הקלפים בידיים של בנט

על בנט להודיע מיידית על הסרת תמיכתו מנתניהו. רק זה ימנע מנתניהו למעול בהכרעת העם ולהפוך את "ניצחון הימין" בבחירות ל"ניצחון נתניהו".

בס"ד

 ז' בניסן, תשע"ה

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

לזעקות השבר שמתחילות להישמע מכיוון הבית היהודי בנוסח "הצילו! נתניהו מתכוון להשאיר אותנו בחוץ", כמו גם לדיבורים על "תרומת איברים" לליכוד, אין מקום בפוליטיקה. הפוליטיקה איננה תנועת נוער ואיננה אמורה לגמול חסדים למתנדבים שלא הצליחו לממש את כוחם.

אם אין לבית היהודי כוח פוליטי בסיטואציה שנוצרה, ילך נא וילקק את פצעיו; אם יש לו כוח כזה – יופע מיד. והאמת היא שיש לו כוח; כוח רב. חשבון נכון מורה באופן חד משמעי – לבית היהודי קלפים חזקים. אסים. נתניהו תלוי בבנט יותר מאשר בנט בנתניהו.

עברו בקושי שבוע ימים מאז הבחירות ומתברר שנתניהו שב לתרגיל הידוע שלו. התרגיל שלו ברור, מוכר ולא בלתי צפוי. הוא מתכוון לבסס ממשלה לאומית וכשזו תהייה בידיו לפנות ל"מחנה הציוני" מעמדת כוח, להקים אתו ממשלת אחדות בראשותו ולהותיר את הבית היהודי באופוזיציה. זו איננה הכרעה פוליטית אלא הכרעה מדינית-אסטרטגית. נתניהו חושש מאובמה, מהאיחוד האירופי מהשמאל הישראלי וממפלגת התקשורת. במילים אחרות, בניגוד להכרעת הציבור, נתניהו מתכוון להפוך את "ניצחון הימין" בבחירות האחרונות ל"נצחון נתניהו", ניצחונו האישי.

אבל אסור לשכוח את האריתמטיקה: בלי שמונת המנדטים של הבית היהודי – אין לנתניהו ממשלה. לא ממשלה לאומית, וכפי שנראה מיד – גם לא ממשלת אחדות. בקושי אולי ממשלה בעייתית עם לפיד והחרדים. אם הבית היהודי ישחק נכון ובקור רוח את הקלפים שבידיו הוא לא יצטרך לכרוע על ברכיו ולבקש טובות.

אם יודיע בנט בהקדם האפשרי, ביום ראשון בבוקר, על הסרת תמיכתו מנתניהו, הוא מחזיר בכך את "המחנה הציוני" למשחק הפוליטי. בנט יקים את "המחנה הציוני" מהקרשים ויחזיר לו את הסומק ללחיים. במצב כזה, הפניה של נתניהו ל"מחנה הציוני" כבר לא תבוא מעמדת כוח, אלא מאילוץ  פוליטי וכורח המציאות. על הברכיים. במקרה כזה "המחנה הציוני" ידרוש – ולא יוכל להרשות לעצמו שלא לדרוש – רוטציה. את זה כמובן לא יוכל נתניהו להרשות לעצמו ומסיבות רבות, והעובדה שיהיה בכך להפוך את מה שהוא מעדיף לראות כניצחון אישי גדול – לתיקו מביך, היא רק אחת מהן.

בנט יכול אם כן להעמיד את נתניהו על מקומו. להזכיר לו שלא הוא ניצח בבחירות אלא הימין ולחייב את נתניהו לחזר אחריו, במקום לנסות לעורר את רחמיו.

מה שלכאורה מונע מבנט את המהלך הזה היא השאלה הטיפשית של מי מנע ממשלה לאומית. מובן שלפי תכניתו העכשווית של נתניהו לאחר שתהיה בידיו ממשלה לאומית הוא יאשים את הבית היהודי ואת שאר שותפיו הטבעיים בדרישות מופרזות וכיוצא בזה, ובכך יתרץ את הליכתו לממשלת אחדות.

אבל לא חייבים לשחק את המשחק הזה לפי התסריט של נתניהו. אפשר גם לאחוז את השור בקרניו. בנט יכול להודיע, מיידית, שהוא הוא שמסיר את תמיכתו מממשלה לאומית, לכתחילה, על מנת שלא לתת לנתניהו להפוך את ניצחון הימין לניצחונו האישי. זה היה רצון הבוחר.

אלה כבר אינם משחקים טקטיים פוליטיים-אישיים-אינטרסנטיים, אלא אסטרטגיה פוליטית שמגמתה שלא לאפשר לנתניהו למסמס את ניצחון הימין. היא מוצדקת לחלוטין ולא קשה להסביר את חיוניותה.

הברירה שתוותר לנתניהו תהיה ממשלה באמת צרה, לא יציבה ובעייתית מאד עם לפיד והחרדים, בהנחה מפוקפקת שלפחות ש"ס ילכו על זה. ימיה יהיו קצרים ונזק מדיני בלתי הפיך בגזרת "הפלשתינאים" היא לא תצליח לחולל. בנט מצדו, יוכל ללכת לאופוזיציה בראש מורם, לבנות את עצמו ואת הבית היהודי כאלטרנטיבה לנתניהו ולהמתין.  

בנט והבית היהודי ידעו להתנהל בקור רוח, בתבונה ובנחישות למחרת הבחירות הקודמות, כשאילצו את נתניהו להכניסם לקואליציה למרות כוונותיו להשאירם בחוץ. אין סיבה לחשוב שאין בכוחם לעשות זאת גם הפעם. והפעם זה חשוב, חיוני ומוצדק לאין ערוך.