האם אלוקים בצד שלנו?!

האם ניתן לנתח תהליכים גיאופוליטיים ויחסים בינלאומיים על סמך ההנחה ש"אלוקים בצד שלנו"? נשמע מופרך, אני יודע, אבל בכל זאת, אולי יש הגיון מאחורי השיגעון

 בס"ד                                                                                                                 כ"א אייר, תשע"ג

אחת התגובות (בפייסבוק) על מאמרי האחרון בבלוג זה, "מדינת ישראל כהתגלמות הרוע", היתה כהיי לישנא: "די בעייתי לנתח ברצינות בעיות בגיאו-פוליטיקה ויחסים בינ"ל כשאחת ההנחות היא "אלוהים בצד שלנו".  טענה רצינית, בלי ספק.

למגיב המסור כתבתי שבמאמר זה דווקא לא זאת היתה הנחת העבודה, אבל אשלח לו ברצון מאמר אחר שכתבתי, שהנחת העבודה שלי, טרם כתיבתו, היתה במפורש הנחה הזו, ואני מזמין אותו לראות את התוצאות.

למאמר ההוא (ואביא אותו כאן בהמשך) שעוסק בניתוח "האביב הערבי" בזמן אמת, ניגשתי בהכרה מלאה שאני לא בדיוק מבין את התהליכים, אבל בו ננסה, אמרתי לעצמי, לראות כיצד התהליך הזה – האביב הערבי – מקדם את הגאולה (כמו שאני מבין אותה, כמובן). בלשון המגיב, כיצד ההנחה ש"אלוקים בצד שלנו" מסבירה את התהליך ומנבאת את המשכו.

נשמע מופרך, אני יודע. ובכל זאת, יש הגיון מאחורי השיגעון.

אריסטו סבר שישנן ארבעה סיבות (או הסברים) לכל תופעה, או, בלשון אחרת, "כל דבר בעולם קיים מתוקף ארבעה גורמים – הגורם החומרי (הדבר שממנו הוא עשוי), הגורם הצורני (הצורה בה הוא עשוי), הגורם הסיבתי (מה שהביא אותו לידי קיום) והגורם התכליתי) המטרה לשמה הוא קיים)" (ויקיפדיה).

את הגורם הסיבתי ניתן להבין בכמה אופנים. אחד מהם, והוא הרלוונטי לדיון כאן, הוא שלכל דבר ישנה תכלית, והתכלית אליו הוא שואף היא המניעה אותו. כלומר, הדברים אינם "נדחפים בגלל" (גורם סיבתי), אלא "שואפים אל", "נמשכים אל". ישנה איזו מטרה נסתרת, לא מודעת, שגורמת לדברים לחתור לייעדם. (פירוש זה של הסיבה התכליתית תואם יותר את הגישה של אפלטון מאשר את זו של אריסטו, אבל הרקע ההיסטורי איננו משנה לענייננו). 

לדוגמה: ניתן לנתח את תהליך צמיחתו של עץ ברוש על ידי מניית הגורמים שהצמיחו אותו – קרקע מתאימה, שפע מים, קרינת השמש וכדומה – בכדי לסביר כיצד הגיע העץ לצורתו הסופית. זוהי הסתכלות סיבתית.

אבל אפשר גם אחרת: ניתן לומר שהעץ "יודע" מה אמורה להיות צורתו הסופית, ושהוא "חותר" להגשימה, ובהינתן לו כל התנאים המתאימים, הוא יממש את כל הפוטנציאל שלו, ויגשים את צורתו האידיאלית. בסופו של דבר די מדהים לראות, לדוגמה, שכל הענפים של העץ "יודעים" בדיוק היכן לסיים את צמיחתם על מנת לתת לו צורה סופית סימטרית ואופיינית כל כך. זוהי הסתכלות תכליתית.

המחשבה המערבית, התפתחה על בסיס התפיסה הסיבתית. זהו גם הבסיס של המדע המודרני. את המחשבה הישראלית, במובן המקורי של המושג, מאפיינת תפיסה תכליתית. 

ניתן ליישם הבדלים אלה גם בניתוח תופעות היסטוריות: לא סיבות מניעות את ההיסטוריה, בלי יעד מוגדר, אלא תכלית "לא מודעת".

ניתן, למשל, לומר שהציונות "נגרמה", שהיא נדחפה, על ידי כל הגורמים הידועים: האנטישמיות, ההשכלה, המרד במסורת, התעוררות הלאומיות באירופה וכדומה.

