מבלימה להכרעה

כשהיסטוריונים ישקיפו בעתיד על התהליכים המדיניים המתרחשים בימינו, הם יציינו לטובה את התפקיד המכריע שמילא בהם בנימין נתניהו. מזה כמעט עשרים שנה עוסק נתניהו בשליחות חשובה מאין כמוה: בלימת תהליך אוסלו. אבל היכולת לעמוד בפרץ ולמנוע התרסקות נוספת איננה אינסופית. מעצם טבעה היא מוגבלת וכבר היום מתחיל להסתמן שהיא מיצתה את עצמה.

בס"ד                                                                                                              ה' באדר, תשע"ה

כשהיסטוריונים ישקיפו בעתיד על התהליכים המדיניים המתרחשים בימינו, הם יציינו לטובה את התפקיד המכריע שמילא בהם בנימין נתניהו. מזה כמעט עשרים שנה עוסק נתניהו בשליחות חשובה מאין כמוה: בלימת תהליך אוסלו. לולא נתניהו, היה השמאל הישראלי מצליח בדרכו ומביא את ההוויה הישראלית להתרסקות מדינית ביטחונית וגיאופוליטית שהייתה מעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של המדינה.

אבל היכולת לעמוד בפרץ ולמנוע התרסקות נוספת איננה אינסופית. מעצם טבעה היא מוגבלת וכבר היום מתחיל להסתמן שהיא מיצתה את עצמה. לנתניהו ישנה יכולת בלימה, אבל לא יכולת הכרעה. האפשרות להכרעה ישראלית של "הסוגיה הפלשתינאית" תלויה במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים. לא מדובר רק על מבנה נפשי-פסיכולוגי – נתניהו הוא סך הכול גרסה מודרנית מתקדמת ומתוחכמת יותר של יצחק שמיר הזכור לטוב – אלא בעיקר על שורשים רעיוניים ואידיאולוגיים אלטרנטיביים. נתניהו אמון על הלאומיות החילונית-אירופית שעל בסיסה הוקמה מדינת ישראל, אידיאולוגיה שהולכת ושוקעת במקורה באירופה ולכן גם בישראל, אידיאולוגיה שזמנה חלף והיא סיימה את תפקידה בתולדות האנושות. "החימוש" הערכי-מוסרי, העוצמה הרוחנית, החיוניות, הכוח והתנופה, שהיא ידעה לספק בדורו של בן גוריון כבר לא קיימים היום. לכן אין בכוחה להכריע את "הפלשתינאים" ותומכיהם בעולם.

בכדי להכריע את השלב ההיסטורי הזה בתולדות שיבת ציון נזדקק לאידיאולוגיה אחרת, אמונית.  נזדקק למנהיגות המושרשת במקורות האמתיים של ההוויה הישראלית – תורת ישראל וההיסטוריה הישראלית בת אלפי השנים – ויודעת היטב מאין באנו ולאן אנו הולכים, מה ייעודנו, מה תפקידנו בהיסטוריה האנושית, ומדוע ארץ ישראל בשלמותה איננה רק זכות עבורנו, אלא בעיקר כורח. רק למנהיגות כזו יכול להיות מצבור של אמונה, בטחון, חיוניות, אומץ ותנופה שבכוחם להביא להכרעה היסטורית בסוגיה.

 כידוע, אין לנו באמת בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו. כשנחזור לזהותנו הישראלית המקורית, לאמוניות שלנו – הכרעת "הפלשתינאים" ותומכיהם בעולם תתברר כפשוטה אלפי מונים ממה שנראה לנו כרגע.

כשמביטים כך על הדברים ברור מדוע מקפיד נתניהו לשתף את השמאל בממשלותיו (אהוד ברק, ציפי ליבני וכדומה); הוא משתמש בהם באופן מתוחכם כעלה תאנה בכדי "להרגיע" את העולם ואת התקשורת הישראלית, צורך חיוני מבחינתו לניהול קרב הבלימה. מכאן הסבירות הגדולה שהוא יקרא להם שוב לקואליציה שיקים, אם יקים, למחרת הבחירות.

מי שחפץ בהכרעת המאבק עם "הפלשתינאים" אמור לחפוץ בממשלת ימין, שהיא הקואליציה הטבעית של נתניהו: הליכוד, הבית היהודי, יחד והחרדים. אליהם יצטרפו בטבעיות גם כחלון וליברמן. לקואליציה כזו אין עדיין כוח להכריע במאבק ההיסטורי – שכן נתניהו עדיין יעמוד בראשה – אבל היא תקדם תבשיל ותכשיר את הכוחות שיהיה באפשרותם להכריע בבוא הזמן, ובעיקר את הבית היהודי.

מה שימנע מנתניהו את מבוקשו – ליצור קואליציה עם השמאל – הוא דווקא ניצחון קטן של "העבודה" עליו. אם העבודה תזכה בבחירות בניצחון של מנדט או שניים על הליכוד, יאלץ נתניהו לוותר להם על הראשות, או לפחות להתחלק בה עמם (רוטציה). במקרה כזה, ואולי רק במקרה כזה, יעדיף נתניהו, מחוסר ברירה, את הקואליציה הטבעית שלו על פני קואליציה עם השמאל.

זה לא אומר כמובן שצריך לבחור בשמאל חלילה. הם כבר יסתדרו בעצמם. אבל זה כן אומר שלא צריך להיבהל מירידה של הליכוד בסקרים ומניצחון קטן של בוז'י-ליבני על נתניהו. להיפך.