תג מחיר, עינויים והקוזאק הנגזל

מי שהציל מאנרכיה את הישוב בת עין, שלא היה מסוגל להתמודד בעצמו עם התופעה של "תג מחיר" והשלכותיה, היה השב"כ. ולא רק אותו הציל השב"כ, אלא גם ובעיקר את הנערים מעצמם ומהתדרדרות שהייתה מסתיימת בשנים ארוכות בכלא; וגם את משפחותיהם. 

בס"ד

ט' בניסן, תשע"ו

בזמן שהתעוררה פרשת "דומא" והתנהלה חקירתם של החשודים בה, נשאלתי על ידי רבים מה דעתי ביחס לחשד שחוקרי השב"כ נקטו בעינויים כלפי החשודים. באותו הזמן סערו הרוחות ולא ניתן היה להתייחס לנושא בצורה מפוכחת, אבל עתה, אני מקווה, ניתן כבר להציג עמדה.

הצורך הזה מתחזק דווקא בימים אלה, כששוב אנחנו מדווחים על עצורים בחשדות לפעולות של "תג מחיר" ועל כך שהם עוברים עינויים ושוב מתנהל קמפיין של הפגנות ומחאות כנגד עינויים.

ראוי להקדים: שאלת העינויים איננה תלויה בשאלה האם יהודים בכלל או החשוד(ים) בפרט, הם שאחראים לשריפה בדומא. בעיני בהחלט סביר שלא, ושהשריפה הזו, כמו כמה שריפות אחרות באותו כפר, נעשו על ידי ערבים. ובכל זאת, השאלה העקרונית, האם רשאי השב"כ לנקוט בעינויים, והאם היה רשאי לנקוט בהם בחקירה הספציפית המדוברת – עומדת במקומה.

חובתה של המדינה להגן על עצמה

אתחיל בציטוט מדברי הרב יובל שרלו מאותם ימים: "זכויות האדם לא כוללות רק את זכויותיו של היחיד, הן כוללות גם את הזכות של הציבור, ויש זכות גם לציבור לחיות. וכשיש [והוא הדגיש בדבריו: "אם יש"] קבוצה שמבקשת לערער את זכותו של הציבור להתקיים, ולזרוע פה פחד וטרור וכדומה, יש חובה, לא רק זכות, לציבור, להשתמש בכוח מידתי, מפוקח ומפוכח, בכדי לנפץ את הסכנה שעלולה להתרחש בו, כאשר מנסים להשליט עליו....זו שאלה מידתית ולא טוטאלית".

עיקר החידוש בדורות הללו של שיבת ציון הוא בבניין הציבוריות הישראלית, בנין האומה ("בניין המלכות" בלשון הספרים הקדושים), עיצוב התודעה הלאומית האותנטית שלנו על כל מכשיריה – המדינה לכל מערכותיה. זוהי עצם הגאולה, הנס הגדול, והוא קודם לכל שאר הפרטים, אפילו לשלימותה של הארץ, ועליו חובה לשמור מכל משמר.

בנין הציבוריות הזו הוא תהליך ארוך, מורכב ומסובך והוא עדיין לא הושלם. אנחנו באמצע הדרך. לכן הציבוריות שלנו עדיין נגועה בחסרונות וחולשות רבים. את אלה אי אפשר לתקן בכוח ובכפיה. לא מימין ולא משמאל. היא צריכה להתברר ולהתפתח מתוך עצמה, מתוך המחלוקות והוויכוחים שלנו. היא לא תיבנה למרות המחלוקות שביננו, אלא מתוך המחלוקות, באמצעותן. הן שמפתחות אותנו. ולכן כל כך חשוב לתת למחלוקות הללו חופש, חירות, זכות דיבור והבעה וגם – גבולות גזרה!

כל מי שחסר סבלנות, מיואש, או לא מסוגל לסבול את העיוותים שבינתיים, ומנסה להתגבר עליהם בכוח ובכפיה, במקום על ידי חינוך, הסברה, שכנוע, פיתוח התודעה וכדומה – מעיד על עצמו שהוא איננו מאמין בעם ישראל, וביכולתו של העם להיות ברבות הימים "ילד גדול" גם בלי כפיה. זו הבעיה העיקרית בתופעה של "תג מחיר" (וכן בתופעות דומות מהשמאל כמו אלון ליאל, שוברים שתיקה בצלם וכדומה).

