הכלבה "ליסה" ותורת ההיזכרות

כיצד לימדה אותי "ליסה", כלבתי החביבה, את כול התורה על רגל אחת   

בס"ד 

י"א באדר, תשע"ה

לגורה הקטנה שהביאה בתי הביתה לפני כעשרה חודשים היא קראה "ליסה". שיהיה. לפני פחות משבועיים המליטה "ליסה" 5 גורים. לפעמים אנחנו מחפשים את הניסים והנפלאות ואת פלאי הבריאה בשמיים, אבל "ליסה" לימדה אותי שלא צריך לחפש רחוק. למרות ש"ליסה" לא התכוננה ללידה, לא קראה ספרי הדרכה, לא יצרה קשר עם "דולה", לא נרשמה בשום בית חולים ולא התייעצה עם אף אחת, היא ידעה בדיוק מה לעשות. בלי מיילדת, בלי אמה מייעצת ותומכת, בלי חדר יולדות או רופא, היא עברה את מבחן הלידה בקלות. היא לא היתה זקוקה לאף אחת כדי שתסביר לה מתי "ללחוץ" ומתי להרפות. לאחר שנולדו הגורים היא ידעה בדיוק כיצד לטפל בהם – ללקק, לנקות, להניק ולהגן בפני הקור. היה ברור לה באיזו תנוחה לשכב על מנת לאפשר לגורים לינוק. כל זה לראשונה בחייה. בדוק. עקבתי אחריה בתשומת לב. מאות פעולות מורכבות ומסובכות היא ביצעה בקלות. ממש "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".

ליסה ידעה בדיוק מה לעשות. ידע החיים טבוע בה. היא "יודעת" כל מה שהיא זקוקה לו לצורך חייה.

אנחנו, בני האדם, אבדנו את הידע הזה. גם אנחנו "ידענו" פעם הכול, אבל התנתקנו מטבעיות החיים. אבדנו את עצמיותנו. מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת. ההכרה, הבחירה. אבל תמורת האכילה מעץ הדעת ופיתוח ההכרה העצמית – נחסם בפנינו הידע הפנימי הטבוע בנו. התנתקנו מעצם החיים, מזרימתם האינסופית. מעצמנו. מעצמיותנו.

האשה בכלל, ובדורנו בפרט, כבר לא מסוגלת ללדת בצורה טבעית שכזו. ומכיוון שכך, היא זקוקה להדרכה, לייעוץ, לסיוע, ללימוד, לטכניקות לידה.

הידע הזה, ההדרכה הזו, מתחלקים לשני סוגים:

הסוג הראשון הוא ידע הנרכש מבחוץ. ידע מדעי, פרי אלפי מחקרים מתקדמים, פרי מעקב אחרי מיליוני לידות, הסקת מסקנות, ניסויים מדעיים וכדומה. פרי עצותיהם של הרבה אנשים טובים, חלקם (בעיקר חלקן) בעלי ניסיון. הידע הזה נכתב בספרים, נלמד בקורסי הכנה רבים ושונים, ומציע עשרות ואולי מאות שיטות הדרכה שונות ומגוונות.

אבל יש גם ידע מסוג אחר. הוא מניח שהאישה, ממש כמו בעלי החיים, "יודעת" בדיוק כיצד ללדת וכיצד לטפל ברך הנולד. הוא לא מתיימר לתת לה ידע מבחוץ, אלא רק "להזכיר" לה את מה שהיא כבר יודעת, רק לעזור לה "לשחזר" את מה שהיא שכחה, רק לנטוע בה בטחון ואמונה שיש לה את זה, את כל הידע הנצרך, ואם רק תשתחרר, תיתן לדברים לזרום בטבעיות, תתחבר לעצמה ולעצם זרימת החיים – היא תדע בדיוק מה לעשות.

אל תתפסו לפרטים. זהו משל בלבד.

הדרך הראשונה היא הדרך של התרבות המערבית. היא מתייחסת לאדם כלוח לבן, "טאבולה רסה", ואת הידע היא רואה כדבר הנרכש מבחוץ. היא מפתחת מדע, בדוק מנוסה ומוכח, פילוסופיות אידיאולוגיות וערכים, פרי מיטב המחשבה והגניוס האנושי. כל אלה אמורים לסייע לפרט ולחברה לנהל את חייהם.

