פרס ישראל לגרבוז

השבוע נגזר כנראה דינו של השמאל הישראלי. השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – חיוני להמשך התחיה הלאומית בארץ ישראל, אבל את המשך הנהגתה הוא לא יוכל להמשיך להוביל 

בס"ד 

כ"ח באדר, תשע"ה

באורח פלא פרס ישראל לספרות נותר מיותם והוא לא יחולק ביום העצמאות הקרוב. נתניהו פיטר כידוע חלק מחברי הוועדה-לחלוקת-פרסים-לחברים והשאר התפטרו לאות מחאה. נראה שמישהו בשמיים חשב שהזוכה הראוי עדיין לא התגלה. עכשיו, לאור תוצאת הבחירות, ניתן להכריז על הזוכה המאושר: יאיר גרבוז כמובן.

ועכשיו ברצינות: גרבוז היה זה שידע לשים את האצבע על הנושא האמיתי של מערכת הבחירות. את נצחונו הגדול חייב נתניהו בעיקר לו. מבעד למסך העשן שבאמצעותו הקפידו מפלגות השמאל והתקשורת (ולא רק הן כמובן) למסך את מערכת הבחירות – שקרים, סקרים, מניפולציות, הכפשות, בקבוקים, שרה וכדומה – על מנת שלא לאפשר לציבור להבין מי נגד מי ועל מה, התנשאה לה לפתע אמירתו של יאיר גרבוז מעל ערפל וחשכת הקרב והאירה את השטח כמו פצצת תאורה ענקית: הזהות היהודית.

דבריו המתנשאים והאומללים על "משתטחי הקברים" והשלמתו החיונית של יהושע סובול בעניין "מנשקי המזוזות", היו חיוניים להגדרת נושא הבחירות. נפתלי בנט למשל, עסק לא מעט בנושא זה בקמפיין הבחירות אך רק בעקבות דבריו של גרבוז הצליח להגדיר במדויק את העניין: "פתאום הבנתי על מה הבחירות האלה – האם ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית?", אמר. 

  

היה זה מאבק זהויות. מאבק בין הזהות ה"ישראלית" – בניגוד לישראלית ההיסטורית, במובן המקורי של המושג, וגם זה עצמו טשטוש זהויות וגניבת דעת, אמנם לא מודע ולא מכוון – לבין הזהות היהודית. מאבק אידאי זה השתקף במישור הסוציופוליטי במאבק בין "הישראלים" ליהודים, והוא עצמו השתקף בתורו במאבק הפוליטי בין השמאל לימין.

כמובן, זו איננה דיכוטומיה; לא או-או. אנחנו זקוקים לשתי האידיאות ולשתי הזהויות. אבל בכל זאת השאלה הגדולה שעמדה כאן להכרעה הייתה: מהי זהות היסוד הבסיסית ומהי ההשלמה. אין ספק שמבלעדי תהליך התחיה הלאומי שהתבסס על הזהות "הישראלית" לא היה מתבצע הפרויקט המודרני של שיבת ציון. הוא גם לא יוכל להמשיך בלעדיה. אך אין גם ספק – וזה מה שהוכרע השבוע בבחירות – שאם הישגיה התודעתיים החיוביים של הזהות "הישראלית" לא יורכבו ויושתלו על בסיס הזהות היהודית ההיסטורית של העם הזה – לא יהיה לה המשך.

הציבור הרחב איננו חושב במושגים פילוסופיים, אבל הוא חש היטב בחושיו המחודדים והבריאים את אמיתות החיים לפני האינטלקטואלים. "מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החומרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות...רק אחרי אשר הנטיות הללו [תנועות החיים] יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים הפילוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיבו חייו. (הרב קוק, אורות, עמ' נ').

את ההבחנה הזו, שזהו המאבק ההיסטורי בציבוריות הישראלית, והוא הוא שמשתקף במאבק הפוליטי, היטיב להגדיר דווקא שמעון פרס. למחרת תבוסתו לנתניהו בבחרות 96, סכם פרס כידוע: "היהודים ניצחו את הישראלים". אמת.

ב-96 עדיין לא הוכרע מאבק הזהויות הזה; אז הוא רק צף על פני השטח. הציבור הרחב, הרוב היהודי במדינה, חש אז בחושיו הפנימיים שהמאבק על אוסלו איננו רק מאבק מדיני-אסטרטגי, אלא מאבק על זהותה היהודית של המדינה. הוא הבין היטב שהשמאל הישראלי חותר – גם אם לא תמיד במודע – לפרוק הזהות הזו. ד"ר רון פונדק ז"ל, אחד מ"אדריכלי" הסכם אוסלו ומי שהיה אחד מאנשי צוות המשא ומתן המקורי לגיבוש הסכם זה, גלה את אשר היה בליבו בימי אוסלו בראיון שערך בשנת 2013:

אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה שיאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל.^[1]

זהו כל הסיפור.

הפעם, ב-2015, הוכרע המאבק. נראה לי שבפרספקטיבה היסטורית הבחירות שחווינו השבוע יצוינו כשירת הברבור של השמאל הישראלי. מבחינה פוליטית הדבר די ברור: אם גם הפעם – למרות הסיטואציה הפוליטית הנוחה, תקציבי הענק מחו"ל, ההתערבות הבינלאומית, ההתגייסות הטוטלית של מפלגת התקשורת ועוד ועוד – לא הצליח השמאל להפיל את המחנה הלאומי, כנראה הוא לא יאזור כוח, אמצעים ורוח קרב לעשות זאת שוב. אבל כישלון זה הוא רק השתקפות של ממד עמוק יותר: מאבק הזהויות.

בבסיסו האידיאולוגי של השמאל הישראלי – העכשווי – ניצבת הזהות המערבית האוניברסלית. זהו הדנ"א הבסיסי שלו. אלמנטים לא מעטים של זהות זו אמנם חיוניים לכול תרבות עכשווית, אבל בשמאל הישראלי קברו הערכים האוניברסליים כל יסוד או ערך יהודי או לאומי. ההתפרקות הקוסמופוליטית הפכה בעיניו לחזות הכול והוליכה אותו למחוזות של הרס עצמי – מדיני מוסרי ותרבותי – והתאבדות לאומית.

בזה גזר על עצמו השמאל את קיצו. הוא עדיין לא הולך כמובן לשום מקום. המאבק עוד יימשך, אבל את פרשת המים של המאבק הזה כנראה עברנו השבוע. וכמובן: השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – חיוני להמשך התחיה הלאומית בארץ ישראל והיא לא תוכל להתקדם בלעדיו. אבל את המשך הנהגתה של אותה תחייה – שאבותיו הם הם שיזמוה בנעוריה של הציונות – הוא לא יוכל להמשיך להוביל.

זהו כנראה פשר ניצחונו הפוליטי של הרוב היהודי השבוע ופשר תבוסתו המפתיעה והחד משמעית של השמאל הישראלי.  

   

---

[1] הריאיון עמו התקיים בתל אביב, ב-3 בנובמבר 2013. מתוך דו"ח קבוצת המשבר הבין-לאומית, נובמבר 2013.