מי שניבהל ומתייאש מן החולשות והכישלונות שבינתיים, ולענייננו בעיקר בתחומי הביטחון המדיניות וההתיישבות – ויש לא מעט כאלה, למרות שבסך הכול אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול – איננו מבין עד כמה גם הכישלונות, ודווקא הכישלונות, חשובים להתפתחות הציבוריות הזו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם. גם אם הדברים הללו צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם. הציבוריות הישראלית תגשים את ייעודה, אבל רק אם היא תיבנה מתוך תהליך פנימי, עמוק, חופשי ומשוחרר.

העובדה שיש בציבוריות הישראלית הזו ההולכת ונבנית, כוח להתגונן מפני כל מי שמנסה לכפות עליה יעדים אלה כשהיא עדיין לא שם – משמאל או מימין – מעידה על בריאותה. לכן, בעיקרון, תפקידו של השב"כ הוא תפקיד קדוש – להגן על הציבוריות הישראלית הנבנית מפני כוחות פנימיים באומה, שמנסים לכפות עליה את דעתם בכוח.

(התייחסותי המלאה לתופעת "תג מחיר" – להבדיל מהרצח ב"דומא" שאם בוצע על ידי יהודים הוא בבחינת קפיצת מדרגה ביחס ל"תג מחיר" – שחובה על מי שמעוניין לרדת לעומק ככוונתי במאמר זה לקרוא אותה, ראו במאמרי בבלוג: "הקומוניסטים של הגאולה: http://blog.emuni.co.il/2015/12/blog-post_20.html)

הטרור הפנימי מסוכן יותר

במסגרת השיח אודות הרצח בדומא עסקו רבים בשאלת ההשוואה בין הטרור הערבי לבין (לפי החשדות) "הטרור היהודי". טענתם הייתה שגם אם יש ממש בחשדות באשר ל"טרור היהודי", יש להתייחס אליו בסלחנות ובהבנה גדולים הרבה יותר, שכן "הטרוריסטים" הם אחינו. יותר מכך טענו: "הטרוריסטים", אם יש כאלה, הם אידיאליסטים ישראלים, מלאי אמונה ותקוות גאולה, ופועלים ממניעים חיוביים ואין כלל להשוות ביניהם ובין הטרוריסטים הערביים ולכן גם ראוי להקל בחקירתם וכדומה.

כאמור למעלה, בניין הציבוריות הישראלית, הוא תהליך ארוך ומסובך. זהו תהליך של בירור פנימי ולכן הוא שונה מאשר קשיים מול אויב חיצוני. אויב חיצוני, בדרך כלל, ידוע, וקל לזיהוי, וכשהוא מוכר ככזה, העם כולו מתאחד מולו. כשהעם מאוחד, ההתמודדות מול האויב קלה הרבה יותר.

טרור פנימי, בין אם הוא מופנה לאויב החיצוני, וכל שכן כשהוא מופנה פנימה, שמסכן את החברה מתוך עצמה, מבפנים, הוא קשה מסובך ומסוכן עשרת מונים. גם, ובעיקר, כשהוא מופיע מצד אנשים אידיאליסטים, שמטרותיהם וכוונותיהם טובות, והם חמושים בדרך כלל במוטיבציה גבוה יותר מאשר עבריינים רגילים. טרור פנימי יוצר בלבול פנימי, ספקות ומחלוקות, מריבות ומדנים, ומבזבז את האנרגיות על מאבקים פנימיים במקום על האויב החיצוני, האמתי. כאמור, יש מקום למחלוקות, ואף חובה להביע דעות מנוגדות, אבל זה צריך להיות וויכוח פנימי, בתוך המשפחה, שכובש את יצרו, מה שממתיק את הדינים והמרירות.