הדרך השנייה היא דרך התורה. היא מניחה שאנחנו "יודעים" הכול מבפנים. כל אמיתות החיים, כל הידע המוסרי, הטוב והרע, וגם כל הידע על הבריאה – כבר טמונים ומוטבעים בנו. אלא ששכחנו, התנתקנו. התפתחות התודעה האנושית, ובעקבותיה התפתחות "האגו", חסמו בפנינו את האמת הפנימית. איבדנו את הקשר לעצם החיים, את היכולת להקשיב לעצמנו, את הוודאות באמת הפנימית שלנו. אנחנו בטוחים רק במה שמוכח מדעית, מקובל בחברה, מוכח בסקרים ומקבל אישור ממעצבי ומובילי דעת קהל.

חז"ל אמרו שהתינוק במעי אמו רואה מסוף העולם ועד סופו. הוא יודע הכול. בזמן הלידה בא מלאך שנוגע בשפתו העליונה, כמו אצבע המורה על שתיקה, ומשכיח ממנו הכול. זהו משל לתחילת הופעתה של התודעה. התורה איננה באה להכניס לנו ידע מבחוץ. היא באה להזכיר לנו מה שאנחנו כבר יודעים. היא בא לשחזר בנו את מה שכבר מוטבע בנו. הידע המוסרי של התורה, איננו מוכתב מבחוץ – איננו פרי הגותם האנושית של בני אדם – הוא תזכורת למה שאנחנו כבר יודעים מפנים.

אגב, הרעיון הזה היה מקובל מאד בעולם העתיק כולו, לא רק בישראל. תורת ההכרה של אפלטון נקראת "תורת ההיזכרות". גם הוא סבר שהלימוד האמתי איננו רכישת אינפורמציה או אימוץ ידע ותפיסות אנושיות. לאדם יש בתוכו, בעל מודע, את כל הידע – המוסרי, המדעי והפרקטי. הלימוד האמתי הוא היזכרות במה שהאדם כבר יודע.

התורה והמצוות, אם כן, אינן באים לאדם מבחוץ. לימוד התורה הוא שיחזור התובנות האלוקיות הטבועות בנו. קיום מצוות הוא שחזור ההתנהלות המוסרית המקורית והטבעית שלנו. 

האיסור על לשון הרע, לדוגמה, איננו רק צו חברתי-פרקטי, תנאי לקיומה של חברה. הוא גם איננו פרי מוסכמות או נימוסים ודרך ארץ. הוא אינסטינקט רוחני-מוסרי המוטבע בנו בפנימיותנו. אילו היינו חוזרים לרמת התודעה המקורית שלנו, זו שאבדה לנו, התנהגות מוסרית הנמנעת מלשון הרע הייתה מובנת לנו מאליה, בדיוק כמו שטבעי לנו, כשאנו עומדים על דעתנו, שלא לשלוח יד לאש.

הקשר לארצנו, לדוגמה, גם הוא אבד לנו. לא רק באשר בני אדם אנחנו וככאלה אבדנו את הקשר לאדמה ולמקומנו הטבעי, אלא גם עכב הגלויות הרבות. מצוות ארץ ישראל איננה באה להכניס לנו אידאה חיצונית, לאומית, טריטוריאלית או פרקטית. היא גם לא עוסקת בזכויות. היא באה לשחזר בנו את החיבור הראשוני, המקורי, העצמי, של אדם-אדמה. בדיוק כפי שלכל עץ ישנה הסביבה הטבעית שלו, שבה, ורק בה, הוא יכול להתקיים ולפרוח בשלמותו, כך גם לאדם. ולעם. "האדם עץ השדה".

סיפור האדם הוא סיפור אובדנם ושכחתם של האינסטינקטים – האמיתות האלוקיות המוטבעות בו – על מנת לשוב למוצאם ולהתנהל על פיהם, אלא שהפעם מתוך הכרה, בחירה ותבוניות שלמה.

זוהי כל התורה על רגל אחת.

אפילו מ"ליסה" הכלבה החביבה אפשר ללמוד אמיתות אלוקיות.