יום חמישי, 21 בינואר 2016

החטא הקדמון

האם החלת "מטריית הריבונות הישראלית" על שטחי יהודה והשומרון תהווה בהכרח "דיכוי בכוח של מיליוני בני אדם" כפי שכתב השבוע איש השמאל תומר פרסיקו?  הבטחתי לו תשובה:


"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו.

גם התקוממותם של חלק מ"ערביי ישראל" כנגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם הצלחנו לבלבל.

בשנים האחרונות מתברר שהניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, ניסיון שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.

אז מה באמת רוצים הערבים תושבי יו"ש, ובמיוחד על רקע המתרחש במזה"ת? כמובן שבאופן טבעי הם היו רוצים לשלוט בעצמם, למרות וחרף כל המתחולל סביבנו. אבל אם ישראל תהיה נחושה ותכריע, וההכרעה חייבת להיות מדינית – החלת ריבונותה על יהודה והשומרון – הם ישלימו אם כך.

רובם אינם מחפשים "זכויות פוליטיות דמוקרטיות"; זהו רעיון מערבי שזר להם. הם אינם זקוקים להן ואין להן זכר בתרבות ובמסורת שלהם. הם גם אינם זקוקים ל"הגדרה עצמית לאומית"; הם יודעים טוב מאתנו שאין דבר כזה "אומה פלסטינית" (תשאלו את עזמי בישארה). אלה הם רעיונות שהשמאל  הישראלי הטמיע בהם לצרכיו (סוג של "קולוניאליזם אינטלקטואלי"), רעיונות שרק בלבלו אותם והביאו עליהם (וגם עלינו) אסונות כבדים מזה כמעט יובל שנים.

הם רוצים, קודם כל, שלטון יציב. והוגן. הם זקוקים לפרנסה, חינוך עצמאי, ולנהל את חייהם כפרטים – לאו דווקא חייהם המדיניים – בעצמם. ובעיקר הם זקוקים ובצדק – לכבוד. הרבה כבוד. הם רוצים שיתייחסו אליהם כבני אדם. צודקים.

כך שההפחדות על "דיכוי בכוח של מיליוני בני אדם", אינן רלוונטיות. אדרבא, דווקא במצב הנוכחי אותם "מיליוני בני אדם" מדוכאים על ידי שלטון "כנופיית אבו-מאזן" ("בלי בג"ץ ובלי בצלם", זוכרים!), כשהאופציה האחרת שלהם היא "חרות" נוסח כנופיות חמאס או דאע"ש.

לא בלתי אפשרי, שלו היינו שואלים את האוכלוסין הערבים ביו"ש מה הם מעדיפים – מה שבלתי אפשרי מפאת "חופש הביטוי" לו הם נתונים כיום – הם היו בוחרים דווקא בישראל. לא בטוח. (היה איזה סקר כזה לאחרונה שמינה צמח דיברה עליו? כי לא הצלחתי למצוא אותו).

אבל אין לי כל ספק, שלו היינו נחושים, והיינו אנחנו מכריעים ומסיימים את המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" – "על באמת", בהחלת הריבונות – רובם היו משלימים עם כך. ב"החלת הריבונות" הכוונה היא "למטריית ריבונות ישראלית" עד הירדן; לשאלת מעמדם הפוליטי של התושבים הערבים ישנן כמה אופציות.

יותר מכך, בסופו של דבר הם היו אפילו שמחים שסוף סוף הכרענו. יציבות חשובה להם יותר מ"זכויות דמוקרטיות". כמובן, זה דורש מאתנו באמת להיות לאנשים, ולהתייחס אליהם כראוי, ובכך כבר עסקתי במאמר "ההומניזם האמוני" (http://blog.emuni.co.il/2015/11/blog-post_13.html ).

אכן, כפי שטוען השמאל אי אפשר ולא רצוי "לשלוט בכוח במיליוני אנשים". אבל אני משוכנע שלא זה יהיה המצב כשנחיל את ריבונותנו על יהודה והשומרון.