נכון אמנם שפגיעותיו הממשיות, הפיזיות, של הטרור הערבי קשות וכואבות לאין ערוך מאשר של "הטרור היהודי", אבל האחרון, אם כי פגיעותיו הממשיות זניחות ושוליות, ובדרך כלל ילדותיות, מסוכן לרקמת האומה ולבניינה עשרת מונים. הוא פוגע בנו ברוחניות, בנשמה, והוא מסכן את האחדות הפנימית ומפרק ומפורר את האומה מבפנים. הוא פוגע בבניין הציבוריות שלנו.

על כן סכנתו לאומה, בסך הכול, הרבה יותר גדולה, ואשרינו שיש לנו כוחות ביטחון שלא נותנים לו להרים ראש.  

 

שאלת העינויים

בסערת הוויכוח על העינויים, היה מי ששאל: למי אתם מאמינים יותר, לשב"כ או לבן גביר. לי לא היה שום קושי לענות על שאלה זו: לשב"כ כמובן. פשוט – כי הייתי שם. לא, לא במרתפי השב"כ בעת החקירה, אלא בסיטואציה דומה.

בשנת 2003 בבוקר בהיר אחד, נעצרו שלושה מחברי הישוב בת עין בחשד לניסיון פיגוע בבית ספר ערבי במזרח ירושלים. האירוע הדהים והפתיע אותנו, חברי הישוב, והיה צורך לגבש עמדה, הן ביחס למעשים עצמם, והן ביחס לתקשורת שעטה עלינו בהמוניה.

אני מוניתי לדובר היישוב לצורך העניין. הדבר הדחוף ביותר היה לגבש מדיניות הגנה והסברה. מצד אחד לא תמכנו במעשים, וגם אילו היינו רוצים לתמוך, לא יכולנו לעשות זאת מבחינה תקשורתית וציבורית. מצד שני, "לא משאירים פצועים בשטח"; לא רצינו להותיר את החברים העצורים בלי תמיכה. השיטה שנקטנו הייתה מתבקשת – להאשים את השב"כ בעינויים. משמע: לא היו דברים מעולם, וגם ההודאות שהוצאו מן החשודים הוצאו מהם בכוח ובעינויים.

אחד "הקטעים" הזכורים לי מאותם ימים היה ראיון שנתתי, ל"ערוץ 2", כמדומני. אחרי שהמראיין שאל אותי כיצד אני מכחיש את המעשים, והרי החשודים כבר הודו בהם, עניתי: "אחרי שבוע במרתפי השב"כ, הייתי מודה אפילו בצליבת אותו האיש". למחרת הופיע בישוב כתב של תחנת רדיו צרפתית, ראיין אותי בנושא, וביקש שאחזור על המילים הללו בדיוק. התאים להם לצרפתים.

וכן, ערכנו הפגנות רבות משתתפים ברחבה שליד מגרש הרוסים, כנגד העינויים, וכנגד העובדה שלא נתנו לחשודים לפגוש עורכי דין. מכיר את כל זה.

בסופו של דבר, החברים הללו הודו, נשפטו, וישבו שנים ארוכות – ומיותרות – בכלא. ואגב, בן משפחה של אחד מהם סיפר לי, שהטענה של עצורים בכך שהם הודו בלחץ עינויים, נובעת, בין היתר, בגלל הצורך שלהם לתרץ את העובדה שהם "נשברו" בחקירה, הן לצורך הגנה על שמם הטוב ועל תדמיתם בעיני עצמם והחברה, והן, ואולי בעיקר, מפאת הצורך לתרץ את פתיחת הפה שלהם ביחס למעשיהם ומעשי חבריהם. כך שהייתי גם בסרט הזה.

אינני יודע אם החשודים בפרשת דומא אכן ביצעו את המעשים המיוחסים להם; אינני יודע אם יהודים ביצעו את המעשה. אבל ברור לי לחלוטין שלעו"ד שמקבל את משכורתו על מנת להגן על החשודים, אין הרבה ברירות אלא לנקוט במדיניות הגנה מסוג זה.

זה לא אומר כמובן שלא היו עינויים; זה רק אומר שצריך לקחת בערבון מוגבל מאד את טענות הסניגוריה במקרה כזה, להבין שאפשר שהיא מנסה ליצור מניפולציה על דעת הקהל, על מנת להקל על החשודים ועל תנאי מעצרם וחקירותיהם וכדומה. על כך בדיוק משלמים להם.

