור הן יעילות, והאם הן מוסריות. אבל השאלות הללו לא זכו לדובר ראוי ברמה הלאומית, ולכן נותרו מעורפלות.

מה שמר את הטרור על "אש קטנה"

מה שנחשף באירוע המפורסם בחברון הוא את הפער שבין תורת הביטחון שבכתב לבין זו שבע"פ.

פורמלית, רשמית, יישרה מערכת הביטחון בראשותו של בוגי יעלון קו עם הנורמות המוסריות והמשפטיות אותן כפו הבג"צ וארגוני השמאל הישראלי על צה"ל, נורמות שקושרות לעם ישראל את הידיים במאבקו בטרור מזה שנות דור. זו הייתה התורה שבכתב.

אבל התורה שבשטח, התורה שבע"פ, הייתה שונה. כל הסימנים מעידים על כך שמה שקרה בחברון לא היה יוצא מן הכלל, אלא נוהל "נטרול" כמעט שגרתי. המקרה הספציפי היה אמנם מקרה קיצון, לאור הזמן הרב מידי שעבר בין הדקירה לבין הירי של החייל, לאור העובדה שהחייל לא היה מעורב ישירות באירוע אלא הצטרף אליו מאוחר יותר, וכמובן לאור העובדה שהפעם המקרה צולם; אבל נראה שפעמים רבות בחודשים האחרונים חוסלו מחבלים במקרים דומים – אמנם פחות מובהקים – גם לאחר שלא נשקפה מהם סכנה!

קשה כמובן להוכיח עובדה זו, אבל כל מי שעקב בעיון אחרי האירועים בחודשים האחרונים היה יכול להבין שזה מה שקורה בשטח. ראשית, היו אירועים אחדים, לי זכור לפחות אחד כזה במפורש, שמהדיווח בתקשורת ומעדות המעורבים, היה מובן שזה מה שהתרחש. שנית, הסטטיסטיקה לא משקרת: כמות המרצחים שלא יצאו בחיים מאירועים דומים אומרת דרשני. שלישית, השימוש של התקשורת במושג "נטרול", שהיה מושג מכובס ל"חיסול", ושכולנו הסכנו עמו תוך כדי קריצת עין, היה יותר מרמז עבה לנוהל המתרחש בשטח. רביעית, הסיבה ש"בצלם" ארבו לסיטואציה וחיפשו את המקרה, מעידה שהם ידעו היטב שזהו הנוהל.

נראה שלמרות התורה שבכתב וההוראות הפורמליות, החיילים בשטח אימצו את הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום אירוע טרור".

הלוחמים ומפקדיהם בשטח אימצו "נוהל חיסול" זה מתוך הכרה שהניסיון להתמודד עם טרור הסכינים בכפוף לקשירת הידיים של הבג"צ הוא בלתי אפשרי. הם ידעו היטב שמרצח כזה לא יגורש, גם לא משפחתו, שרק במקרים בודדים ביתו ייהרס וגם אז על פי רוב יאטם ולא תמיד כולו אלא רק חדרו שלו; שהוא עתיד לבלות בכלא, לסיים שם תואר ראשון, שהוא ומשפחתו יתוגמלו כספית, ושבכל מקרה – הוא ישוחרר לבסוף באחת מאותן עסקאות שחרור מופקרות וייצא מהכלא כגיבור.

כולנו ידענו שאין הרתעה. וקודם כל הלוחמים בשטח. ועל כן הם אימצו "נוהל חיסול" שבשמו המכובס בתקשורת כונה "נוהל נטרול".  

לולא היו לוחמי צה"ל מקפידים "לנטרל" – כלומר לחסל – את הסכינאים הללו, אמנם לא ממש כדרך שראינו בחברון, אלא בצורה פחות מובהקת ושקופה, היינו מקבלים לא שניים-שלושה פיגועים מסוג זה בשבוע, אלא עשרים-שלושים. ויותר מכך: אילו המפגעים הללו היו נעצרים בלבד, ולא נהרגים, וזוכים לייחס המיוחד לו הם רגילים בבתי הכלא שלנו, ועוד צפויים להשתחרר בסופו של דבר כגיבורים בעסקה שחרור מפוקפקת מהסוג שהכרנו, היה עולה מספרם גם לא רק פי עשר, אלא פי כמה עשרות.

הלוחמים וגם מפקדיהם שבשטח, ידעו שכך ראוי וכך הכרחי, וגם חשו שהמערכת נותנת להם גיבוי שבשתיקה. כולם הבינו שההוראות הפורמליות, התורה שבכתב, הכפופות לגחמות של בג"צ, אינן מאפשרות לעם ישראל להתמודד עם האתגר, והן בבחינת "פיקוח נפש".

כך שהנוהל הזה היה יסוד מוסד מבחינה הרתעתית, ואפשר לכולנו להמשיך לחיות.

כול מי שאוזניים בראשו ידע ש"הניטרול" הוא מושג מכובס לנוהל הזה. ידעה גם העיתונות, והיו צריכים לדעת גם הרמטכ"ל ושר הביטחון. הם היו אמורים לדעת שהאפשרות שלהם לשלוט יחסית בגל הטרור הנוכחי, ולהצהיר בפני כל מיקרופון ש"גם את גל הטרור הזה אנחנו ננצח" – באה בזכות הנוהל שאומץ בשטח והפך להרתעה הכרחית.

