יום שלישי, 3 במאי 2016

חרות איננה הפקרות

תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" במוסר וברוח, המניחה שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו


בס"ד 
כ"ה בניסן, תשע"ו


מושג החרות הוא מאבני היסוד של תורת ישראל. "קבלת עול מלכות שמיים" – הכרתו הבוגרת והמפוכחת של האדם במצבו הקיומי – מותנית בחופש הבחירה שלו, ובלי חופש כזה האידיאל הישראלי איננו יכול להיות מושג.

אבל החרות הזו איננה הפקרות. חז"ל אומרים על הפסוק שמתאר את לוחות הברית: "חרות (ח' בקמץ) על הלוחות", אל תקרא "חרות" (בקמץ) אלא "חרות" (בצירה), שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

לכאורה זהו פרדוקס; עשרת הדיברות הן השורש של תרי"ג המצוות, והמצוות הללו הן חוקים ומשפטים רבים, שאינם נותנים לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, אלא מכוונים ומדריכים אותו, דורשים ותובעים ממנו, לקבל עליו את עולם.

החרות, אם כן, איננה הפקרות, אלא האפשרות להשתחרר מ"מה שבא לך", מכוחות השוק, מהפרסומות, מה-P.C., מהתאוות, מהתשוקות, מהדמיונות, ממה שכולם חושבים – ולהתנהג לפי הטבע הישראלי האמתי, האלוקי, החקוק בך.

ועיקר התורה איננה זו הפרטית; תורת ישראל היא קודם כל הדרכתנו הלאומית, ההדרכה כיצד לנהל את מדינתנו. "ושם [במדבר סיני] נהיינו לעם לה' אלוקינו כהיום הזה, ושם ניתנו לנו חוקים ומשפטים צדיקים, סדרי חברה והנהגות מדינה, ומשם ועל יסוד זה, הלכנו להתיישב בארצנו ולייסד את מדינתנו...(הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, עמ' ט"ז).

הבעיות של מדינת ישראל אינן בכך שיש בה חוקים, הבעיה היא (בין היתר) שהחוקים והמשפטים אינם "צדיקים". לכן תיקונה של המדינה לא יבוא מאג'נדה שמנסה לבטל את החוקים, לצמצם אותם, לזלזל בהם או להתכחש לעצם הצורך בהם.

חרות איננה חופש מחוקים, אלא החופש להתנהג על פי החוקים האמתיים, לא אלה שהם פרי אופנות והסכמה אנושית, אלא אלה שחקוקים בעצם החיים.

העיקרון המנחה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא עקרון "היד הנעלמה", ההנחה שהדרך לניהול הכלכלה היא לתת לכוחות השוק החופשי להתנהל מעצמם, בלי חוקים או צמצומם ככל האפשר. כך כותב אדם סמית ב"עושר האומות": "המדינאי שינסה להורות לאנשים פרטיים באיזה אופן עליהם להשתמש בהונם, לא רק שיעמיס על עצמו עבודה מיותרת לחלוטין, אלא גם ייקח לעצמו סמכות שאין למוסרה לא רק לאדם בודד כלשהו, אלא גם לא למועצה או סנט, ושתהיה מסוכנת יותר מכל בידיו של אדם שטיפשותו ויומרתו מגיעים עד כדי כך שהוא מדמיין שהוא מסוגל לבצע פעולה זו... תהיה זו רגולציה חסרת ערך או מזיקה".

ספק גדול אם שכרו של העיקרון הקפיטליסטי איננו יוצא בהפסדו בתחומי הכלכלה, ואין כאן המקום להסביר שהוא איננו העיקרון הישראלי האידיאלי של הכלכלה העברית, אבל אין ספק שניסיון פשטני, גם אם לפעמים איננו מודע לעצמו, ליישם עקרון זה בתחומי הרוח הערכים והמוסר – הוא אסון. קל מאד לגלוש בטעות ומבלי משים לגזירה שווה כזו ולחשוב שיש בכך בשורה גדולה.  

תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" במוסר וברוח, המניחה שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו. אם כך היה, לא היה צורך במתן תורה. "אם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה על פי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט, וצרת החיים גדולה (הרב קוק, אורות, עמ' קמ"ג)". תורת ישראל גם איננה מניחה שתפקיד הממשלה או המלכות, מצטמצם בהבטחה מינימליסטית של החוק, הסדר והשלום, ואל לה להתערב מעבר לזה.

תיקונה של המדינה יבוא מתיקון המשפט – לא מביטולו.