אבל אפשר לראות זאת גם אחרת: אפשר לומר שמה שבאמת הניע את הציונות היא שאיפה לתכלית – תחיית האומה בארצה. התכלית הזו משמשת כעין חבל המושך את הדברים. התכלית "שואבת" את ההיסטוריה אליה; היא שמניעה את התהליכים. לא דחיפה מניעה אותם אלא "משיכה אל". אמנם כל הגורמים הסיבתיים חשובים, הם שאפשרו את התהליך, אבל מה שיצא לאור היא שאיפה שהיתה שם תמיד, כמו זרע הטמון מתחת לפני הקרקע. היא שהנחתה, והיא בסופו של דבר גם מסבירה, את התהליך.

במסגרת תחיית האומה, ואחרי השלב הפיזי של התחייה, מתבקש השלב של חזרה לתודעה הישראלית המקורית. לא מתוך התכחשות לכל אוצר החשיבה המערבית, אלא מתוך אינטגרציה. לכן, הניסיון לנתח תהליכים היסטוריים, גיאופוליטיים ויחסים בינלאומיים על בסיס התפיסה התכליתית, איננו מופרך לחלוטין. וודאי שהרעיון כרגע הוא רק בגדר זריקת כיוון ועוד צריך הרבה ליבון, אבל כידוע כל מסע ארוך מתחיל מצעד ראשון.

ועכשיו לדוגמה עצמה: אני מביא כאן את המאמר "קץ עידן האשליות" שפורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בניסן, תשע"א (אפריל, 2011). הנוסח הראשון של המאמר (ככל שמופיע אצלי בקובץ ה- word) הוא 13.3.11, ותחילת כתיבתו, מסתבר, אף שבוע-שבועיים לפני כן. הימים הם ימי כאוס בקהיר. הנשיא מובארק כבר התפטר מתפקידו, אבל, כנראה, שהה עדיין בקהיר, ועדיין לא "ברח" לשארם א שייך. בכל מקרה, "המומחים" למיניהן, היודעים "לנתח ברצינות בעיות בגיאו-פוליטיקה ויחסים בינ"ל" (כלשון התגובה הנ"ל) דיברו כמובן על "אביב", על עידן ה"פייסבוק", על דמוקרטיזציה במזה"ת, על עולם חדש, בקיצור – על ימות המשיח. ואני, הקטן, ניסיתי לנתח את התופעה בכלים אחרים, להניח את המבוקש; להניח, במפורש ובכוונת מכוון, שכל זה עתיד לקדם את תהליך גאולת ותחיית ישראל (ושוב, כמו שאני מבין אותו).

והנה התוצאה, ככתבה וכלשונה, שכמובן מעניינת דווקא בהסתכלות לאחור אבל רלוונטית גם היום, לפניכם:

קץ עידן האשליות

גם אם יידרש למהפכות העממיות בארצות ערב עוד זמן רב, הכיוון ברור ואין מי שיעצור אותו. השאלה האם המשטרים הערביים יהיו דמוקרטיים או פונדמנטליסטיים משנית לחלוטין. כך או כך, ברור שהם יהיו אסלאמיים, וככאלה – עוינים את המערב בכלל ואת ישראל בפרט. מול העוצמה הדתית האסלאמית ניאלץ לשוב לשורשנו היהודיים כדי לשאוב מהם את תעצומות הרוח הנדרשת למאבק   

שיאה של התנופה הציונית היה במלחמת ששת הימים. עד אז היה האיום הקיומי שנשקף למדינה הצעירה גורם מרכזי ביצירת "היחד" הלאומי. כשניתן היה לרגע לחשוב בעקבות מלחמה זו שקיומה של מדינת ישראל מובטח, התפרק המתח החיובי שליכד את החברה; תרבות ה"אכול ושתה" החלה להתפשט במעגלים הולכים ומתרחבים, והרוח הציונית החלה לשקוע. הקמנו מדינה, הבטחנו את קיומה, ומעתה – "איש לאהליך ישראל".

מלחמת יום הכיפורים היתה סימן אזהרה ראשון, אך במקום לשחרר את החברה הישראלית מהאשליות – היא הגבירה אותן. היא אמנם החזירה את תחושת האיום הקיומי, אך לא היה בכוחה של החברה לחדש את הרוח הציונית שידעה להתמודד עימו לפנים. הפעם לא גרמה תחושת האיום לחידוש הדריכות הרוחנית והביטחונית אלא לחיפוש היסטרי אחרי פיתרון קסם שיענה לאיום – בלי שנצטרך להתמודד איתו באמת – השלום. המסקנה שהעדיפו הכוחות המובילים בחברה ללמוד ממלחמת יום הכיפורים היתה שרק השלום יבטיח את קיומנו. החל עידן אשליות השלום.

