נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל הוא מבחינתן שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי". מאמר אידיאולוגי.
בס"ד
כשיתרו חובר למשה, כפי שמסופר בפרשת יתרו, הוא מזהה מיד שיציאתו של עם ישראל ממצרים היא תהליך היסטורי אמיתי ושורשי; תהליך אלוקי ולא סתם טרנד חולף. יתרו, שהיה לדברי חז"ל מחפש רוחני ותיק ומנוסה, יודע בדיוק מהו הסימן המובהק לתהליך אלוקי: "כי בדבר אשר זדו עליהם". לא רק שהיריב או האויב שלך בונה אותך על ידי התנגדותו, אלא שהתנגדותו עצמה הופכת לקבורתו. דווקא באיכות הדיאלקטית של התהליך ניכרת טביעת אצבעותיו של ריבון העולמים.
כבר עמדתי כאן בעבר הקרוב על הזכויות המגיעות לשמאל הישראלי על נסיקתו של "הבית היהודי". רצח האופי שביצעו השמאל והתקשורת בציבור האמוני במשך שנות דור, בידל אותו כמוצר ייחודי בפוליטיקה הישראלית. חשוב מכך, מתקפת השמאל גיבשה אותו והכריחה אותו לפתח תודעה עצמאית כציבור המיועד להוביל את המשך התהליך של התחייה הלאומית.
תגובתו של בנט לקמפיין המכוער והשקרי של "הליכוד-ביתנו" כנגד "הבית היהודי" היתה: זה הרי בדיוק מה שעשה לך השמאל, נתניהו. אמת, זה בדיוק אותו רצח אופי שיקרי, אבל חשוב גם להבין שהוא נובע בדיוק מאותן סיבות.
השמאל זיהה במתנחלים ובנתניהו – כשעוד היו "שותפים טבעיים" – כוחות חדשים שעולים בחברה הישראלית ומסכנים את ההגמוניה שלהם, ולכן תקף. הוא הדין במתקפת נתניהו על בנט.
נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, הבדל עליו עמד בנט בקמפיין הבחירות שלו. והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל, להוציא את השמאל המובהק, הוא מבחינת נתניהו שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי".
בדיוק כפי שרצח האופי של השמאל בידל ובנה את נתניהו והציבור האמוני בשלב הקודם, כך בונה עתה נתניהו, שלא בטובתו, את בנט ו"הבית היהודי". הוא מבהיר לו שהם כבר לא שותפים טבעיים. הוא מעמיד את הציבור האמוני בצד, ומכריח אותו לפתח תודעה עצמאית. תהליך זה ילך ויבהיר שקו התיחום העתידי בפוליטיקה הישראלית עומד להיות "הבית היהודי" כציונות של יעוד מצד אחד, וכל שאר המפלגות הציוניות, כציונות של קיום, מהצד שני.
יש להניח שהתמונה בה השתמש בנט בקמפיין שלו, בה הוא ניצב מאחורי נתניהו, הייתה לצרכים טקטיים בלבד. שאם לא כן, ילמדו בנט, הבית היהודי והציבור האמוני כולו, בדרך הקשה, שהם ונתניהו כבר לא בדיוק אחים.
זה אינו אומר כמובן שבשלב זה בנט לא צריך להיכנס לקואליציה, אם יוזמן, אלא רק שהוא צריך להכיר היטב את מקומו. משמעותה של קפיצת המדרגה של "הבית היהודי" היא שנתניהו כבר לא אח של בנט יותר מאשר לפיד, לבני, מופז או יחימוביץ. מצב זה אינו פועל יוצא של ההצלחה האלקטוראלית של הבית היהודי, אלא דווקא של הצהרת הכוונות האידיאית, שגם אם לא היתה מפורשת מספיק, היא הגורם, מתחת לפני התודעה, הן להתגבשותו והן להצלחתו של הבית היהודי.
נתניהו הולך ומוצא את עצמו, בתהליך טבעי, כחלק מגוש המרכז-שמאל של הציונות הישנה. הוא ילך וידגיש זאת ובמקביל ידגיש את ההבדל בינו לבין בנט. תהליך זה ילחיץ את מי שאצלו שאריות התודעה המפד"לית עדיין מהוות משקע משמעותי. קשה יהיה לו לעמוד במצבו של אברהם העברי, הוא מהעבר האחד וכל השאר מהעבר השני. אבל כשריבונו של עולם רוצה להוליד את הכוחות שעתידים להוביל את שיבת ציון לשלב השני שלה, הוא חייב קודם כל לבדל אותם. הן בכדי שיעמדו הם על דעתם זהותם ייחודם ותפקידם, והן בכדי שהעם כולו יכיר בכל אלה.
לכן על כולנו להבין שהליכוד-ביתנו והבית היהודי כבר אינם "שותפים טבעיים"; עלינו להפסיק להצטלם מאחורי נתניהו, אלא להתייצב למולו; ובעיקר – עלינו להפסיק להתבכיין מול מתקפות הליכוד, אלא אדרבה, לשמוח בהן מתוך הכרת משמעותן, ולהשתמש בהן כמנוף להתפתחות אידיאית ופוליטית. "כי בדבר אשר זדו עליהם".
לוחצים על אין תגובות להגיב לראשונה
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקמנסה שוב
השבמחק