זה כמובן לא אומר שאין מניפולציות גם מצד השב"כ. גם לטענותיו ראוי תמיד להתייחס בערבון מוגבל, ובכל זאת, השב"כ, בניגוד לעורכי הדין, לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

הקוזאק הנגזל

וראוי לקחת בחשבון שיקול נוסף: פעילי "תג מחיר" עובדים לפי הספר, חוברת ההדרכה שכתב נעם פדרמן. הם מנצלים בחכמה כל סעיף ופסיק בחוק בכדי להשתמש בו כנגד המערכת, ובעיקר שומרים בצורה מעוררת התפעלות על זכות השתיקה שלהם. זה כמובן לגיטימי, ובמסגרת הכללים, אבל מחייב גם את המערכת לנהוג באותה שיטה: לנצל כל אופציה שמאפשר להם החוק, עד הקו האדום ממש, על מנת למצות את החקירה נגדם.

אני יוצא מתוך הנחה שחוקרי השב"כ לא סטו מהחריגות המותרות להם במסגרת החוק. אין לי ספק שהם מתחו את החריגות הללו עד קצה הגבול המותר, אבל לא מעבר לו. יותר מדי פיקוח קיים עליהם. החקירות מצולמות, ובעולמנו המשפטי, שבו כל לוחם צה"ל חייב להסתובב עם עורך דין צמוד, גם חוקרי השב"כ מבינים את המגבלות המוטלות עליהם. הם מבינים שלמרות כל רצונם והמוטיבציה שלהם "לספק את הסחורה" למפקדיהם, הסכנה שמחר-מחרתיים הם יהיו הש"גים המואשמים בעינויים והמשלמים את המחיר, עומדת גם היא לנגד עיניהם.

נכונותם של פעלי "תג מחיר" למתוח את זכויותיו של הנחקר עד קצה הגבול האפשרי ולמצות אותן במלואם, איננה מותירה להם לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל, כשחוקריהם עושים בדיוק את אותו הדבר.

מי שמאמץ אידיאולוגיה של מעבר על החוק, ומבצע אותה בפועל, צריך לקחת בחשבון שלא יתייחסו אליו בכפפות של משי והוא עלול לשלם מחיר ולא להתבכיין. גם אני עצמי ניהלתי בעבר מאבקים ציבוריים שהיה בהם מעבר על החוק, מעבר מודע ומכוון, על מנת להעלות נושאים שונים על סדר היום הציבורי. כשנדרשתי לשלם את המחיר, עשיתי זאת בהבנה ובשמחה, בלי תחושת נרדפות ובלי להתבכיין.  

מה מוגדר כעינויים?

באחד מהסרטונים שהופצו ברשת ראיתי שאחד הנחקרים התאונן על כך שבמסגרת חקירותיו אילצו אותו לשמוע שירת נשים. גם עצם המעצר למשך שבועות ארוכים הוא עינוי לא קטן. גם הבידוד שנכפה על העציר. וגם, כמובן, השארתו לאורך יממות ארוכות בחוסר שינה, וכן שלילת זכותו לפגוש עורך דין.

כל אלה הם בבחינת עינויים. אבל לא בטוח שמי שנקט בהם עבר במסגרת החקירה על החריגות המותרות לו על פי החוק. אין ספק שהחקירות הממושכות בשב"כ לא היו נופש ולא קייטנה. הן היו קשות, פיזית ונפשית, ואף אחד לא היה רוצה לעבור את החוויה המאוד בלתי נעימה הזו. אבל מכאן ועד למושג עינויים, במובנו המשפטי, רחוקה הדרך.

כך שהמושג "עינויים" הוא יחסי ולכן לא רלוונטי. הוא לא מושג משפטי, אלא מושג ששייך לתחום דעת הקהל. "זו שאלה מידתית ולא טוטאלית", כאמור לעיל. הוא אמנם עורר סערת רוח ציבורית, הרבה אמוציות כנגד השב"כ ובעד העצורים, אבל זה בדיוק היה תפקידו במסגרת המאבק הציבורי שיזמה הסנגוריה.

