סוריה כמשל

שקיעתה של אירופה מאפשרת לערבים להשתחרר סופית מהמבנה המדיני שהיא יצרה במזה"ת ומתפיסות היסוד – כמו עם ומדינה לאומית – בהן הוא היה מעוגן. 

 

בס"ד

בזמן שנכתבות שורות אלה, משטרו של אסד עדיין לא התמוטט, איכשהו, אך נראה שתוך זמן קצר תהליך נפילתו יסתיים. העניין המהותי הוא לאו דווקא בסוריה עצמה, אלא בתהליך המהפכני העובר בימינו על המזרח התיכון בכלל ועל כל מדינה בו בפרט, וסוריה מהווה משל טוב להבנתו.

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. את קווי הגבול המופרכים אותם אנחנו עדיין רואים על המפה, שרטט כנראה איזה קצין מודיעין במטה הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות, וגם לא עמים, במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העותומני, וגם לפניו, היה המזה"ת, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.

הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו הוא, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה להן בסיס אמיתי במציאות הערבית. המרחב כולו היה מאוכלס בשבטים, דתות, עדות, חמולות ועוד כל מיני התארגנויות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.

שחרור האזור מן הקולוניאליזם האירופי חל אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל היה זה רק שחרור פוליטי. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידיאולוגיה הלאומית האירופית, לפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים, המוגדרים במדינות, נותרה על תילה. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", או "הירדנית" או "האומה הסורית", וכן, גם "האומה הפלשתינאית". "האומה הסורית" היא משל טוב לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שלא הרבה משותף להם – חוץ מתפיסת החיים של "כל דאלים גבר" – וודאי לא זהות לאומית במובן האירופאי של המושג.

רק היום, במה שנקרא "האביב הערבי", משתחרר המזה"ת באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו (ואירוני הדבר שהמושג "אביב העמים", שתיאר באירופה תהליך היסטורי של גיבוש ושחרור לאומי, משמש היום לתיאור התהליך ההפוך במהותו המתחולל במזה"ת).

בעקבות חולשת המערב – לא רק המדינית, אלא בעיקר האידיאולוגית והתרבותית – הן באירופה והן בארצות הברית, מתאפשר לתושבי המזה"ת (בשום אופן לא "עמי המזה"ת" ואפילו לא "אזרחי המזה"ת") לחזור לסדרי חייהם המקוריים. משמעות הדבר היא חזרה לתפיסות תרבותיות, דתיות, ופוליטיות של המזה"ת הערבי המקורי.

מבחינה דתית ותרבותית התהליך ברור – חזרה לאיסלם. מה שיותר מעניין הוא העתיד הפוליטי של האזור.

התפוררות המסגרת המדינית

למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב, כל שאר השטח – סוריה, לבנון, ירדן, עירק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות. הוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. גם האיסלם הערבי, שמקורו בחצי האי ערב ולא במרחב המדובר, היה בבחינת כובש באזור ולא שלטון עצמי. בשחרורו של המרחב הזה מהתפיסות האירופאיות – ובמיוחד מהתפיסה של "המדינה" – הוא אמנם חוזר לעצמו, אך מאבד צורת התארגנות פוליטית שהוכיחה את עצמה כיעילה מאד. במרחב האמור לא תמשכנה להיות מדינות במובן שהכרנו. יהיו בו אינסוף גורמים פנימיים, שינסו להשתלט עליו מבפנים, בבחינת "כל דאלים גבר", מה שמבטיח מלחמת הכל בכל לעוד הרבה שנים. אבל גם המדינות השכנות – תורכיה ואיראן, תנסנה להשתלט על המרחב, מה שמבטיח מאבק מתמיד ביניהן, ונטרול הדדי לאורך תקופה ארוכה. באשר למצרים קצת יותר קשה להעריך האם דינה יהיה כמו זה של שאר המרחב – התפוררות – או שמא היא תשמור על זהותה כמדינה, ותצטרף לסוריה ותורכיה במאבק על שליטה באזור, או לפחות על ההגמוניה בו.   

