הכפירה בכפירה – רבי נחמן מברסלב והפוסט מודרניזם

שלילת כל הערכים והאידיאלים האנושיים – תמצית הכפירה הפוסט-מודרנית – הופכים אצל רבי נחמן מברסלב לתמצית האמונה. החושך עצמו יכול להאיר

  

 בס"ד                                                                                                            כ"ז באייר, תשע"ג

העולם המודרני, הנאור, היווה בשורה גדולה לאנושות. הוא העלה על פני התודעה את האדם, את  חירותו, את האוטונומיה שלו. במקום העולם הקודם, הדתי, שהעמיד את הא-ל במרכז, דגלה התודעה המודרנית באדם. ההשכלה הפתוחה והחופשית, היוזמה, הניידות החברתית, המוסר הטבעי, היושר, דרך הארץ, האסתטיקה, הבריאות, הטכנולוגיה. האדם למד שביכולתו לקחת את גורלו בידיו. על רקע זה פרח המדע המודרני; המושגים של הטוב, היפה, האמת והשקר, היו תקפים, מלאים תוכן ומשמעות. העולם היה ברור, בהיר וחד משמעי. טוב מול רוע, יושר מול עורמה ושקר, חריצות מול עצלות ונחשלות. התודעה המודרנית האמינה באדם, במדע, בשכל הרציונלי, באפשרות העקרונית לגלות את האמת, בעובדה שקיימת בכלל אמת.

פריצת הדרך האנושית הזו התאפשרה בזכות הכפירה. הנצרות דיכאה את האדם, וגם היהדות של אותה תקופה הייתה חסרת חיוניות בעקבות דורות של גלות וניתוק מארץ ישראל. שחרור האדם מעול הדת – גם במובן הפסיכולוגי וגם במובן הממסדי – העמידה אותו שוב על רגליו. התודעה המודרנית עיצבה אדם בוגר, מאמין בעצמו, בוטח בכוחו, אחראי למעשיו. העולם המודרני הוא פועל יוצא מובהק של הכפירה.

"יש לכפירה זכות-הקיום העראי" כותב הרב קוק, "מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה......כשנמשך המצב הזה משך של דורות מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלוקים ואת כל המוסדים של עבודת-אלוקים" (אורות, עמ' קכ"ו). זו בדיוק היתה התרבות המודרנית.  

הכפירה בכפירה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו אינן באות מחוגי נפגעיו, אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת של המודרניזם בתודעה האנושית במשך שנים ארוכות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.  

הפוסט-מודרניזם של היום, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

גולם הכפירה קם על יוצרו. לשד-הכפירה עוצמה ומומנטום משלו; משעה שהוא יוצא מן הבקבוק אין לפניו מעצור. הכפירה שהיוותה את ליבת התודעה המודרנית, החלה לחתור תחת יסודותיה שלה עצמה. כפירה בכפירה.

עתה הופנתה הכפירה כנגד המדע, השכל הרציונאלי, השפה, דרך הארץ, הנימוס, החינוך, האידיאלים – ההומניזם, הלאומיות הקומוניזם ועוד – ואלה קרסו זה אחר זה והתמוטטו כמגדל קלפים. הפוסט מודרניזם המשיך את תנופת הכפירה והפריך את ההבחנות בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין יפה ומכוער. אין יותר אמת, לא מדעית ולא מוסרית. אין יותר טוב ורע. השכל, המדע, השפה – כולם בבחינת מניפולציות אינטרסנטיות.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלתם ושחרורם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק "הכפירה לשמה" כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. 

במקום אותו אדם זקוף ובטוח בעצמו – הופיע לפתע האדם האבוד, "הכוסס את ציפורניו". ללא נקודת משען לתודעה האנושית. הכל יחסי, הכל ארעי, הכל בספק. האדם מוצא עצמו מתנודד על סירה רעועה בלב ים סוער. כבר אין באמת למה לשאוף; הכסף, הקריירה, המדע, האידיאלים, הטוב, הרע, הנימוס, היחסים האנושיים, הזוגיות, המשפחה – הכל הבל. הכל שקר אחד גדול. האדם הפוסט מודרני מוצא עצמו ערום מכל וכל. חשוף מול סערות החיים בלי נקודת משען יציבה, ברורה ומבוססת.

החיים כשלעצמם

במצב הקיומי הקשה הזה עומדות בפני האינדיבידואל שתי אפשרויות: הראשונה, להתייאש, להיכנע לכוחות הכפירה השלילה וההרס, ולהתמסר להם. אבל "הכפירה אין לה אידיאל אמיתי...הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא יוצרת ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, התועבות, החולניות ושאר כל מאפייניה של התקופה. הפוסט מודרניזם מתהדר בתג של "נאורות", אבל הוא מיצגו המובהק של החושך.

אבל בתוך תוכו של החושך מתגלה גם אפשרות אחרת: כשמגלה האדם, האינדיבידואל, שכל האידיאלים המטרות והערכים אכזבו – הוא מגלה את עצמו. מקולף מכל, חשוף, ראשוני, נקי, טהור. בלי תוספות. הוא מגלה את עובדת החיים. את עצם החיים. בלי מילים, בלי אידיאלים, בלי סיסמאות, בלי אשליות. את החיים כשלעצמם.

וזוהי בדיוק נקודת האמונה. עצם החיים, על זרימתם המתמדת, על אינסופיותם, על אינסוף גוניהם, צורותיהם והופעותיהם, על התחדשותם המתמדת. "כי עמך מקור חיים". האדם מגלה את החיים כשלעצמם. את מקורם האינסופי של החיים. את האינסוף. את בורא עולם.