השאלה היא האם חוקרי השב"כ עברו על החוק ועל ההוראות המנחות אותם בחקירה או לא. זו השאלה. ושאלה זו תתברר בהמשך במשפטם של הנאשמים. זהו תפקידם של עורכי הדין, ואני סמוך ובטוח שאם אכן היו חריגות בחקירה, הם ידעו להוציא אותן לאור.

הנחת היסוד שלי היא שהחוקרים לא נקטו באמצעים האסורים עליהם בכדי לסחוט הודאות. לא הגיוני שכך עשו, משום שגם הם יודעים היטב שזה לא יעבור במשפט, ומשום שאם כך עשו, והדבר יתברר, הם לא "ספקו את הסחורה" שהיה עליהם לספק.

בת עין

על דבר אחד נוסף אני יכול להעיד מעדות ראשונה והוא על התנהלותו של השב"כ מול תופעת "תג מחיר" ביישוב שלי, בת עין. הייתה אצלנו חבורה של כעשרה-חמש עשרה נערים, שנקטו בפעולות מהסוג של "תג מחיר". אין כאן המקום לפרט, אבל כן חשוב לומר שפעולות אלה היו למורת רוחם של רבים מהתושבים, יצרו מחלוקות וסערות פנימיות קשות, פגעו בשמו הטוב של היישוב, וגלשו בהמשך לפעולות כנגד הישוב, האינטרסים שלו, החלטות אסיפת החברים והמזכירות, ולפעמים כנגד התושבים עצמם, אישית. הן, בין היתר, גרמו נזקים מכוונים של לפחות הרבה עשרות אלפי שקלים למתקנים שונים של הישוב. אנרכיה.

מי שהציל את הישוב בת עין, שלא היה מסוגל להתמודד בעצמו עם התופעה הזו והשלכותיה, היה השב"כ. הוא שהציל את הישוב בת עין מאנרכיה. חד וחלק. ולא רק אותו הציל השב"כ, אלא גם ובעיקר את הנערים מעצמם ואת משפחותיהם.

הנערים הללו, שהיו מתודרכים היטב לחקירות השב"כ, ידעו לשתוק. השתיקות שלהם לא אפשרו לשב"כ להעמיד אותם לדין. אירועי "תג מחיר" המשיכו להתרחש סביבנו, והשב"כ לא מצא להם פתרון, למרות שמסתבר שהוא ידע בדיוק מי הנערים המעורבים, ומה מדרגת מעורבותו של כל אחד מהם.

לא שאני ידעתי בדיוק, קבוצת הנערים הייתה הרי מגובשת ושמרה את סודותיה בינה לבין עצמה, אבל כשמצא השב"כ את הדרך לטפל בהם, הוא התמקד בנערים הנכונים, עד כמה שאני וחברי בישוב יודעים. השב"כ עבד בפינצטה. בצורה מידתית, והתאים אישית את "הטיפול" לנפשות הפועלות.

הטיפול שהצליח לבסוף, ומנע את התפשטות התופעה ואת החמרתה – והרי טבעם של הדברים הוא שהם הולכים ומקצינים – היה אכיפה מנהלית. צווים מנהליים.

כחמישה-שבעה נערים טופלו באופן זה. חלקם בצו הרחקה מן היישוב. חלקם במעצרי לילה ביתיים, וחלקם בצווים קלים יותר.

התופעה נעצרה ברובה, אם כי לא מוגרה. המרוויחים העיקריים היו הנערים עצמם. אילו לא היו עוצרים בעדם – דבר, שכאמור, היישוב עצמו לא היה מסוגל לעשות וגם לא משפחותיהם – הם היו מתדרדרים ל"מחוזות דומא" בקלות. אילו היו ממשיכים במסלול ההתרסקות הזה היו הנערים הללו עלולים לסיים את הפרשה בשנים ארוכות בכלא. רוב הנערים, שקיבלו צווי הרחקה כאלה ואחרים, קיבלו זמן איכות לחשב מסלול מחדש. נודע לי שאכן חלק מהנערים ש"טופלו" כך על ידי השב"כ הביעו חרטה וחזרו מדרכם הרעה. לא בטוח שכולם.