בטווח הקצר מה שצפוי הוא כנראה המשך "האביב הערבי" גם בלבנון ובירדן. בירדן, קשה להניח שהמלך עבדאללה יחלץ מהדין לו זכו השליטים הערבים שמסביבו. התפרקות ירדן תקרין כמובן על התושבים הערבים ביהודה, שומרון ועזה (כבר לא "האומה הפלשתינאית" כמובן, אפילו כבר לא סתם "פלשתינאים"). משמעותה של התפוררות כפולה זו, הן של ירדן והן של הרשות הפלשתינאית (אם בכלל נותר שם עוד משהו שלא התפורר), היא שהשטח המדובר יוצף באינסוף אינטרסים וקבוצות – שבטים, חמולות, ארגונים דתיים, ארגונים טרוריסטיים וכדומה – שמצד אחד יסכנו את בטחון ישראל, ומצד שני לא יוכלו להעמיד גורם אחד מוסמך איתו אפשר יהיה להידבר. התפוררות זו לא רק תחסל סופיות את אשליות השלום המוכרות מבית מדרשו של פרס, אלא גם תחייב את ישראל להעמיק את שלטונה, לפחות ביהודה ושמרון, בתחילה, הרבה מעבר לקיים עתה וגם הרבה מעבר לרצונה המודע. שאלת החלת הריבונות הישראלית על יהודה והשומרון, כבר לא תהיה רק שאלה אידיאולוגית, אלא כורח המציאות הגיאו-פוליטית.

גבולות ההבטחה

אי אפשר שלא להתייחס בהקשר זה גם לעובדה המפתיעה שהמרחב עליו מדובר – סוריה, ירדן, לבנון ועירק – חופף במידה לא קטנה את גבולות ההבטחה התנ"כיים. זה כבר אמנם עניין לדורות כמובן, אבל "מדגדג" את סף ההכרה כבר עתה.

משמעות הדברים היא שכל האזור שבמקורותינו מוגדר כגבולות ההבטחה, יאופיין באותו מצב פוליטי המוכר לנו היום מאזורי יהודה, השומרון וחבל עזה. כלומר אזור בלי שליטה מדינתית מסוימת, בלי "בעל בית" מדיני מובהק, בלי "כתובת" יציבה, אלא גורמי שליטה זמניים, עראיים, מתחלפים. ובדיוק כפי שנוכח המצב הזה ביהודה והשומרון, אין לישראל, מבחינה גיאופוליטית, ברירה, אלא להמשיך את אחיזתה בהם, לפחות הביטחונית, כך בדיוק יהיה המצב מול האזורים האמורים. הם יאוכלסו קבוצות שונות ומשונות, עוינות זו לזו, וכמובן לישראל. קבוצות אלא תפרנה את השקט ותחייבנה את ישראל להתערב, כך שבסופו של דבר – גם אם מדובר בעשרות שנים רבות – תיאלץ ישראל, למרות חוסר רצונה המודע, להרחיב את שליטתה, בתחילה לפחות הביטחונית, לאזורים הולכים ומתרחבים.

המעניין בכל זה הוא שמנגנון היסטורי וגיאופוליטי זה, הופך את שאלת "גבולות ההבטחה", ממושג דמיוני שאין לו אחיזה במציאות המדינית, למושג ראלי.

בדיוק כפי שריבונו של עולם יוצר תהליכים ההופכים את שליטתנו, ואף את ריבונותנו, בארץ ישראל המערבית לכורח המציאות – כך מתחיל להצטייר מצב כזה גם באשר לשאר השטחים המהווים באמת את "ארץ ישראל השלמה". כאמור, זוהי משימה לדורות, אבל את קצה קצהו של התהליך האלוקי ואת המתווה שלו, אפשר שאנו רואים בתהליכים המתרחשים בזמננו במזרח התיכון.