בכדי להצדיק את החולשות הללו, נבנה גם בניין-על אידיאולוגי מתאים – שלום עכשיו. אשליות השלום היו נחוצות לא רק בכדי לאפשר את החיים הטובים, אלא גם בכדי לכסות על ערוות הרוח השוקעת, שאיננה מוצאת עוד כוחות למלחמת קיום. "הלנצח תאכל חרב", שאלו החוגים המובילים של הציונות, והעדיפו את אשליות השלום והמזה"ת החדש, על פני המציאות המאיימת של עולם ערבי שלא באמת השלים עם קיומנו.

השעה שיחקה להם

אבל למלחמת יום הכיפורים היתה גם תוצאה גיאופוליטית מובהקת: היא, והסכם השלום עם מצרים, שהיה פועל יוצא ממנה, אפשרו את חדירתה של ארצות הברית למזה"ת, על חשבון ברית המועצות הקומוניסטית, ולהפיכתה למעצמה המובילה באזור. האינטרסים של ארצות הברית באזור חייבו אותה לבנייתו של מזרח תיכון מסויים מאד: אמנם לא ארה"ב המציאה את השליטים האוטוקרטיים במדינות ערב, אך הם התאימו לה מאד: מכיוון שהם לא עלו מתוך גיבוי עממי, הם היו זקוקים לתמיכתה ולתחזוקתה המתמידים והיו תלויים בה לחלוטין; מכיוון שהם לא באמת דאגו לעמם, אפשר היה לעשות איתם עסקים בקלות – לקנות מהם נפט באספקה סדירה, ולמכור להם תמורתו את "צעצועי" תעשיית הנשק האמריקאית, שדווקא משום היותם אוטוקרטים, הם היו זקוקים להם, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רווח כפול.   

ארצות הברית, שנהפכה בזאת לבעלת בריתם של שני הצדדים – הערבי והישראלי – לא חפצה כמובן בקצו הסופי של הסכסוך הערבי-ישראלי – שהרי אז הצדדים היו יכולים להסתדר גם בלעדיה – אבל כן זקוקה היתה להורדת הלהבות עד כדי יכולת שליטתה בהן, ונטרולן לאותה רמה התואמת את צרכיה. זו היתה תמצית התיאוריה המדינית – "שיווי משקל בין לאומי מתוך עמדה של כוח" – שהנחתה את קיסינג'ר, שר החוץ ומעצב המדיניות האמריקאית באותם ימים. ארצות הברית יצרה במזרח התיכון רשת של משטרי חסות, כעין מוצבים, ותהליך השלום – לא השלום כשלעצמו – היווה את תעלות הקשר בין מוצביה. נפילת ברית המועצות ומלחמת המפרץ הראשונה, הפכו את ההגמוניה האמריקאית במזה"ת לטוטאלית.

כל זה התאים מאד לחברה הישראלית, שאשליות השלום היו נחוצות לה כאוויר לנשימה. דמגוגים מסוגו של שמעון פרס בנו עליהן קריירה פוליטית; הם הבטיחו לציבור מזרח תיכון חדש, הרבה לחם ושעשועים והמון שלום. השעה שיחקה להם: המעצמה השולטת חפצה בכך לשם ייצוב שליטתה באזור; השליטים הערביים – גם אם לא העמים – השלימו עם גזירת השלום לשם ייצוב משטריהם האוטוקרטיים; וכמובן, אנחנו, הישראלים, שלא נותר לנו שום יעוד לאומי חיובי מלבד החזון המפעים של "לנגב חומוס בדמשק".

חוזרים למציאות

אבל כל זה נגמר בימים אלה. במקום בו החלו להתפתח אשליות השלום – מצרים – שם הן גם נגמרות. גם אם ייקח למהפכות העממיות בארצות ערב עוד חודשים או אפילו שנים אחדות לצאת אל הפועל במילואן, הכיוון ברור ואין מי שיעצור אותו. השאלה האם המשטרים הערביים יהיו דמוקרטיים, כמו טורקיה למשל, או פונדמנטליסטים, כמו אירן – משנית לחלוטין (ראה מסגרת). כך או כך, ברור שהם יהיו אסלאמיים, וככאלה – עוינים את המערב בכלל, את ארצות הברית בפרט, ואת ישראל במיוחד. המבנה הגיאופוליטי שבנתה ארצות הברית במזה"ת, שהיה גם הסביבה התומכת והרציונל של "תהליך השלום" – קרס. תם עידן האשליות – חוזרים למציאות. מדינת ישראל תמצא עצמה מוקפת במשטרים אסלאמיים דתיים עוינים המגובים על ידי ההמון. צונאמי אסלמי ממשי. תחושת המצור והאיום על הקיום, שאפיינה את החברה הישראלית עד מלחמת ששת הימים ושאשליות השלום ניסו להדחיק, עומדת לחזור.