האשמים בכך שזהו הנוהל שאימצו הלוחמים בשטח אינם הלוחמים עצמם אלא ארגוני השמאל למיניהם, ובעיקר הבג"צ, משרתם של האדונים הללו, וממשלת ישראל שנכנעה לשניהם.

שאלה משנית היא האם שר הביטחון בוגי יעלון ידע מה קורה בשטח. אם הוא ידע שבכפוף להוראות המשפטיות-מוסריות של הבג"צ אי אפשר להתמודד עם הטרור, והן בבחינת פיקוח נפש, אבל התחמק מלהתמודד מולו באומץ ובנחישות – מה שהיה צריך להיות תפקידו העיקרי בתור מעצב מדיניות הביטחון – עליו להתפטר. כל שכן בהנחה שהוא גם ידע שהתורה שבע"פ שאימצו הלוחמים היא שמאפשרת לו להותיר את טרור הסכינים "על אש קטנה" יחסית, ועכשיו הוא איננו נותן להם גיבוי. מאידך, אם הוא לא ידע זאת, כלומר לא ידע מה מתחולל בשטח, וגם לא השכיל להבין מה הותיר את טרור הסכינים על "אש קטנה" – כל שכן שמוטל עליו להתפטר. אבל, כאמור, אפילו זה עניין משני בלבד.

מהו צבא מוסרי

העניין החשוב יותר הוא ההיבט המוסרי. הוא איננו מנותק משאלת ההרתעה שכן הרתעה עצמה היא חובה מוסרית. היא חוסכת דם וחיי אדם משני הצדדים. אבל נכון הוא שההיבט המוסרי רחב יותר ואיננו מצטמצם לשיקולי הרתעה בלבד.

השאלה המוסרית שהעלתה הפרשה קשורה ישירות ל"מורשת רבין" משום שאם ישנה בכלל מורשת כזו, היא קשורה לאמירה המזוהה ביותר עם אישיותו: "בלי בג"צ ובלי בצלם". משמעותה העיקרית של אמירתו זו היא הודאה נחרצת שעל בסיס המוסר הליברלי-מערבי, שהוא התשתית ל"מוסר" ארגוני השמאל ולתורת המשפט של הבג"צ, לא ניתן להיאבק, ובוודאי שלא להכריע את הטרור – ולא נותר אלא להיכנע לו. באמירה זו תירץ רבין את נכונותו להביא את כנופיית הטרור של אש"פ מתוניס, על מנת שתעשה היא את מה שאנחנו היינו מנועים מלעשות בגלל מגבלות הבג"צ – להילחם בטרור של החמאס ולהכניע אותו.

את האמת היסודית הזו, שהמוסר הליברלי-מערבי איננו מסוגל להיאבק בטרור האסלמי, אנחנו רואים בברור מול עינינו במתרחש היום באירופה: חוסר יכולתם של ערכי המוסר הזה לאפשר לאירופה התמודדות, הן מול הטרור של הג'יהאד האסלמי והן מול גל המהגרים השוטף אותה, זועק לשמיים. ערכי מוסר אלה הם האחראים הישירים לגלי הדם, הסבל והדמעות המטביעים את אירופה.

אותו מוסר אירופי מזויף, הוא שאחראי גם לדם הנשפך ברחובותינו מזה שנות דור, הן שלנו והן של האוכלוסים הערביים, משום שהוא כובל את ידינו מלהכריע את הטרור ומנציח את החיכוך. זהו מוסר דמים, המתהדר בצלם אדם אבל הופך אותו לחיה, ושכבר חז"ל היטיבו לתארו: "החזיר [הטמא] פושט טלפיו ואומר: כשר אני [כמה יפה-נפש ומוסרי אני]".

ואם אכן כן, לא החייל מחברון צריך לשבת על ספסל הנאשמים אלא הבג"צ הישראלי וממשלת ישראל שנכנעה לו. מולם ראוי לזקוף אצבע מאשימה ולומר: "ידכם דמים מלאו".

אם כן, השאלה החשובה באמת העולה מפרשת החייל מחברון, איננה האם הוא פעל לפי הוראות הפתיחה באש הצה"ליות, לפי הנהלים הכתובים, ועל פי ערכי המוסר המנחים את עקרונות המשפט והצדק של הבג"צ, שאותו קיבל עליו גם צה"ל בעל כורחו, לפחות פורמלית. השאלה החשובה היא האם הכלל ש"שום מחבל לא אמור לצאת חי משום פעולת טרור", שהוא תנאי ראשון ליצירת הרתעה מול הטרור, ותנאי הכרחי להכרעתו, הוא צו המוסר והצדק הישראלי ומעוגן בתורתו.

זו השאלה העקרונית והחשובה שמעלה הפרשה: האם הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום פעולת טרור", הכלל לפיו פעלו לוחמי צה"ל בשטח, הכלל שהצליח לשמור את טרור הסכינים על "אש קטנה, הוא הוא הכלל המחייב, הרתעתית ומוסרית, ודווקא הוא הוא שהופך את צה"ל לצבא המוסרי בעולם.

הציבור חש שזהו צו החיים, שזהו צו המוסר הישראלי, שזה מה שהופך את צה"ל לצבא המוסרי ביותר בעולם, שכך ראוי לנהוג, לכתחילה, והתקומם כנגד הסילוף והצביעות המוסרית שעומדים ביסודם של נוהלי הלחימה הפורמליים של צה"ל.

אלא שהאמירה הזו, איך שהוא, התמוססה. לא מאוחר מידי להחזירה למוקד הדיון.