     

"השטחים" ומצוקת הדיור

פתרון מצוקת הדיור מצוי במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב, שם מצויים שטחים נרחבים המאפשרים לכל יהודי לבנות את ביתו במהירות ובזול. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

בזמן כתיבת שורות אלה צפוי, אם כי עדיין לא אושר סופית, שאורי אריאל, נציג "הבית היהודי", יתמנה לשר השיכון. אין ספק שאורי, שאני בהחלט סומך עליו, יעשה את עבודתו נאמנה, אבל את מצוקת הדיור הוא לא יוכל לפתור משורשה. מדובר רבות על הביורוקרטיה שמעכבת את פתרון הבעיה, ועל כך שמינהל מקרקעי ישראל הוא שמעכב את פתרונה בהחזיקו בכ-93% מקרקעות המדינה, אך כמו בכל דבר, גם בסוגיה זו, תפיסת העולם של "המהפכה האמונית" מחפשת את המניעים המהותיים ולא את אלה הטכניים. לבעיה המהותית שעומדת בשורשה של מצוקת הדיור, אורי אריאל לא יוכל לתת מענה, גם אם הוא יסכים לניתוח המובא כאן בהמשך. כמו בכל הסוגיות המהותיות של מדינת ישראל, גם בסוגיה זו הפתרון לא טמון בתיקונים טכניים ומקומיים על גבי הבסיס הקיים – דבר שאורי אולי יכול לבצע ביעילות – אלא בשינוי הבסיס עצמו. בכדי לפתור באמת את מצוקת הדיור יש צורך בהנהגה, החל מראשות הממשלה, המושתתת על הנחות אחרות – הנחות אמוניות.

הקיבעון הציוני

ולעצם הבעיה: במאמר "הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית" הבאתי את דבריו של שבתי בן דב באשר לרקע של מהפכות בכלל: "הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". אנחנו כמובן לא עוסקים בסוציאליזם, אבל את האבחון הזה אנחנו מאמצים. קיימים מצבים בהם חלק אחד בחברה מעכב את התפתחותה, יוצר שיתוק, ואיננו נותן לחלקים אחרים שיש בידם דרך לפרוץ את הקיבעון, לעשות את תפקידם.

זהו המצב הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. צאצאי האליטות שבנו את המדינה, נקלעו לשיתוק נוכח הדילמה הרעיונית שיצרה מלחמת ששת הימים (ראו בבלוג במאמר "וויתורים כואבים"). כוחות חדשים בעם, החמושים במקורות אידיאיים אלטרנטיביים – הציבור האמוני בכלל והמתנחלים בפרט, הבאים מתוך התפיסה הישראלית המקורית – חשו שיש בידם מוצא מן הקיבעון, אבל הרצון לשמור על ההגמוניה – הרעיונית, הכלכלית והחברתית – הביאו את האליטות הישנות להכריז על המתנחלים מלחמת חורמה.

לקיבעון שנוצר ישנם מימדים רבים והוא בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כאן ברצוני להראות קיבעון זה בתחום אחד בלבד, שגם אם איננו החשוב ביותר, הרי הוא מדובר מאד : מצוקת הדיור.

השטחים נמצאים ב"שטחים"

התפתחותה של חברה בכלל ושיבת ציון בכלל, נוגעת גם להתפתחות טריטוריאלית. הציונות נעצה יתד ישראלי בארץ ישראל, ועיקרו דווקא, ובאופן טבעי, ברצועת החוף. בשלביה הראשונים, לא נזקקה הציונות לשטחים שמעבר לרצועת החוף הארץ ישראלית לשם התרחבותה והתפתחותה הכלכלית. אחרי כמה עשורים של התמקדות ברצועת החוף, נוצרה מצוקה קרקע ומדינת ישראל מוצאת עצמה חנוקה. היא זקוקה לשטחים נוספים הקרובים למרכז העסקי-חברתי-שלטוני שנוצר במרכז הארץ. ישנם אמנם שטחים פנויים כאלה בפריפריה – בגליל ובנגב – אבל הם מרוחקים יחסית ממרכזי החיים. ישנם שטחים אחרים, קרובים, אבל מדינת ישראל לא רואה עצמה רשאית להתפתח בכיוונם. השטחים הללו שנמצאים "בשטחים", מרחק של כחצי שעת נסיעה ממוקד החיים במדינה, עשויים להיות עתודת הקרקע הטבעית להתפתחותה של מדינת ישראל אבל הם הוכרזו כטאבו. אסור להתיישב בהם.

הצורך האובייקטיבי – אם לא נדון כאן בצדדים הערכיים-מוסריים-אידיאיים – בהחלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, הוכר עד עתה בעיקר מהצד הביטחוני-מדיני. הציבור הישראלי וגם החלק האחראי של ההנהגה המדינית, יודעים היטב שכל וויתור מדיני פירושו קטיושות וטילי גראד על כל מרכז הארץ.

