למה האחרונים תמיד בסוף?

הדתיים האלה, תמיד מופיעים באיחור של דור לפחות. בצבא, בהתיישבות, באקדמיה, בתקשורת. הם תמיד מופיעים אחרי שההצגה נגמרה. האם התופעה היא חיקוי נלעג או תהליך עומק?

בס"ד                                                                                                             ז' בסיוון, תשע"ג

את המשפט שבכותרת כולנו, או לפחות רובנו, מכירים מהטירונות. כך היה סמל המחלקה נוזף בנסחבים ("מתפדלאים") מאחור בריצות מחלקה ודוחק בהם "לצמצם רווחים".

אני נזכר בו כל פעם שאני שומע, או קורא, חובש כיפה סרוגה, מכה על חזהו ועל חזה הציבור אליו הוא משתייך, ומבכה את הפיגור והחקיינות שלו. התפיסה המקובלת היא שהציבור הנ"ל תמיד מאחר. הוא מפנים את המקובל בחברה הכללית (מה שפעם נקרא: החילונית) באיחור של כמה עשורים.

הדוגמאות העיקריות הן: השתלבות בצה"ל, הרמת נס ההתיישבות, השתלבות בתקשורת, אקדמיה, ויש כמובן עוד. העובדה כמובן נכונה. הציבור הדתי לאומי מגיע באיחור, אבל הפרשנות הזו, שרואה בעובדה הזו חולשה, מגרעת, או חקיינות גרידה, לא יורדת לעומק התופעה.

אגב, גם אימוץ הפרשנות הזו, היא עצמה חיקוי. כך נוהגים האינטלקטואלים החילוניים להרגיע את עצמם מול התופעה, שמה לעשות, באיזה שהוא מקום גם קצת מטרידה אותם (ראו הכתבות האחרונות אודות "ההדתה" בצה"ל).

עשו ויעקב

סיפורם של עשו ויעקב איננו סתם אגדות עם או רכילות משפחתית. הוא בא לסמן תבנית יסודית בהווייתו של האדם. יעקב, כידוע, זכה לשמו משום שהוא נולד – יצא לאור, הופיע – אחרי עשו. הוא אחז בעקבו. עשו – גם הוא כשמו – הוא סמל לעולם העשייה האנושי, ליוזמה, לנטילת האחריות, לאמביציה. עשו איננו תולה את עיניו בשמיים. הוא מבין שהכל בידי אדם. וש"אם אין אני לי – מי לי" (אם להוציא קצת את האמרה מהקשרה). מבחינת עשו אין שמים אלא רק אדם.

וכמובן שזוהי אמת, אבל לא כל האמת. משום שישנו גם ריבון עולם, וסופו של אדם שחושב שהוא בלבד מנהל את המציאות הוא אחד משניים: גאווה ותחושה של "כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה", מה שמביא אותו לגאווה, "היבריס" מסוגים שונים (אצלנו, לדוגמה, הגורם למלחמת יום הכיפורים), או – וזה צידו השני של אותו מטבע – ייאוש הנובע מהכרת מוגבלותו ואפסיותו, מה שנקרא בלשון מכובסת "הכרת מגבלות הכוח" (ואצלנו, תוצאת מלחמת יום הכיפורים – אוסלו).               

היכולת ליצור אינטגרציה שלמה של שני הצדדים בתודעה האנושית – לחבר שמים וארץ – ליצור אדם, תודעה ותרבות, שאוחזים בשתי האמיתות הללו בשלמות בלי לאבד את הצדדים השונים שלהן, איננה קלה ופשוטה ודורשת בגרות מרובה – וגם זמן – משום ששני צידי המשוואה סותרים לכאורה זה את זה. זהו עניינו של יעקב.

"תוהו קדם לתיקון". עשו, עולם העשייה, תמיד יופיע ראשון. רק על גבי קומת העשייה שלו ובזכותה, ולאחר הכישלון ההכרחי שלו ובזכותו, יכול להופיע התיקון – יעקב.  "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

הציונות

וכמובן, התבנית האנושית הזו (ולמעשה המטפיזית) מופיעה גם בתוך ישראל עצמו. כמובן, כולנו "יעקבים" – ישראל – אבל יש בנו כאלה המיועדים, ולכן גם נוטים נפשית, למלא את תפקידו של עשו, עשו שביעקב; ויש כאלה שהם יעקב שביעקב.