אמנם, נכון, שדווקא בהקשר של חקיקה דתית, או כפיה דתית, אנחנו מעדיפים צמצום ככל האפשר, עד המינימום ההכרחי, אבל מגמה זו איננה מתוך מחשבה שזהו האידיאל הישראלי, אלא רק כהדרכת-מעבר. הדרכה זו נובעת מהעיקרון של החרות: אנחנו רוצים שעם ישראל יבחר במשפט התורה, ב"חרות שעל הלוחות", מרצונו החופשי, ולכן חיוני להשאיר לו חופש בחירה רב ככל הניתן. אנחנו גם מכירים היטב בעובדה ש"משפט התורה", כפי שהוא נמצא לפנינו היום, איננו מסוגל עדיין להיות משפט המדינה. אבל איננו מבטלים לכן בעיקרון את הצורך במשפט המדינה.

מושג "החרות", שמתוך הופעתו בישראל היה מקור להשראה רוחנית ומוסרית לאנושות כולה ולמיטב הוגיה, סולף ועוות באינסוף דתות, תורות, אידיאולוגיות ושיטות מוסר. הרבה מאד אינטרסנטים ודמגוגים – פוליטיים, דתיים ואידיאולוגיים – סילפו אותו ללא הכר, לפעמים בלי כוונות רעות, והשתמשו בו בכדי לפתות ולמשוך אחריהם את ההמונים. מסתבר שלא קשה למכור להמונים כל דבר שהוא, צריך רק להקפיד שהעטיפה תהיה נוצצת. צריכים להיזהר מאד שלא לעשות ממושג "החרות", מה שעשה השמאל הישראלי למושג "השלום" – כשהפך אותו לבניין-על אידיאולוגי להפקרות (מדינית במקרה של השמאל).

לאחרונה התרבו אצלנו הקוראים למיסוד הזנות, ההימורים, נישואי להט"בים ועוד כמה מרעין בישין. כל זה בשם החרות. רוממות החרות בגרונם וחרב ההפקרות בידם.

חרות איננה הפקרות, תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" ולא כל הנוצץ – זהב.








  

9 תגובות:

  1. תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" במוסר וברוח, המניחה שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו

    השבמחק
  2. מוטי, תודה ושוב תודה, על דבריך הנפלאים. פותחים חשיבה.
    אני מבין שעיקרי הדברים מופנים כנגד תפיסת משה פייגלין, אשר מרבה לדבר על הסרת החוקים.
    דבריך מובנים, אך לא ברור לי מדוע כאשר מגיעים לממש את חוקי התורה, פתאום שם, ההכרח והגבול הוא לא מעל הכל. להבנתי כל הערכים צריכים להיות שווים בקיומם (אכיפתם או התרתם) לא ממש משנה איזה ערך או חוק, העיקר שיקימו אותו, או לחילופין יזדהו איתו ללא כפיה, מדוע אתה מחלק בין הסדר המדיני לחוקי התורה?

    השבמחק
  3. בן יהודה היקר. לא בטוח שהבנתי את שאלתך, אבל אם כן - "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". כרגע התודעה הציבורית הישראלית, לא קיבלה עליה את משפט התורה. ולכן, מצד זה, הוא עדיין לא יכול להיות המשפט של מדינת ישראל. בבוא הזמן, וזה תלוי לא רק בציבור הכללי אלא גם, ובעיקר, בנושאי התורה בישראל - הוא יהיה משפט מחייב לכל דבר.

    השבמחק
  4. יפה מאוד ומאיר עיניים, כתבת "אנחנו גם מכירים היטב בעובדה ש"משפט התורה", כפי שהוא נמצא לפנינו היום, איננו מסוגל עדיין להיות משפט המדינה." לפי מה שאתה אומר גם לו יצויר שכולם ירצו שהמשפט יהיה לפי התורה, עדיין משפט התורה כפי שאנחנו מכירים אותו לא יכול להיות משפט המדינה. האם יש לך מאמר אחר שמבאר מדוע?

    השבמחק
  5. תלמי היקר. יש לי מאמר ישן שעוסק בסוגיה. ב"נ אעלה אותו כאן בימים הקרובים. תזכיר לי בבקשה אם אשכח.

    השבמחק
  6. תשובות
    1. הנה, תלמי: http://blog.emuni.co.il/2016/05/blog-post_18.html

      מחק
  7. https://youtu.be/OJXZzB87ZlQ
    דקות 49:30 עד 57:00

    השבמחק
  8. ר' מוטי,
    תוכל להרחיב בנוגע להבדל בין כלכלה בה אתה מתנגד לחופש מהמדינה אפילו כשלב ביניים, לבין כפיה דתית, בה אתה מצדד בהסרת הכפיה כדי לפתח בחירה.
    אולי גם בכלכלה ניתן לנסות לזמן מה ולא כמטרה סופית כלכלה חופשית, רק מצד שזה יעיל יותר (כמנוסה במדינות רבות) ולא מצד שזה אידאלי?

    השבמחק