עתה נחשף גם צורך נוסף – מצוקת ההתפתחות הטבעית של מדינת ישראל. מדינת ישראל זקוקה היום לרצועת הגבעות השולטת על מרכז הארץ – מקו פרשת המים של הרי יהודה והשומרון ומערבה – לא רק כצורך ביטחוני, אלא גם כצורך לפתרון מצוקת הדיור. חמש ערים כדוגמת אריאל ועשרות ישובים קטנים כדוגמת קרני שומרון וכדומה, היו מאפשרים למאות אלפי ישראלים לבנות את בתיהם, בזול, במרחק של כחצי שעת נסיעה מהמוקד העסקי של מדינת ישראל.

אלא שהקיבעון האידיאי, שאליו נקלעה החשיבה הציונית מאז מלחמת ששת הימים איננו מאפשר פתרון טבעי ומתבקש זה. זוהי המחשה אחת של דבריו של שבתי בן דב על הרקע לתהליכים מהפכניים בחברה, על חלק אחד בחברה "אשר התנוון ומעכב את התפתחותה".

האליטות הישראליות אינן מאפשרות לחברה הישראלית להמשיך את התפתחותה. הסיבה איננה נעוצה בתנאים האובייקטיביים, אדרבה, אלא בקיבעון מחשבתי, שהאליטות האלה נקלעו אליו מתוך הצורך שלהן לשמר את ההגמוניה שלהן ולא לאפשר לכוחות חדשים, רעננים ומלאי תנופה, לפרוץ קדימה. כל מי שעיניו בראשו מבין שזהו מצב זמני. אפשר לעכב התפתחות טבעית, אבל אי אפשר למנוע אותה. האליטות הישנות, צאצאיהם של מקימי המדינה, לא יוכלו לאורך זמן לעכב את ההתפתחות ההיסטורית ההכרחית.

לחלחל לתודעה

מכאן גם ניתן ללמוד שאליטות אלה, למרות שהן רואות עצמן כ"ציבור הנאור", הם באמת כוחות הריאקציה בחברה הישראלית. הן מנסות להחזיר את הגלגל אחורה, לחזור לישראל הקטנה והיפה של שנות החמישים והששים. ישראל זו היתה אמנם קטנה ויפה, אבל להיסטוריה ישנו, בסופו של דבר, רק כיוון אחד – קדימה. והכוחות שמסוגלים להוביל אליו בתנופה אמיתית ובחיוניות – סופם להעלות על בימתה. 

בינתיים, על כל פנים, גם אדם נאמן כאורי אריאל לא יוכל לשנות את המצב מיסודו. שינוי כזה דורש הנהגה חדשה ואת אמונו של העם בדרכה. זה אמנם יבוא בסופו של דבר, אבל עדיין באופק. דבר אחד אפשר וראוי שאורי אריאל יעשה: עליו להציף את הבעיה, לדבר על הפיתרון המהותי שלה ולהתחיל לזרוע את זרעי התודעה החדשה, על מנת שבבוא הזמן, ניתן יהיה גם לפתור אותה כראוי. כשר בממשלה, דבריו עשויים לחלחל לתודעה הישראלית, למרות, ואולי הודות, לביקורת החריפה שהם יעוררו. אגב, מסע הסברה כזה עשוי להתבטא גם בתמורה אלקטוראלית נאה למי שיוביל אותו.       

      

"בארץ ישראל קם העם היהודי"?!

בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ ייעוד. 

בס"ד

(מאמר זה פורסם בזמנו (2.3.12) במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" כתגובה על מאמרו של מתיה קם: משפחת יוצאי מצרים (מוסף "שבת", י"ז בשבט, תשע"ב 10.2.12))

מאמרו של מתיה קם מביא לפנינו את "עיוניו המחודשים" של בן גוריון בנושא יציאת מצרים, עיונים שקם כנראה נלהב מהם. לפי בן גוריון, ביציאת מצרים לא השתתף העם העברי כולו. היו אלה "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יתר העם העברי נשאר לדעתו בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען, ואותן משפחות חזרו וחברו אליו לאחר יציאת מצרים.