התודעה הציונית היתה תודעה של עשייה; תודעת העשייה האנושית, כשלעצמה, בלי לחכות לניסי שמיים. תודעת אחריותו של האדם והעם להיסטוריה בכלל ולגורלו בפרט. היא באה כאנטיתזה לתודעת היהדות בגלות, שמסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, התבססה על הציפייה לנס אלוקי שישנה את גורלו של האדם והעם.   

מי משניהם צדק. שניהם ולא אף אחד מהם. שתי התודעות הללו הם שני צדדים של מטבע אחת, מטבע הקיום האנושי והלאומי הישראלי הייחודי. אלא שהאינטגרציה שלהן, בשלמות, בלי לאבד שום צד, היא משימה אנושית לא פשוטה. עם ישראל עובד על הפרויקט הזה כבר קרוב לארבעת אלפים שנה. ליצור אדם – ועם ותרבות ומדינה – שקיומם מבוסס על התודעה הזו, נושאת ההפכים. על חיבור שמים וארץ.

הציבור הדתי-לאומי

הציבור הדתי לאומי היווה פעם פשרה בין שתי הדרכים. הוא היה גם וגם. ממש כשמו: גם דתי וגם לאומי. אבל בעומק הנטייה הזו לפשרנות, הסתתר שורשה העמוק, שלפנים עדיין לא יכול היה לצאת לפועל – האינטגרציה המדוברת. האינטגרציה איננה פשרה, היא יצירת תודעה גבוהה יותר, מקיפה יותר, שמסוגלת להכיל את שתי הקודמות, הנראות כסותרות.

ושוב, בכדי שתוכל להיווצר ההכלה הזו, הסינתזה הזו, צריך, קודם כל, שהתודעות הקודמות, שהן בסיס לאינטגרציה, יבשילו. וזה מחייב זמן, דורות.

היום הציבור חובש הכיפות הסרוגות כבר איננו פשרה בין שתי התודעות. הוא כבר לא דתי-לאומי. אני מעדיף לקרוא לו אמוני, אבל לא השם חשוב כרגע אלא המהות: אחרי שהתודעה הציונית ההיסטורית מיצתה את עצמה, מופיעה התודעה האמונית, שמהותה היא הכלת שתי התודעות הקודמות.

לכן, ורק לכן, היא מופיעה תמיד בסוף, שנייה, עוקבת אחרי עשו.

אפשר לכתוב זאת בצורה סכמטית*:

התיזה – התודעה הגלותית המסורתית – רק השמים משנים את המציאות. אסור לאדם להתערב ולפעול.

האנטיתיזה – התודעה הציונית החילונית – רק האדם יכול לשנות את המציאות. חובה עליו להתערב ולפעול.

הסינתזה – התודעה האמונית – חובה על האדם להתערב ולפעול, אך להכיר שפעולתו בהיסטוריה היא פעולת ריבונו של עולם. ריבונו של עולם אינו פועל – בדרך כלל – מבלעדי האדם, תוך עקיפתו, מעליו, אלא באמצעותו, דרכו.

ואפשר לומר זאת גם כך:

דתי-גלותי לא הלך לצבא – כי הוא האמין בבורא עולם.

ציוני-חילוני הלך לצבא – כי הוא לא האמין בבורא עולם.

ופתאום, מתגלה הטיפוס החדש – האמוני – והוא הולך לצבא בגלל שהוא מאמין בבורא עולם.

וגם כך:

דתי-גלותי לא יישב/כבש את הארץ – כי בשביל זה יש אלוקים.

חילוני-ציוני יישב/כבש את הארץ – כי אין אלוקים.

אמוני מיישב/כובש את הארץ – כי יש אלוקים.

התודעה הציונית החילונית שוקעת. היא סיימה את תפקידה. היא איננה מסוגלת להתמודד עם האתגרים שהמציאות מכתיבה. התודעה האמונית היא תיקונה של הקודמת, ולכן היא מופיעה בעקבותיה. "הדבר הבא".

------------------------------

*נ.ב. כמה מקוראי האשימו אותי בעבר שאני הולך בדרכו של הפילוסוף הגל (שניסח את התבנית של תיזה, אנטי-תיזה וסינתיזה, כתבנית של כל התפתחות היסטורית). לגבי קוראים אלה כדאי אולי לציין: ראשית, גם אילו כך היה, אין בכך שום פסול. אבל, שנית, התבנית הזו מופיעה בכל הגות ישראלית שורשית מאז אברהם יצחק ויעקב, הרבה לפני הגל. והמהר"ל מפראג, בין היתר, יוכיח.