גם כנגד הצווים המנהליים הללו מעגלי ציבור בקרב ההתיישבות התקוממו ומחו. גם כנגדם נוהל מסע דה-לגיטימציה ציבורי רחב היקף. היו מחאות והפגנות, מאמרים ופוסטים ברשתות החברתיות. אבל כותביהם לא הבינו בדיוק במה מדובר, או שהיו כאלה מביניהם שכן הבינו אבל לא היה אכפת להם באמת מהנערים.

הנערים הללו, שחלקם הודו במעשים ונמצאים בתהליכי משפט, חייבים תודות לשב"כ והם עוד יבינו זאת. אמנם כנגד כמה מהם הוגשו כתבי אישום והם נמצאים בעיצומו של משפט, והם ישלמו מחיר לא קל על מעשיהם הטיפשיים והמיותרים, אבל הם, וכן הוריהם, צריכים לומר תודה לשב"כ על כך שהוא מנע מהנערים להמשיך ולהסתבך בצורה קשה וחמורה הרבה יותר, שהייתה מביאה אותם לשנים ארוכות מאד בכלא.

הנערים, הוריהם, חברי היישוב בת עין, ההתיישבות כולה וגם עם ישראל, אולי לא מבינים עדיין, אבל מי שהציל אותם היה השב"כ.

ומניסיוני זה, למדתי שההתלהמות כנגד השב"כ כאילו הוא גדול אויבי ההתיישבות, איננה במקומה. זה לא אומר כמובן שהשב"כ נקי, טהור וטלית שכולה תכלת, אבל ההסתה של הציבור כנגדו, חייבת להיפסק. ולא, אינני מתפרנס מהשב"כ. גם לא דיברתי מעולם עם מי מאנשיו (למעט אותם מקרים בהם הם שלחו אלי במסווה, בעבר, "עיתונאים" ו"חוקרים מהאקדמיה" למיניהם, בכדי לחקור ולהבין מה הן בדיוק דעותי).

דמגוגיה

למסע הדה-לגיטימציה של השב"כ והאשמתו בעינויים היו כמה סיבות וכמה מקורות. על עניינה של הסנגוריה במסע זה כבר עמדנו, והוא מובן. אבל היו עוד כמה גורמים בעלי עניין במסע. הראשון שבהם הוא פעילי "תג מחיר". ההזדמנות להאשים את השב"כ בעינויים, אפשרה להם ליצור דעת קהל תומכת לטובת פעילותם. הם זקוקים ללגיטימציה כאוויר לנשימה. המאבק כנגד העינויים, גלש במהירות לתמיכה בפעילות "תג מחיר". הציבור הרחב לא הבחין במניפולציה, ופעילי "תג מחיר" יצאו מחוזקים. ראיתי את ההפגנות כנגד העינויים, ואת ה"מצגות" שדימו עינויים בכיכר העיר. וראיתי גם את משתתפיהן. חלק מהם היו פנים מוכרות לי. היה ברור שמעבר לרצונם להגן על החשודים, נפלה בידם הזדמנות פז לגרוף תמיכה, והם ניצלו אותה עד תום.

וכמובן, היו גם פוליטיקאים מסוג מסוים, שמחפשים שוב ושוב לתקוף את הממסד הפוליטי, ועשו אז הכול, ועושים גם היום, על מנת לגייס אהדה למטרותיהם הפוליטיות. בהצהרותיהם אין שום התמודדות רצינית עם הנושא, ושום חשבון נפש על המחיר שנערים צעירים משלמים על כך שהם לוקחים ברצינותך עידוד שכזה. קוראים לכך דמגוגיה. 

אנחנו כבר לא בשנות ה-90

התגובה הציבורית הזו, להתנהלות השב"כ בחקירות העצורים בחשד למעורבות ברצח בדומא, שהייתה כפי שהסברתי פספוס של הבירור היותר חשוב שהיה עלינו לעשות – מהותו של "תג מחיר" – הבהירה לי דבר נוסף: רבים מאתנו חיים עדיין בשנות ה-90, שנות המאבק בהסכמי אוסלו.