אינני רואה עצמי בר סמכא בענייני תנ"ך, כך שלא אוכל להיענות להזמנתו של בן גוריון (ושל מתיה קם) לנסות לחלוק על פרשנותו, אבל על מגמתו בפרשנות זו אוכל להעיר דבר או שניים.

למעשה מחזירה אותנו פרשנותו של בן גוריון לפתיחתה של "מגילת העצמאות", בה קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי...". כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני - "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט) – ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. ארץ ישראל איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד.

אלא שתפיסה זו של העם העברי, לא התאימה כמובן לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית, כעם. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להוכיח – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם", כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ היתה חשובה לבן גוריון. הוא כמובן לא יכול היה לבסס אותה על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופאית נתפסת היום כ"קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

אם כן, פרשנותו של בן גוריון לסיפור יציאת מצרים איננה פרשנות תנ"כית, אלא אידיאולוגית. לא על פרשני המקרא המסורתיים בלבד הוא חולק, אלא על המסורת היהודית כולה, מאברהם אבינו, דרך משה והרמב"ם – כולל כל הנביאים, אותם הוא מגייס ל"עיטור" מגילת העצמאות – ועד כל שאר גדולי וקטני ישראל, עד ימינו אלה.

ממילא מובן, שגם מגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל.    

וויתורים כואבים

אמת, ניאלץ כנראה לעשות "וויתורים כואבים", אבל עיון מפוכח יביא למסקנה שהם לא יהיו על ארץ ישראל וגם לא על זהותה היהודית של המדינה, אלא דווקא על אחד מיסודות הדמוקרטיה. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

ראוי לעשות אחת ולתמיד סדר ולהבהיר את מהותן של הבעיות המדיניות עמן מתמודדת מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים. מלחמה זו חשפה שתי עובדות בסיסיות: האחת גיאופוליטית והשניה דמוגרפית.

הראשונה – הגיאופוליטית – היא שאי אפשר לקיים ישות מדינית יציבה בארץ ישראל אלא בתנאי שהיא תכלול לפחות את כל השטח שבין הים לירדן. כל בר דעת – והיו כמה כאלה לפני 67, וביניהם שבתי בן דב בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (עמ' 143-145) – הבין שגבולות 48 הם בלתי יציבים ולכן זמניים וארעיים ושהם מזמינים מלחמה. השאלה לא היתה האם, אלא מתי תפרוץ המלחמה הזו.

העובדה השנייה – הדמוגרפית – היא ששטחי ארץ ישראל ששוחררו היו מיושבים בהמון ערבי רב. הצורך הגיאופוליטי להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על השטחים ששוחררו עורר דילמה הנוגעת לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החלת הריבונות הישראלית על השטחים ששוחררו תוך מתן זכויות פוליטיות מלאות לערבים שהתגוררו בהם – היתה מביאה לוויתור על זהותה היהודית של המדינה. לחלופין, החלת ריבונות בלי מתן זכויות כאלה – היתה מביאה לותור על זהותה הדמוקרטית. על מדינת ישראל היה לוותר או על זהותה היהודית או על זהותה הדמוקרטית. מדינת ישראל לא רצתה לוותר על אף אחת מהן, וכאן בדיוק היא תקועה מאז ועד עתה ועד בכלל. לא לבלוע ולא להקיא.

ההנהגה הישראלית, מנתניהו (כנראה) ושמאלה, מנסה להתכחש לעובדה הגיאופוליטית ולהקים מדינה פלשתינית, אבל המציאות חזקה ממנה. אם חלילה בכל זאת יעלה זממה בידה, לא יביא הדבר ליציבות אלא לאישור מחודש של התנאי הגיאופוליטי – מלחמה חדשה, אכזרית וקשה מקודמותיה.

לאחרונה עולה לא אחת רעיון חדש, לנסות להתכחש לנתון הדמוגרפי: נחיל את הריבונות הישראלית ביו"ש תוך מתן זכויות פוליטיות לערביי יו"ש ובכל זאת ניוותר מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. ספק אם מדינת הכלאיים הזו תהיה דמוקרטית אך אין ספק שהיא לא תהיה יהודית. ומכיוון שהמציאות חזקה מהדמיונות, גם רעיון זה כנראה לא ייצא אל פועל, ואם בכל זאת יתגשם – יסתיים גם הוא בדם ואש ותימרות עשן.