כמובן, יהיו ביניהם עדיין כאלה שמכל מיני סיבות יתנגדו למצב החדש שניצור, אבל באלה אנחנו צריכים "לטפל" ממילא גם היום. הכרעה ישראלית, רק תצמצם את מספרם ואת כוחם. היא גם "תרגיע" את "ערביי ישראל".

אנחנו נמצאים ב"חלון הזדמנויות" היסטורי לפתרון "הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה. המזה"ת מרוסק. מדינות ערב לא יכולות להגיב (אפילו לא אירן, מכמה סיבות) אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה מן המזה"ת, מדינות ערב "המתונות", הופכות אט אט, מתחת לשולחן, לבנות ברית שלנו וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלסטינית". הדבר היחיד שיש עדיין להמתין לו הוא קריסת הרשות הפלסטינית, אירוע שמתקרב בצעדי ענק מיום ליום, מה שיאלץ אותנו לפעול, גם בעל כורחנו (ראו: "המסכה נופלת":  (http://blog.emuni.co.il/2016/01/blog-post_16.html ). 

ההתעקשות הפורמליסטית, שלא לומר פונדמנטליסטית, על "זכויות לאומיות ודמוקרטיות" לערבים המתגוררים ביו"ש, היא שמביאה עליהם את אסונם; היא שאיננה מאפשרת לפתור את "הבעיה הפלסטינית"; היא שמבלבלת גם את ראשם של "ערביי ישראל" ומוציאה אותם מדעתם; והיא הסיבה  לחוסר היציבות הנוכחי. וכן, גם לטרור, שניזון מהתקווה, כידוע, לא מהייאוש.

הגיע זמנו של היום השביעי –  של מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז.






3 תגובות:

  1. האם החלת "מטריית הריבונות הישראלית" על שטחי יהודה והשומרון תהווה בהכרח "דיכוי בכוח של מיליוני בני אדם" כפי שכתב השבוע איש השמאל תומר פרסיקו? הבטחתי לו תשובה:

    השבמחק
  2. שלום מוטי.
    דבריך לא ברורים. לכשנחיל את ריבונותינו על יו"ש, מה יהיה על חבל עזה? הרי אזור זה קשור בעבותות כאלה ואחרות ליו"ש. ערביי עזה וערביי יו"ש, חלקם הגדול פליטי ובורחי מלחמת השחרור. על כן תודעתם הקולקטיבית היא של ערביי פלשתינה. לא ערביי ארץ ישראל.לא סתם הסכם אוסלו היה עזה ויריחו תחילה.
    כמו כן, לעניות דעתי, מדינת היהודים איננה יכולה להתמודד באמת עם לאום המתנגד להווייתה הלאומית. זהו מתכון וודאי למלחמת אזרחים פר אקסלנס. זכור, ג'יהאד איננו רק בנשק, ההגירה והשריעה הם לא פחות תוקפניים, אם כי אינם קטלניים על פני השטח (ראה מה קורה בצרפת לדוגמא). עוד דבר, המוסלמי יכול לחכות בסבלנות גם כמה וכמה דורות, להיאחז באדמה שלו (צומוד) שלו ולחכות לשעת כושר. היהודי לעומת זאת, נודד... וגאה בנדודיו.
    עלינו לשנות את הדיסקט. הערבים יתפזרו להם והיהודים יצמדו לקרקע. רק כך נוכל לחיות בארצנו ולממש את חזון הנביאים ע"י הפצת שם ה' בעולם.
    בברכה,
    ערן.

    השבמחק
    תשובות
    1. א. יהודה והשומרון תחילה. זה יגמד גם את האשליות והיומרות של עזה. ב. אין לאום פלסטיני. רעיון הלאום ומדינת הלאום הוא רעיון אירופי. במזה"ת הוא כבר פשט את הרגל. כמו שאין אומה סורית, או ירדנית, או עיראקית, או לבנונית - כך גם לא "פלסטינית". זהו סיפור לצורכי תעמולה. ג. הקשר שלנו לארץ הוא יותר חזק מה"צומוד" הזה. הצומוד הוא קשר ביולוגי. דור או שניים בארה"ב והבן אדם הופך לאמריקאי. הקשר שלנו לארץ הוא אלוקי. גם 2000 שנות גלות לא יכלו לו.

      מחק