מהתנהלות השב"כ בבת עין, אני לפחות למדתי, כאמור, שהם לא מחפשים אותנו כציבור. נוכחתי לדעת שהם לא "רודפים אותנו בגלל הפאות והכיפות". שהם באמת מטפלים בפינצטה רק באלה שמעורבים בעניין. כראוי.

תחושת הרדיפה הזו, של חלק מציבור תומכי ההתיישבות ואוהדיה, היא תוצאה של רפלקס מותנה שנוצר בנו בשנות ה-90, במאבק ההיסטורי ההוא סביב הסכמי אוסלו, ובהמשך – המאבק כנגד ההתנתקות. 

גם בשמאל, אגב, ישנם עדיין כאלה שנמצאים בשנות ה-90 ונלחמים את המלחמה שעברה. זהבה גלאון היא דוגמה טובה. לפני כמה חודשים נעצר צעיר, איש ימין, עם סכין בהפגנה של "שוברים שתיקה". הוא נחשד שהתכוון לבצע פיגוע. דבר חמור בלי כל ספק. זהבה גלאון יצאה בקול צעקה גדולה ומרה, וחשבה שהנה היא הולכת להעסיק את כל הציבור והתקשורת בהסתת הימין וראש הממשלה כנגד השמאל למשך שבועיים לפחות. שום דבר. לא התרומם. התקשורת התעלמה.

בשנות ה-90 היא הייתה גוזרת מזה קופון גדול. אבל אנחנו כבר לא שם.

בראש השב"כ כבר לא עומדים אנשי שמאל קיצוני כמו כרמי גילון ועמי איילון שנבחרו לתפקיד בזכות שמאלנותם. גם היועץ המשפטי לממשלה כבר איננו מיכאל בן יאיר, גם הוא איש שמאל קיצוני. אנחנו כבר לא שם.

בראש המערכות הללו והאחרות עומדים אנשים אחראים, מאוזנים וכידוע – חלקם חובשי כיפה. נכון אמנם שהם "לא עובדים אצלנו" ולא עושים מה שאני ואתם חושבים שצריך להיעשות; נכון גם שעדיין יש לתקשורת עוצמה גדולה, והאליטות הישנות עדיין – עדיין – משחקות תפקיד, אבל זה כבר לא מה שהיה אז. זה כמובן איננו אומר שחוקרי השב"כ לא חרגו מסמכויותיהם בחקירות הרצח בדומא. זה עתיד לדעתי להתברר. אבל תחושת הרדיפה האוטומטית כבר איננה במקומה.

זה גם לא אומר שאין עיוותים רבים במדינה ובמערכותיה, ואין גורמים משפטיים במנהל האזרחי שעושים הכול על מנת לפגוע בהתיישבות. זה גם לא אומר ששר הביטחון מנהל מדיניות אמונית. אבל, צריך אורך רוח וסבלנות. ואמונה. עוד נגיע לשם.

הביקורת במקומה, אבל התגובה הפבלובית כנגד התנהלות השב"כ הייתה אמורה להיות לדעתי ממוקדת בחקירה עצמה, ולא להפוך, על הדרך, למסע ציבורי למען פעילי "תג מחיר". וזה מה שקרה בפועל. ומה שהנאבקים והמוחים שוכחים הוא שהנערים והצעירים מקבלים מהמסע הזה לגיטימציה, שתעודד אותם להמשך המעשים, שמלבד הנזק הגדול שהם גורמים לעם ישראל, הם עתידים לשלם בשנות מאסר ארוכות ומיותרות.

צריך להירגע, ולקחת אחריות. הברור החשוב הזה חייב להיעשות. על רקע הדברים הללו כתבתי באותו זמן מאמר בשם "ניקוי רעלים" ( http://blog.emuni.co.il/2015/12/blog-post_27.html )  שמנסה לתת פשר להתגלעות (כן, יש מילה כזו בעברית) הפרשה ולבירור שבא בעקבותיה כהכנה לשלב בו הציבור האמוני – כציבור, בלי לדון כרגע על מפלגה כזו או אחרת, או על אישים כאלה ואחרים – עומד להפוך לציבור המוביל את מדינת ישראל ומנהיגה.