עלינו להתפשר על אחד משלושת המרכיבים – זה כל הסיפור. על ארץ ישראל עד הירדן לא ניתן להתפשר; זהו כורח ביטחוני גיאופוליטי. גם על זהותה היהודית של המדינה איננו מוכנים להתפשר. אם חפצי חיים אנו, נותרה לנו רק ברירה אחת –– אל תיפלו מהכיסא – להתפשר (לפחות חלקית) על הדמוקרטיה.

גר תושב

הניתוח האמור איננו מקורי כלל; תורת ישראל חזתה אותו מראש, מסיני, עוד לפני הכניסה לארץ. לאור הנתון הגיאופוליטי, היא ציוותה אותנו על ארץ ישראל ודווקא בשלמותה. בהכירה בנתון הדמוגרפי, לפיו ריבונות ישראל בארצו כרוכה בהכרח במצב בו יהיו בה תושבים שאינם יהודים שיאיימו על זהותנו הלאומית, היא סיפקה את הפתרון האידאי-מוסרי לבעיה – גר תושב. מי שאינו יהודי יוכל לזכות בזכויות אזרחיות אבל לא בזכויות פוליטיות – "תושב קבע" בטרמינולוגיה העכשווית. את הזכויות הפוליטיות שלו הוא יוכל להגשים במדינות הערביות הסובבות, איש כפי בחירתו.

זהו וויתור חלקי בלבד על מרכיב אחד, מהותי אמנם, של הדמוקרטיה. אם אלה הטוענים שיש צורך בפרגמטיזם ובפשרות כנים בדבריהם, עליהם לקבל בעקרון גם את האפשרות שהפשרות עשויות להיות דווקא ביחס למרכיב הדמוקרטי, לא רק ביחס למרכיבים האחרים, גם אם ויתור כזה יהיה בבחינת "וויתורים כואבים". באשר לפונדמנטליסטים הדמוקרטיים, ששומרים על כל תג ותו של האידאולוגיה הזו, ככתבה וכלשונה, נראה לומר שהם חפצים בחלוקת הארץ והטיעון הדמוקרטי מהווה עבורם רק תירוץ.

ישנם הטוענים שהדבר לא מקובל בעולם. אבל זהו שקר. מיליוני תורכים חיים כך בגרמניה, אם להביא רק דוגמה אחת, ללא זכות להשתתפות בבחירות. הם מודים לגרמנים על האפשרות לחיות ולעבוד ביניהם, ואף אחד לא טוען שגרמניה איננה דמוקרטיה לאור מצב זה.

הבעיה שלנו אם כן איננה עם הערבים – אתם נצטרך להתמודד בכל מקרה – אלא עם עצמנו. הבעיה איננה במציאות האובייקטיבית אלא בראש שלנו המלא וממולא באידאות זרות שייבאנו לארץ ביבוא אוטומטי עם פרוץ הציונות. השאלה איננה האם הדמוקרטיה היא אמיתית, או צודקת. השאלה היא האם היא עולה בקנה אחד עם צורכי תחייתנו הלאומית. המציאות עונה על כך בתשובה "לא", וכך גם תורת ישראל שאין מציאותית ממנה.  

הדילמה אם כן ברורה: האם נקריב את קיומנו הלאומי למען הדמוקרטיה, או את מרכיבים מסוימים בדמוקרטיה למען קיומנו הלאומי. גם התשובה ברורה. נצטרך כנראה להשלים עם וויתורים כואבים, אבל יהיו אלה וויתורים על מרכיבים בדמוקרטיה, מה שיביא אותנו לתגלית מדהימה – יש חיים אחרי הדמוקרטיה.

רבים טוענים שבתקופתנו "הנאורה" הדבר לא ייתכן, ש"העולם לא ייתן", אבל אפילו אותם כבר חזה הנביא מראש: "לא ייתכן דרך ה'? שמעו נא בית ישראל, הדרכי לא ייתכן, הלוא דרכיכם לא ייתכנו" (יחזקאל י"ח).