בתוך תוככי הכפירה, בנקודה היותר פנימית שלה – נחשפת האמונה. שני צדדים של אותה מטבע. כמו לקחת כפפה – הכפירה – ולהפוך אותה על פניה – האמונה.

יתרון האור – מן החושך

התובנה הזו, הפרדוקסאלית, הבלתי ניתנת לניסוח, נושאת ההפכים, שהחושך עצמו יכול להאיר, היא תובנה מוכרת במחשבה הישראלית בכלל ובמחשבת החסידות בפרט. "וכידוע התורה נקראת אור המאיר את החושך...ויש חושך גס ואפל שלא יועיל אור התורה להאיר שם כלל....אך על ידי תשובה, שמהפך החושך עצמו לאור, שהרע עצמו נהפך לטוב ואין צריך לאור להאיר אלא החושך עצמו יאיר, שזהו יתרון אור הרבה מגופו של אור החכמה" (האדמו"ר האמצעי (השני) של חב"ד,  ספר "עטרת ראש", עמוד כ"ה). כדוגמא אחת בלבד מיני רבות.

התובנה הזו, נושאת ההפכים, שהחושך עצמו יכול להאיר, הפכה אצל רבי נחמן מברסלב לאחד מעיקרי תורתו. "כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים [כמו האדם הפוסט-מודרני- מ.ק.]...ושואל ומבקש 'איה מקום כבודו?'....וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו [עצם השאלה – מ.ק.]....ובזה עצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון שהוא בחינת 'איה', שמגודל הסתרתו והעלמו הוא מחיה את המקומות הללו" (לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י"ב).

לא בתשובה לשאלה נמצא האור, אלא בעצם השאלה. לא בהיענות לגעגועים, אלא בעצם הגעגועים. האדם מגלה שמצבו הקיומי המוחלט הוא השאלה המתמדת. הכיסופים לאין סוף, הגעגועים.

רבי נחמן מברסלב ראה את כל ההתפתחות התודעתית-תרבותית הזו מראש, עוד לפני שכל הסיבוב הזה החל. הוא הזהיר את חסידיו שתקופת חושך וכפירה עומדת לרדת לעולם, אבל ראה גם את סיומה. הוא היה פוסט מודרני עוד לפני שהעידן המודרני עצמו הבשיל.

המוקד הזה של תורת רבי נחמן, האור שבתוך החושך, נקודת האמונה שבתוככי הכפירה, היא היא שמדברת כל כך לדור הפוסט מודרני של ימינו. היא שפוגעת בליבו של האדם היחיד, הפרט, האינדיבידואל המוחלט, שסגור בתוך עצמו. שאין לו כבר כלום. מלבד עצמו. מלבד עצם החיים. מלבדו. אין עוד מלבדו. זוהי נקודת האמונה שבתוך הכפירה הטוטלית.

ועוד פעם – הכפירה בכפירה

חלק משמעותי מהחוזרים בתשובה בעשור או שנים האחרונים, פליטי המבוכה הפוסט מודרנית, הולכים לרבי נחמן ולא בכדי. הם באים אליו מעולם פוסט מודרני, עולם מחוק – עולם ששולל את המדינה, את הצבא, את הקרייריזם, את הממסד הדתי, את המשפחה, את הכסף, את העבודה, את הפרנסה, את דרך הארץ, את המדע ואת השכל הרציונלי. ורבי נחמן מאשר ואף מחזק להם את שלילת המציאות העולמית – שבאמת, כשלעצמה, מצד עצמה, היא דמיון שווא – אלא שהפעם מתוך מבט של אמונה. אין עוד מלבדו. כל השאר – הבל הבלים. רק אמונה פשוטה. השלילה הזו, תמצית הפוסט מודרניזם, התהפכה לפתע לתמצית האמונה. הכפירה בכפירה.

סגירת המעגל  

אלא שאי אפשר לחיות באוויר פסגות כזה – באמונה טהורה, מופשטת וחשופה – לאורך זמן. אוויר הפסגות דליל. היהדות איננה תורת שלילת החיים, אלא תורת החיים. תורת החיים בעולם הזה. "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", מאמר חז"ל שהפך למוטו של חסידות חב"ד. לא בשמיים היא. האידיאל הישראלי איננו ברצוא, בשאיפה לאין, אלא בשוב, בירידה לעולם הזה.

את נקודת האמונה הטהורה אמור יהודי להוריד ולהחדיר בכל מערכות החיים – חברה, שכל רציונלי, מדע, דרך ארץ, משפחה, זוגיות, פרנסה, צבא, מדינה, אומה, אנושות, תרבות – על מנת להעלות אותם, לעדן אותם, למלאם בתוכן ומשמעות, לקדשם.  

את נקודת האמונה הפנימית הזו, ליבת האדם, אסור לאבד כשחוזרים לחיים, והיכולת לחיות את חיי העולם הזה – כשבפנים בוערת נקודה האמונה – איננה קלה כלל וכלל. אבל זהו בדיוק האידיאל הישראלי – לחבר שמים וארץ. זוהי עצם הישראליות.

השלב בו האדם הפוסט מודרני מגלה את האמונה ונדבק באינסוף הוא שלב הכרחי אבל לא סופי. הוא עוד יחזור לחיים, לעולם הזה. הוא יוכל לשוב ולבסס את כל הישגי העולם המודרני, הנאור, אלא שהפעם על אדנים יציבים שיפריחו את החיים במקום לשלול אותם.