אלא שעתה, האידיאליזם הציוני הישן והטוב לא יספיק לנו. לא רק שהוא שקע מסיבותיו שלו, אלא שמולנו יעמדו הפעם אויבים חמושים בקנאות דתית, ומולה לא תוכל התודעה החילונית הליברלית הרכרוכית-נהנתנית-פייסנית להחזיק מעמד. מול העוצמה הדתית האסלאמית נאלץ לשוב לשורשינו היהודיים בכדי לשאוב מהם את תעצומות הרוח הנדרשות למאבק. רק תודעה ישראלית – במובן המקורי של המושג – תוכל להוות בניין-על אידיאולוגי שיוכל לתת משמעות למלחמת הקיום שתאיים עלינו ולספק את הכוחות לעמוד בה.

שינויי התודעה המתבקשים, יחוללו גם שינויים בכוחות החברתיים הנושאים אותם. השמאל הישראלי לא יוכל למצוא פשר במאבק מתמיד על קיומנו; חלקים ממנו יבחרו בירידה מן הארץ. רמז לכך ניתן היה לקרוא לאחרונה בעיתון "הארץ", במאמרו של רון לשם "האלטרנטיבה – האסלאם" (31.1.11), שסוכם במילים: "רבים מאתנו, הציבור היצרני, הליברלי, ירימו ידיים מתוך תשישות, ויברחו מכאן. אחרים יישארו אופטימיים. או סקפטיים". את החלל הפנוי ימלא – ממש כמו שקורה היום בצה"ל, ביישוב הארץ ובעוד תחומים, ומאותן סיבות – הציבור האמוני. את הרוב היהודי – שלא ממש "יחזור בתשובה", אבל יצור לעצמו תודעה יהודית – יובילו כוחות שיודעים על מה ולמה אנחנו עדיין נאבקים, ובעיקר לשם מה; כוחות המושרשים בעבר ובמסורת הלאומיים ונושאים חזון ויעוד ברורים, הנותנים משמעות למאבק הקיום.

יחד עם זאת, ודווקא משום האיום על אשליותיו וסגירת "חלון ההזדמנויות" שלו, ינסה השמאל הישראלי לעשות הכל על מנת לממש את הזיותיו – כאן, עכשיו, מהר ובכל מחיר! צפויים לנו עדיין ימים קשים, אפילו קשים מהרגיל, אבל זוהי הקדרות הקשה שלפני עלות השחר.

אפשר ש"התהליך המדיני" מול הפלשתינאים יואץ, אבל כנראה לשווא; מה שלא יכול היה לצאת אל הפועל בסביבה גיאופוליטית אזורית ובינלאומית תומכת, לא יצא אל הפועל בסביבה של כאוס מדיני ופוליטי.

לכאורה נראה שמצבנו הגיאופוליטי יהיה קשה מנשוא, אבל תמיד עדיף לעמוד נכוחה מול המציאות מאשר לשגות באשליות. הקשיים הלאומיים שלנו בעשורים האחרונים לא נבעו מהתנאים האובייקטיביים אלא מהסיבוכים הרוחניים והאידיאיים שלנו. בעיותינו היו עם עצמנו, לא עם הערבים. אם נפסיק להתכחש למציאות ונחזור לעצמנו – יכול נוכל. בל נשכח שבמצב בו איימו עלינו כל מדינות ערב שמסביבנו, ואף ניסו לממש את האיום, כבר עמדנו בעבר – בשנת תש"ח. נכון אמנם שהערבים התפתחו מאז אבל גם אנחנו לא שקטנו על שמרינו. נכון אמנם שהם במגמת עליה ותנופה – וזה מה שבאמת יוצר את האיום הפסיכולוגי האמיתי – אבל גם אנחנו, מעתה, משנים את המגמה. אם מאז מלחמת ששת הימים, חווינו שקיעה של רוחנו, מעתה נשוב לעצמנו, לרוחנו ולעוזנו, והפעם על בסיס אידיאי מחודש – נצח ישראל. 

מגדלור של רוח

ומכאן למערב. המערב אמנם שוקע אט אט, והדמוקרטיה שלו מתגלית במערומיה, אבל ארצות הברית – בניגוד לאירופה – היא עדיין אומה בריאה. לא נראה שאובמה יוכל לעכל את התהליכים, שכן הפונדמנטליזם הדמוקרטי שלו לא יאפשר לו להכיר במציאות, אבל ארצות הברית תבין די מהר שהעולם המוסלמי מהווה איום ממשי על ההגמוניה העולמית שלה. אחרי עידן אובמה, ישראל חזקה תהיה אינטרס גיאופוליטי אמריקאי חיוני. ישראל תהפוך באמת למוצב חוץ קדמי של המערב בכלל ושל מדיניות החוץ האמריקאית במזה"ת בפרט.

אבל הרבה מעבר לכך: המערב השוקע מבחינה מוסרית ורוחנית, לא ימצא בתוכו מקורות להתחדשות הרוחנית החיונית לו כל כך בהתמודדותו מול הצונאמי האסלאמי. לנו, לעומת זאת, לא תהיה ברירה. בניגוד למערב, שהאיום האסלאמי עדיין לא מסכן את קיומו, אנו נמצאים בקו החזית, והאיום הקיומי ייאלץ אותנו למצוא משאבים רוחניים להתמודדות – התחדשות מוסרית-רוחנית יהודית. ושוב בניגוד למערב, לנו ישנם מקורות זמינים ומוכחים להתחדשות כזו. המהפכה המוסרית-רוחנית שתתרחש בישראל, שמהותה הוא שתילתם הסלקטיבית של ההישגים החיוביים של התרבות המערבית על בסיסה של התודעה העברית המקורית – תהפוך את ישראל ממעצמת הייטק עולמית למגדלור של רוח ומוסר.

בוקסה (פורסם בעיתון כתיבה נפרדת בצבע שונה):

 

מיסיונריות דמוקרטית

 

בדיוק כפי שהפיצו המיסיונרים הנוצרים את בשורת הנצרות בארצות אסיה ואפריקה לפני מאות שנים, עסוק היום המערב הלבן בהפצת בשורת הדמוקרטיה. ובדיוק כפי שהמיסיונרים הללו היו עיוורים לדיסונאנס לפיו מה שטוב להם לא בהכרח טוב גם לאפריקאים, הם עיוורים היום לעובדה שמה שרוצה העולם הערבי הוא אסלם אותנטי ולא דמוקרטיה מערבית.

הציפיות של המערב שבארצות ערב המשתחררות יקומו משטרים דמוקרטיים, הן בדיחה עצובה. לחברה הערבית מסורת תרבותית עשירה ואותנטית, והיא לא מערבית אלא אסלאמית-דתית; והחברה הערבית – בניגוד לזו הישראלית, לצערנו – נאמנה לתרבותה ורוחה.

ציפיות אלה של המערב הן גילוי חוזר של התנשאותו והן מעמידות באור מגוחך את סיסמאותיו הפוסט-קולוניאליות ודרשותיו הצבועות אודות "האחר". העולם האסלאמי אמנם ירא מן התרבות המערבית וגם מקנא בה – קומפלקסים רוחניים שמתבטאים באלימות נגדה – אבל בסופו של דבר הוא בעיקר בז לה ולדמוקרטיה שלה, ובמידה רבה של צדק.

העובדה שהחברה הערבית למדה להשתמש בכל פלאי הטכנולוגיה המודרנית אינה צריכה להטעות; תכניה ורוחה נותרו כשהיו. המקסימום שהמערב יכול לצפות לו הוא מה שקיים היום בתורכיה – דמוקרטיה כטכניקת שלטון שערכיו ותכניו אסלאמיים. תורכיה איננה בשורה גדולה לישראל; כנראה גם לא לארצות הברית.

מלבד זאת, יש לזכור שהארגון הפוליטי המגובש והמאורגן ביותר במצרים הוא "האחים המוסלמים". העובדה שהוא נותר עד עתה במהלך המהפכה המצרית מאחורי הקלעים, אינה צריכה ללמד על חולשתו אלא דווקא על תחכומו; הוא ממתין שאחרים יוציאו לו את הערמונים מן האש, ובינתיים דוחף אותם מאחור וממתין לשעת הכושר בכדי לחשוף את מגמותיו. עוד נשמע עליו. ומה שנכון באשר ל"אחים המוסלמים" ביחס למצרים, נכון לגבי אירן ביחס למזה"ת כולו.

ועוד יש לזכור שהאסלאם הוא כוח עולה המצוי בתנופה גדולה. הדינאמיקה הזו לא מותירה הרבה אפשרויות פתוחות: מדינות ערב תהיינה מדינות אסלאמיות. השאלה כמה מהן תהיינה דמוקרטיות, וכמה פונדמנטליסטיות, כבר פחות חשובה לעניינו.